שולחן ערוך חושן משפט סט ה


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע ופטורים אף משבועת היורשים אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו:

הגה: וכן עיקר ודלא כהי"ח ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו (טור בשם התרומות) ומ"מ נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו (פסקי מהרא"י סי' רמ"ח):

ואם הוא תוך הזמן או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו או שנידוהו כדי שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם או שנתקיים כת"י אביהם גובה מהם (עיין טור וב"י) ואם אין מודים שהוא כתב יד אביהם וגם לא נתקיים כתב יד אביהם אף ע"פ שהוא תוך הזמן פטורים (טור בשם הרא"ש) אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם חייב חוב זה ולא פרעו:

הגה: מיהו אם נידוהו ומת בנידויו אין לחלק ובכל ענין חייב לשלם (ב"י וד"ע):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ואנו טוענים להם שהוא פרוע:    ואפי' כתב בשטר נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שנכתב בשטר בפי' שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ וגם בסי' ע"א כ"כ הטור והמחבר אלא דשם נשבע המלוה אשט"ח שלא נפרע ונוטל וכאן בכת"י נפטר היורש:

ופטורים אף משבועת היורשי':    וסתם שבועת יורשים היא בנק"ח שתקנו בעלמא שישבעו שלא פקדנו אבא וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ע"ש אבל מדמסיק המחבר וכתב אבל מחרימין סתם משמע דס"ל דאפי' היסת ואפי' חרם לנוכח אין מטילים על היתומים והיינו כדעת הרא"ש והטור שכתבו דלא תקנו על היורשים שבועה אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהן על אחד ואין בו נאמנות והלוה טוען פרעתי ולא כשהאחד מוציא מה על היורשין ושע"ז חולק הבעה"ת וסייעתו וס"ל דצריך לישבע היסת והן היש חולקין דכתב מור"ם בהג"ה ועפ"ר:

אבל מחרימין סתם כו':    ל' הטור בשם הרא"ש אלא מחרימין סתם במעמד היורשים שכל מי שיודע בממון זה אם פרוע הוא שיודה ואם אינו פרוע היא שיעידו וגם היורשין יאמרו אם יודעין שאינו פרוע עכ"ל ובפריש' כתבתי מלתא בטעמא דאגב שמטילין חרם מטילין חרם גם על המלוה שאם הוא פרוע שיודה ויחזיר השטר ליד היורשים ומפני שהמלוה עמו לפני הב"ד מטילין עליו החרם לנוכח שיודה הוא עצמו מה שא"כ ביורשין שאינם הם הלווים עצמן אין מטילין עליהם אפי' לנוכח חרם שיודו אלא מטילין חרם אכ"ע מי שיודע יבא ויעיד אלא שגם היורשין בכלל והמחבר קיצר בהעתק בענין החרם וק"ל:

הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהן כו':    עד אע"פ שהוא בתוך הזמן כו' לכאורה נראה דדקדק וכתב אע"פ שהוא בתוך הזמן דס"ל דדוקא בכה"ג דאיכא למימר דהשטר הוא זיוף וממילא אין לחוש להזמן שבו שממנו נראה שהוא תוך הזמן דהא הוא זיוף מעיקרא הוא דפטורין משא"כ כשצוה בחליו שחייב לו או שנידוהו ע"ז אבל בטור כתב דגם בהני הן פטורים וגם מדהתחיל המחבר בשלשתן וכתב ובעינן עוד שיהיה ידוע שהוא כתב ידן או שהיורשים מודים משמע דאם אינו ידוע ואינן מודים בשלשתן פטורים ועפ"ר שכתבתי טעם לשלשתן והוא דאם מת בתוך זמנו פטור מטעם הנ"ל דאימר הכל זיוף הוא ואם ציוה בחליו י"ל דשלא להשביע את בניו ציוה כל זמן שלא א"ל תנו לו ואע"פ שלא אמרי' שלא להשביע את כו' כשכתוב החוב בשטר או בכת"י אימר כ"י זה זיוף ואף שצווה ואמר שח"ל בכתב אימר שזה אמר שלא להשביע. ובמת בנידויו דליכא למימר הכי מ"מ אכתי איכא למימר כיון דאיכא ריעותא לפנינו דאין הכתב מקוים וגם היורשים טוענין שאין מכירין את הכתב וגם הב"ד דלא ראוהו בחייו (דא"כ היו מקיימין אותו כשראוהו שעומד בנידויו ואינו טוען שהוא מזוייף) איכא למיחש שנידוהו אכתב יד אחר מקוים ואותו אינו מראה עתה ורוצה לגבות עתה בזה הזיוף ואח"כ יחזיר ויגבה בכתב יד המקוים ולא אמרו דגובין אפי' מלוה ע"פ מיורשים כשמת בנידוי (וכמ"ש בסי' ק"ח) אלא היכא דליכא ריעותא לפנינו אבל במקום ריעותא חיישינן ולא מזקיקינן להיורשים במקום ריעותא ליטול שובר ולשומרו מהעכברים וק"ל ומקצת כעין זה כתב ג"כ בשארית יוסף וגם מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו ועפ"ר מ"ש עוד מזה. ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי ומור"ם דמסיק וכתב מיהו אם נידוהו כו' הוא דע' שלישית וס"ל דבתוך הזמן ובציוה מתוך חליו הוא דפטור משום הני טעמים שכתבתי אבל בנידוהו ומת בנידוי ס"ל הטעם שכתבתי לדחו' ומ"מ לא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב "מיהו "אם "נידוהו כו' כאלו הוא בא לבאר דברי המחבר וז"א אלא המחבר ס"ל כמ"ש ובע"ש נמשך אחר תמיהת הב"י ומ"ה כתב דבין בנידוהו ובין בצוואה בחליו ליתן לו בכל ענין חייבים היורשים לשלם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

(כד) אנו טוענים כו'. ואפילו כתב בכתב ידו נאמנות סתם לא מהני הנאמנות לגבי יורשים אם לא שכתוב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ וגם בסי' ע"א כ"כ הט"ו אלא דשם נשבע המלוה אשט"ח שלא נפרע ונוטל וכאן בכת"י נפטר היורש עכ"ל סמ"ע וכן הוא בתשו' מהר"מ בתשובת מיי' לספר משפטים סי' ל"ח ומביאו ב"י בסי' ח' בקצרה וכן משמע בטור סעיף י' דנאמנות סתם אף בכת"י לא מהני נגד יורשיו שכתב ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו כו':


(כה) ופטורים אף משבועת היורשים דאין היורשים צריכים לישבע אלא ליטול בשטר בשבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע אבל להפטר פטורים אף משבוטת היסת כשטוענים שמא אבל כשטוענים ברי שפרע צריכים לישבע כדלקמן סי' ע"ה סעיף ט"ז וסעיף ך' ועמ"ש שם ועיין בתשובת מהר"ר יוסף טראני סי' ע"ב אבל מחרימים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ט:


(כו) ואם הוא תוך הזמן כו' הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם כו' זה צל"ע אף שגם הטור ובעה"ת כתב כן כי מה בכך שהם מודים שהוא כת"י אביהן מ"מ אלו היה אביהן קיים והיה מודה שהוא כתב ידו אע"פ שהיה בתוך הזמן היה נאמן לטעון פרוע במגו דאינו כת"י א"כ לטעון ליתמי דלא פרע אביהן דאע"ג דאביהן לא הי' נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי וכמו שהעליתי לקמן סי' רצ"ז מיהו בהודה בחליו או מת בנדוי לק"מ דאביהן גופיה אלו הוה קיים והיה טוען פרעתי לא הי' נאמן שהרי כבר הודה שלא פרע או נתנדה על שלא פרע ולא היה יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או אחר שנתנדה וזה לא שייך בצוה בחליו או מת בנדוי אבל בכתב יד שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס"ל לקמן סי' ק"ח ס"ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע"ג שאביהן היה יכול לטעון נאנסו משום דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי וכן י"ל דס"ל לבעה"ת וא"כ קשה על המחבר שהביא לקמן סי' ק"ח סעיף ד' גבי נאנסו ב' דעות וכאן סתם לגמרי כדברי בעה"ת וטור (וגם בב"י וד"מ לא הביאו כאן שום חולק) ואפשר ס"ל דחזק' דאין אדם פורע תוך זמנו גרע טפי ממילתא דלא שכיחא ואפי' מאן דפליג במילתא דלא שכיחא מודה דלא טעני' ליתמי דילמא פרע אביהן כיון דחזק' אין אדם פורע תוך זמנו:

אבל באמת נלע"ד דמאן דפליג התם פליג נמי הכא וכמ"ש לקמן סי' ע"ח סעיף ג' על דברי הר"ב עיין שם דאע"ג דקושטא דמילתא דחזקה גרע טפי ממילת' דלא שכיח. כדמוכח בכמה דוכתי דתדע דהא איהו גופיה היה יכול לטעון נאנסו אף בשטר מקוים ופרעתי תוך זמנו לא היה יכול לטעון אפילו הוא בעצמו אפילו בהלואה ע"פ כשיש עדים בקביעות הזמן וכדלקמן סי' ע"ח מ"מ נלפע"ד דטעמא דמאן דפליג התם הוא משום דס"ל דלעולם טענינן ליתמי כל מה שהיה יכול אביהן לטעון לעולם אנו חושבין כאלו אביהן קיים לפנינו וטוען כך או כך יהיה איזה טענה שיהיה וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בספר המלחמות פרק המוכר את הבית ופ' הגוזל קמא עיין שם במה שכתבו הגאונים כלם הסכימו (טוענים להו כל מאי דמצי טעין אבוהון כו' ע"ש וכן נלפע"ד עיקר:


(כז) או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו עדיין או נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב לו או נדוהו כו' לשון רשב"ץ בשם בעל התרומות. ופי' בבדק הבית דר"ל דפנקסו אפילו אחר זמנו הוי כחייב מודה כו' ועדיף מכתב ידו ע"ש וכן פי' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ד ע"ש ולפע"ד נרא' דאדסמיך ליה קאי שנמצא כתוב בפנקסו שאותו כת"י עדיין חייב לו הא לאו הכי לא עדיף פנקסו מכתב ידו כמ"ש הרשב"א בתשוב' להדיא ומביאו ב"י ובש"ע ס"ס ק"ז והשתא א"ש דהך דינא דפנקסו לא נמצא בבעל התרומות ואדרבא הבעה"ת בשער י"ג וי"ד לא כתב אלא ג' דרכים ואם איתא הל"ל ד' אלא ודאי כדפי' ודו"ק:


(כח) ואם אין מודים כו'. אע"פ שהוא תוך הזמן כו' כתב הסמ"ע וז"ל לכאורה נראה דדקדק וכתב אע"פ שהוא תוך הזמן דס"ל דדוקא בכה"ג דאיכא למימר דכת"י הוא זיוף וממילא אין לחוש להזמן שבו משא"כ כשצוה בחליו או שנידוהו אבל בטור כתב דגם בהני פטורים ועפ"ר שכתבתי טעם לשלשתן והוא דאם מת בתוך זמנו פטור מטעם הנ"ל ואם ציוה בחליו י"ל שלא להשביע את בניו ציוה כל זמן שלא א"ל תנו לו ובמת בנידויו אכתי איכא למימר שנידוהו אכת"י אחר מקויים ואותו אינו מראה עתה ורוצה לגבות עתה בזה הזיוף ואח"כ יחזיר ויגבה בכת"י המקויים ומקצת כעין זה כתב ג"כ בשארית יוסף וגם מהר"ר וישל ז"ל בהגהותיו ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי ומור"ם דמסיק וכתב מיהו אם נידוהו כו' הוא דעת שלישית וסבירא לי' דבתוך הזמן ובציוה בחליו הוא דפטור משום ה"ט שכתבתי אבל בנידוהו ומת בנידוי סבירא ליה הטעם שכתבתי לדוחק ומכל מקום לא הוי ליה למור"ם לסתום ולכתוב מיהו אם נדוהו כו' כאלו הוא בא לבאר דברי המחבר וז"א אלא המחבר סבירא ליה כמו שכתבתי ובעיר שושן נמשך אחר תמיהת בית יוסף ומ"ה כתב דבין בנידוהו ובין בציוה בחליו חייבים היורשים לשלם. והנלע"ד כתבתי ודו"ק עכ"ל:

ואשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מה שכתב בציוה בחליו חיישינן דלא להשביע הודה לא נהירא לפי עניות דעתי וכמו שכתבתי לקמן. ומה שכתב ובמת בנידויו אכתי איכא למיחש שנידוהו אכת"י אחר מקיום כו' ואחר כך יחזור ויגבה בכתב יד המקוים כו' אמת שגם בס' גדולי תרומ' ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' ק"ל תירצו כן אבל לא נהירא לפענ"ד שיעכבו מעותיו בשביל חששא זו גם הבית חדש כתב ששמע שרבים תירצו כן והשיג עליהם מטעם זה דכיון דודאי חייב לו אביהן היאך יעכבו מעותיו בשביל חששא זו הלא אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש ודבריו נכונים בזה ובפרט למאי דקיימא לן לעיל סי' נ"ד כותבין שובר ע"ש (ואף שבשארי' יוסף כתב וז"ל ואין להקשות וכי משום חששא זו נפסיד לזה למה לא יכתבו פטורים שאינו חייב לו כלום עד היום הזה כי אין הדין לכוף שיצטרך לשמור שוברו וראיה ברורה מפורסמת שהרי כתב הטור ח"מ סי' מ"א ס"ך וז"ל וכתב הרמ"ה שצריך לכתוב בקיום (רצה לומר בשטר מחוק) שקרעו שטר הראשון דאם לא כן פסול הוא דשמא ילך לבית דין אחר ויעשה קיום אחר ויחזור ויגבה ע"כ והנה קשה ג"כ למה פסול הוא יכתבנו לו פטורים אלא ש"מ שכשיש לחוש לערמה אין לכתוב פטורים אלא לא יגבה וכן בכאן ואולי הטעם שאינו חייב לשמור פטורים שלו מן העכברים עכ"ל כל דבריו לא נהירין לפע"ד דאם כן מי שאמר אבד שטרי לא יצטרך הלוה לפריע לו והא קי"ל שצריך לפרוע לו ואינו יכול לומר שאצטרך לשמור שוברו מן העכברי' וכמו שמוסכם מכל הפוסקים בפ' גט פשוט וכ"כ הטור והמחבר לעיל סי' נ"ד ס"ב וכ"ש הכא שהמלוה אומר שזהו הכת"י עצמו שאין הדין נותן כלל שבשביל חשש ספק לא יצטרכו לפרוע ובפרט כיון דאפשר בכתיבת שובר:

ומ"ש וראיה ברורה מפורסמת כו' לפע"ד לאו ראיה היא כלל דשאני התם שיש לחוש שהלוה לא ירגיש ברמאות וישלם לו כפשוטו ולא יבקש ממנו פטורים והלכך כיון שיכול לבוא לידי פסול הוא פסול כדלעיל סי' מ"ד משא"כ הכא כן נלפע"ד) ומ"ש ונראה דגם המחבר כאן הראשון משלשתן יקט וה"ה לאינך כו' אינו נלפע"ד אלא נראה דאזיל לטעמיה בב"י שהניח בתימה דברי הבע"ת והטור בהודה בחליו ובמת בנדיו וכוונתו כמ"ש הע"ש ומ"ש ומור"ם דמסיק כו' הוא דעה שלישית כו' הוא אמת בדעת מור"ם וכ"כ בד"מ להדיא על תמיהת ב"י וז"ל ונ"ל דלק"מ דאע"פ שהודה שחייב לו אפשר דכדי שלא להשביע אם בניו אמר כן וכמו שנתבאר בסי' ל"ב ופ"א כו' ומ"מ אם מת בנידויו בהא אין לחלק בין אם מקיימים כת"י או לא כן נ"ל עכ"ל ד"מ דלא כס' אגודות אזוב דף פ"א שמגמגם בדברי הרב בהג"ה ור"ל דס"ל דה"ה בשחייב מודה וחד מנייהו נקט כו' ונעלם ממנו דברי הד"מ ע"ש וגם הב"ח בהוד' בחליו תירץ כהד"מ ובמת בנידויו תירץ דחיישינן שמא טען מזויף ופסקו לו שישבע ונידוהו על שלא רצה לישבע וכל זה דוחק גם לא נהירא לפע"ד לומר דניחוש משום שלא להשביע הודה דא"כ אפי' היורשים מודים שהוא כת"י אביהן נמי נטעון להם שמא פרע אביהן ומה שהודה הי' שלא להשביע ועוד דהא לקמן ר"ס ק"ח נמי סתמא אמרינן דגובים מהיתומים אלא ודאי מיירי בהנך גוני דליכא למימר שלא להשביע וכדלקמן סי' פ"א ע"ש. אבל לפעד"נ דמעיקרא לק"מ דהבעה"ת והטור מיירי שהודה שחייב לו סך ממון כמשמעות הכתב יד שביד חבירו ולא פרט הסך רק שהודאתו הי' שאותו כתב יד שביד חבירו עדיין חייב לו ואיננו פרוע וכן משמע למעיין בבעה"ת כשחייב מודה וצוה בחליו שאותו כתב ידו הוא חייב לו וכן מ"ש או שנדוהו מיירי ג"כ בכה"ג ולכך מצו היורשים למטען דילמא לא הי' חייב לך סך שבכת"י זה דדילמא כתב ידו זה זיוף הוא ונראה דגם הב"י והד"מ והאחרונים מודים לזה לדינא כי הסברא נכונה אלא דלשון הטור שהוא חייב לו כך וכך לא הוה משמע להו הכי אבל באמת נראה כוונת הטור כמ"ש ולכך כתב שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו דלאיזה צורך הזכיר בכתב ידו אלא ה"ק שאותו סך כך וכך כלו' שהודה שכך וכך הוא חייב לו כפי כתב ידו ולא הזכיר הסך כן נלפע"ד:


(כט) אין מודים שהוא כתב יד אביהן וגם לא נתקיים אע"פ כו':


(ל) פטורים. אע"פ שהחזקה אין אדם פורע. תוך זמנו ה"מ בשטר גמור ולא בכתיבת ידו עכ"ל עיר שושן ודבריו תמוהים דהדבר פשוט דגם בשטר אי לא נתקיים לא אמרינן ביה חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דדילמא הכל זיוף וכן בכתב ידו ודאי אם נתקיים לא אמרי' ביה שפרעו תוך זמנו אלא הכא בכת"י נמי טעמא הוא דדילמא הכל זיוף והוא פשוט ואפשר דה"נ קאמר הע"ש ה"מ בשטר גמור כלו' היכא שנתקיים אבל לא בבת"י בעלמא שלא נתקיים אך הלשון דחוק:



באר היטב

(טז) פרוע:    ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא שנכתב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ"כ בד"מ ובסי' ע"א כ"כ הט"ו אלא דשם נשבע המלו' אשט"ח ונוטל וכאן בכ"י נפטר היורש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפקפק בזה ע"ש).


(יז) סתם:    אבל חרם לנוכח אין מטילין על היתומים דלא תקנו על היורשים שבוע' אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהם על אחד ואין בו נאמנות והלה טוען פרעתי ולא כשאחר מוציא עליהן. סמ"ע.


(יח) ומודים:    כ' הש"ך דדין זה צל"ע אף שהטור ובעה"ת כ"כ כי מה בכך שהם מודים מ"מ אילו הי' אביהן קיים והי' מוד' שהוא כת"י אע"פ שהי' בתוך הזמן הי' נאמן לטעון פרעתי במגו דאינו כת"י א"כ נטעון ליתמי דלמא פרע אבוהון דאע"ג דלא הי' אביהן נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי מיהו בהוד' בחליו או מת בנידוי לק"מ דאביהן גופיה אילו הוה קיים לא הי' נאמן לומר פרעתי שהרי כבר הודה או נתנדה על שלא פרע ולא הי' יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או נתנדה וזה לא שייך בצווה בחליו או מת בנידוי אבל בכת"י שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס"ל בסי' ק"ח ס"ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע"ג דאביהן הוה מצי למיטען משום דה"ל מלתא דלא שכיחא וא"כ קשה על המחבר דשם הביא ב' דעות וכאן סתם לגמרי ואפשר דס"ל דאפי' מאן דפליג התם מודה דלא טענינן ליתמי דלמא פרע אביהן כיון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל באמת זה אינו דמאן דפליג התם פליג הכא כו' וכן נ"ל עיקר עכ"ל * ומ"מ קשה לי לדעת הרמ"א דפסק לעיל דבכת"י א"י לטעון פרעתי א"כ לדידן דקי"ל דאין טוענין ליורש יותר ממה דמצי אבוהון לטעון לפ"ז למה צריך דוקא תוך זמנו או מת בנידוי וצ"ע וע"ל סי' ע"א סי"ז כתבתי ישוב לזה עיין שם.


(יט) הזמן:    כתב הסמ"ע דהמחבר אחד משלשתן נקט וה"ה לאינך תרתי דג"כ פטורים ע"ש שהאריך בטעמים והש"ך חולק עליו ודחה כל דבריו ע"ש באורך.



קצות החושן

(ו) הואיל ומודים. ועיין סמ"ע שכתב דאף שציוה ואמר שחייב לו בכת"י אימא שלא להשביע אמר כן עיין שם ובש"ך השיג דאם כן אפילו היורשין מודי שהוא כת"י אביהם נמי נימא שמא פרע אביהם ומה שהודה הי' שלא להשביע. ואין זה קושיא דהיכא שהחוב כתוב ודאי לא אמר שלא להשביע וכמבואר בתוספות פ' ג"פ דף קע"ת ד"ה הא דלא מקוים עיין שם ז"ל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההיא מלוה שטרא ומקיי' לי' אין הלו' רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ"ש בשטר היכ' דפרעו שלא יהא סבורי' העול' שלא פרעו עד כאן לשונו ועיין ש"ך סימן רנ"ה דמוקי לה התם בשטר פקדון ועיין שם ובשטר פקדון נאמן לומר החזרתי ואפילו הכי כל דמקויים אין הנפקד רגיל לומר שלא להשביע כיון דאיכא שטרא ואם כן הוא הדין בכת"י אבל אי קשיא הא קשיא דהא מבואר בסימן מ' בטור וש"ע שהאומר בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאומר הוו עלי עדים וחייב לשלם והוא מש"ם פ' הנושא אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר אתם עדי ואם כן מה לי אומר חייב אני מנה. בשטר או חייב אני מנה בכת"י כיון דאלימא מלתא דשטרא. מיהו הטור ס"ל בסימן פ"א דאפילו אומר אתם עדי אם שלא בפניו הודה לאו כלום הוא כיון שהודה שלא בפני המלוה ואם כן כאן נמי מיירי שהודה שלא בפני המלוה ולא אלימא מלתא דשטרא יותר מאתם עדי והב"ת כתב בסימן פ"א דבעל התרומות גם כן סובר דלא מהני שלא בפניו אתם עדי ודינ' דהכי הוא מבעל התרומות והטור וניחא לשטתם ואם כן לדידן דקיימא לן דאתם עדי מהני אפילו שלא בפניו אם כן הוא הדין חייב אני לך מנה בכת"י דאלימא מלתא דשטרא ולא מצי טעון לא השטאה ולא השבעה ☜ועיין ש"ך סימן פ"א סעיף י"ט שכתב באומר חייב אני לך מנה בשטר דהוי כאתם עדי וכתב שם ז"ל ונראה דאפילו הרמב"ן והרשב"א החולקין גבי חיוב שמחייב עצמו מודים כאן. לענין הודאה ועמ"ש בסימן פ"א סעיף קטן כ"ב ובסימן רנ"ה סעיף ב':





▲ חזור לראש