נתיבות המשפט/חידושים/עא
בלא שבועה: ואפי' במלוה ע"פ בנאמנות סתם פטור משבועה. ועיין ביאורים הטעם. מיהו שבועת היסת לאחר הפירעון צריך. כמ"ש בסעיף ה':
ליכא עדים ואפי' מודה דהימני' כבי תרי לא מהני אף מיגו משום דהוי מיגו בענין הנאמנות עצמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ודלא כהסמ"ע דס"ל בנאמנות כבי תרי לא מהני אף מיגו זה ואפי' לא היו עדים כלל בשעה שנתן מעות ול"א דע"כ הימניה נגד מיגו זה דאל"כ למאי הימניה הא לעולם יש לו מיגו זה וע"ב:
הביא עדים: אבל נגד ע"א דעת הסמ"ע דמהני הנאמנות לפוטרו משבועה. והש"ך חולק וממילא המוחזק יכול לו' קים לי כהש"ך) (ואם כתב בפי' בשטר בלי שבועה פטור אפי' משבועת עד אחד וע"ב) (ואף אחר הפרעון אינו יכול להשביע ע"י העד ועיין ביאורים אם כתב בשטר שיהיה נאמן כעד אחד גם כן אינו חייב לישבע כשעד אחד מכחישו ש"ך:
כשני עדים: דעת הש"ך דוקא כשטוען סטראי דאז אפי' העדים מעידים שפרע לו בפי' על חוב זה נאמן להכחיש העדים. אבל אם מכחיש לגמרי העדים ואומר להד"מ יכול לתבוע אחר הפרעון ולהוציא ממנו וממילא אינו גובה כלל דהפוכא מטרתא ל"ל) (וע"ב דאם מודה לדברי העדים שעל חוב זה נתן הלוה המעות בפי' רק שיש לו חוב אחר עליו וקיבל בשתיק' כדי לתופסם על חוב האחר א"נ במיגו:
היה ללוה מיגו דדוקא מיגו בענין הנאמנות עצמו מהני כדלעיל בהג"ה עש"ך דלא כהסמ"ע דה"ל לחלק דבנאמנות כבי תרי לא מהני מיגו אפילו בנאמנות עצמו ובסתם נאמנות אפי' מיגו דעלמא מהני:
נאמן עלי כג': היינו אם הם ד' פי' ד' כשרים והרי כאן עדות גמור דלא כרב האי דס"ל דשלשה הם פסולים ולא נשאר רק ע"א ובשטר מחייבו שבועה כדין ע"א ש"ך ס"ק ו' וע"ב) (דאפי' ליכא רק ג' נאמן המלוה יותר מהם ואם אמר הרי את נאמן כב"ד לא הוי כיורד למנין רק הוי כפוסל כל עדים דאלומי מילתא דנאמנות וכן עיקר וע"ב:
ולא קנו מיניה: הש"ך מסיק להלכה בנאמנות סתם לא בעי קנין ובנאמנות כבי תרי בעי קנין שלא כשעת הלואה וכן עיקר וע"ב:
בפנינו הודה: והש"ך הביא הרבה פוסקים דס"ל דאין לחלק בין הודאה לפרעון ולכן המוחזק יכול לו' קים לי אבל במחילה כ"ע מודה ועיין ביאורים דאפי' להמחבר) (דוקא כשהודה אחר שכבר קיבל הפרעון אבל אם הודה בשעת פרעון קודם שקיבל הפרעון שקבל מעות הללו לפרעון לא מהני אפי' להמחבר רק בהודה אחר הפרעון אפילו הודה שלא בפני הלוה לא יכול לו' שלא להשביע הודיתי ואם פי' בנאמנות בין נגד ההודאה בין נגד הפרעון מהני והכלל דבתנאי שבממון קיים ואם הוא ל' שיש להסתפק בו יד בעהש"ט על התחתונה הממע"ה וסמ"ע וש"ך:
דאין הנאמנות ואם כ' בשטר שהאמינו בעיקר המעות או שכתב שהאמין לו בכל ענייני השטר אמרינן דלא האמין לו רק עד נגד טענת אמנה אבל לא נגד טענת פרעון:
מכת"י: וזה מהני אפי' נגד נאמנות כבי תרי ולענין אי יכול לטעון סטראי בשובר כת"י יבואר לקמן וצריך ג"כ לקיים חת"י בעדים דדלמא יהיה חייב לאחרים ולא יועיל הודאתו לכן צריך ג"כ עדים דנגד אחרים העדים נאמנים:
תחלה בעדים: ודוקא כשטוען סטראי ש"ך וע"ל ס"ק ד':
אלא ש"ה: ) (היינו שישבע שיש לי חוב אחר עליו אבל אינו נשבע שלא פרע לו חוב זה כיון שהעדים מעידין שפרע לו חוב זה דנהי דהלוה פסלן לעדות מ"מ אנן לא פסלינהו ואין הב"ד מניחין אותו לישבע נגד העדים וע"ב:
וגילגול: שיגרא דלישנא נקט אבל באמת אפי' לא כתב וגילגול א"י לגלגל עליו ש"ך:
לעולם דעת הסמ"ע דלעולם לאו דוקא דמיתור לשון שכ' לו נאמנות כבי תרי למה כ' לו בלי שום שבועה דאלא ודאי כוונתו אף לאחר פרעון והש"ך חולק דבעינן דוקא תיבת לעולם דאין לדקדק מיתור לשון דאולי שיגרא לישנא נקט ש"ך וט"ז ועיקר. וע"ב) (דאם כ' לו שיהיה נאמן כבי תרי לעולם אפילו טוען להד"מ א"י לתבעו אחר הפרעון:
אא"כ פי' בהדיא: לדעת הסמ"ע פי' כך אם לא פירש בהדיא אפי' נתן לו נאמנות כבי תרי וכ' לו שובר כת"י א"י לטעון סטראי דכיון שעליו היינו על החוב הרי כיון שנכתב שובר כלה הנאמנות שלו ואם פירש בהדיא שלא יועיל שובר רק כשנכתב ע"ג השטר ממש ונתן לו שובר כת"י אפילו בסתם נאמנות (א"י) יכול לטעון סטראי ואם מביא עדים או שובר בעדים אפילו פי' בהדיא מהני בנתן לו נאמנות סתם אם לא שכ' בו נאמנות כבי תרי. ודעת הש"ך דבשובר כת"י לעולם א"י לטעון סטראי ובפיר' בהדיא לא מהני שובר בעדים והך אם מביא עדים קאי על הרישא בשלא פי' בהדיא ומסיק להלכה דא"ל פי' בהדיא א"י לטעון סטראי בנאמנות סתם אכן אם כתב שלא יהיה נאמן הלוה עד שיכתב עליו תברא הוי כפסל לעדים ויכול לטעון סטראי. וצ"ע:
להחרים חרם סתם: היינו שלא לנוכח אבל לנוכח אפי' בהדרת ראש א"י לכופו:
נדר בכלל: וה"ה אם פטרו מנדר שבועה בכלל:
דנותנין לכל אדם: והסמ"ע חילק דכשאומר שיש לו עדים בודאי רק שא"י מי הן נותנין לכל אדם. אבל כשא"י כלל אם יש לו עדים אין נותנין רק ליתומים והש"ך מחלק דשם מיירי ליתן חרם אחר עדות וזה נותנין לכל אדם אבל מיירי ליתן חרם אחר מי שחייב לו אין נותנין רק ליתומים:
הדין עם הלוה וא"י לטעון סטראי אפילו בהימניה כבי תרי ש"ך דלא כהסמ"ע דס"ל דבנאמנות כבי תרי אפילו בשובר כת"י יכול לטעון סטראי ונסתפק הש"ך בשובר כת"י נגד סתם נאמנות וטוען סטראי אם מהני תפיסה כמו בריש סי' נ"ח אבל בשובר בעדים) (אם לא נזכר השטר בשובר מהני תפיסה ואם נזכר השטר בהשובר שנכתב בשובר שפרע לו על השטר אף שלא נזכר סימני השטר לא מהני תפיסה וע"ב:
שאין מועיל הנאמנות: והיינו שאין אחר יודע מה טיבו אבל כשהוא יודע שהוא של מלוה מחזירו למלוה כדין שליש ומועיל הנאמנות ואם א"י מה טיבו יכול האחד להשביעו להאחר ואם אינו רוצה לישבע מחזירין השטר להשני כשטר שאין בו אחריות כמו בסי' ס"ה ס"ג אבל ביש בו אחריות ואפילו ששניהם מודים לא יחזור:
חייבים היורשים: אפי' תו"ז ואם יש עדים צריכין ב"ד לדרוש ולחקור דהו"ל דין מרומה ובעי דו"ח ש"ך:
מהיתומים קטנים: אפי' הימני' כבי תרי ושטר שכתוב בו נאמנות ומסרו ביד שליח לגבותו והלוה טוען שפרע להשליח ולא קיבל השטר מידו צריך השליח לישבע אפי' כתוב בו נאמנות לב"כ והמלוה גובה חובו וא"צ לישבע אם לא מסר לו השליח ואם טוען המלוה סטראי במה שמסר לו השליח ע"ל סי' נ"ח:
כפרן: אפי' לאדם אחר כיון דאיתרע נאמנותו ואם ידע שהוא מוחזק כפרן ומ"מ הימני' מועיל הנאמנות ואם הוחזק כפרן מקודם בב"ד כל מילי דב"ד קלא אית ליה וא"י לומר שלא ידע מזה וע"ב) (דה"ה אם נעשה חשוד בטל הנאמנות ועיין ביאורים דבכת"י שיש בו נאמנות כשהוחזק כפרן א"י לגבות בו כלל אמנם בוועקסליך שלא נזכר בו שם המלוה גובה בו:
העדים עצמם: והש"ך הניח בצ"ע במקום שכת"י יוצא ממ"א למה יהיו נאמנים:
כיון שאינו מנהג: והש"ך דאפי' המנהג פשוט אם לא הי' הלוה יודע מהמנהג לא מהני נאמנות אבל אם הלוה ידע מהמנהג והוא מצוה לכתוב סתם דעתו על כל מה שנהגו. וכן עיקר:
ובענין הנאמנות מפורש: פי' שהנאמנות לא לטופסי דשטר נכתב רק שהוא תנאי מפורש כי בשעת הלואה א"צ קנין:
כשמצוה הלוה: היינו שבמקום שנהגו לכתוב לשופרי דשטרי צריכין הב"ד לידע שהיה ציווי הלוה ובמקום שלא נהגו אמרי' מסתמא צוה הלוה עד שידע בבירור שלא צוה הלוה סמ"ע:
בשעת הלואה: וסתם שטר הבא לפנינו שכתוב בו נאמנות אמרינן מסתמא או שהיה בשעת הלואה או שהיה קנין סמ"ע:
שעבר הזמן: ואפי' בנאמנות כבי תרי דסתם נאמנות משמע בכל זמן:
אבל אם מת: דלא נתן נאמנות רק נגדו שלא יעיז נגדו ולא נגד היורשין:
אא"כ: ובכתובה חיישינן טפי לצררי ולא מהני פטור נגד היורשים אפי' פטרו בפי' אבל מהני במלוה פטור בפי' כשפטרו מהיורשים ואפי' טוענין אנו פרענו לך נאמנים וכן כשנתן נאמנות למלוה וליורשיו מהני אפי' אם טוענין פרענו לכם ש"ך דלא כהסמ"ע:
ועל ב"כ ואם כתב הבאים ברשותו אין יירשים בכלל ש"ך:
ומקבלי מתנה היינו מתנות שכ"מ א"נ מקבלי מתנה של המלוה שמכר או שנתן להם השט"ח אבל נגד מקבלי מתנת בריא של הלוקח לא מהני נאמנות דנגד לקוחות לא מהני נאמנות:
נאמנות סתם: פי' דלא פי' בו נאמנות ליורשי המלוה אבל נגד יורשי הלוה כתב נאמנות אבל אם כתב בו נאמנות אפי' נגד יורשי המלוה שאביהם נתחייב שבועה נגד היורשים אמרי' בי' אין אדם מוריש שבועה לבניו:
לגבי לקוחות: דלאו כל כמיניה להפסיד ללקוחות ועוד דחיישי' לקנוניא. והש"ך הביא הרבה פוסקים דס"ל דמהני נאמנות נגד לקוחות היכא שקדם הנאמנות ללקוחות והמוחזק יכול לו' קים לי:
שלא בפניו: כי בפניו א"י להעיז משא"כ שלא בפניו:
ובאי' יורשים: הא דל"א דלא הימני' רק בפניו שלא יעיז ע"ב:
צריך לישבע: דלא הימני' רק לבטולי שטרא ושיהיה לו דין מלוה ע"פ:
אפי' בחיי המלוה: ומשמע דכ"ש לאחר מותו. והש"ך הניח בצ"ע דהא היורשים טוענין שמא ואין נשבעין על טענת שמא:
מן היורשים זהו דעת הרמב"ם ובסעיף כ"ב הביא דעת החולקין:
ונשבע היסת: ולא הוי מודה במקצת שישבע שבועה דאורייתא. כיון דהימני' יכול להעיז ומהימן במיגו דכפר הכל ש"ך וע"ב:
בחרם סתם: דאין יתומים נשבעים בטענת שמא אם לא שטוען ברי שאביהם ציוה דאינו פרוע:
שחייבים לפרוע ואפי' לאחר זמן דיאמר לאביכם האמנתי ולא לכם והדר השטר לתקפו סמ"ע:
לאו כל כמיניה: פי' כשאומר שהשטר כלו שלו ופרעון שפרע לחבירו לא חשיב פרעון וחייב לשלם למוציא השטר הכל דכיון שהאמין למוציא השטר נשתעבד רק למוציא השטר ואם לא האמין וטוען שפרע לחבירו הכל חייב לשלם לזה החצי ששבועה שלא קיבל חלקו מחבירו ש"ך וע"ב) (ואם א"י בעדים שהיה של שותפות וכתוב בו שהאמין למוציא השטר נאמן מוציא השטר לו' שכולו שלו שלקחו מחבירו כיון ששטר כזה א"צ כומ"ס כיון שנאמן נמי לו' שהי' שלו הכל מתחלה וכתב שם חבירו בחובו לאיזה טעם ופרעון של חבירו לא חשיב פרעון א"צ לישבע:
ואם היו שותפים: עש"ך וט"ז דאפי' יש נכסים למודה כשהן זנורית ונכסי לוה בינונית דנפרע מן הלוה דלאו כל כמיניה לגרום שום הפסד למוציא השטר דלא כהסמ"ע וע"ב) (כשהם שותפין פי' כשידוע בעדים שמתחלה נעשו שותפים בהחוב שלוו הלואה זו בשותפות אז אין מוציא השטר נאמן לטעון לקוח ולא שאר טענ' שכולו שלו שאין תפיסתו מוכחת עליו דשותפין לא קפדי אהדדי וממילא אין הטענה רק על חצי המעות: