שולחן ערוך חושן משפט נב א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו את הריבית אבל גובה בו את הקרן אפי' ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו הרבית:

הגה: מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן (מהרי"ק שורש י"ז) וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו (שם בשם מרדכי וכ"כ התוס' שם ובכ"מ) מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח והשליח עשה שטר וכלל קרן עם רבית גובה הקרן מ"מ דאמר לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי לכלול הקרן עם הרבית (מהרי"ק שם). וע' ביורה דעה סימן קס"א עוד מדינים אלו:

שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב"ד והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע שתי וערב פסול ואם ניכר שנעשה בסכין אפי' אם לא נקרע שתי וערב פסול נקרע לשנים גרע טפי מקרע ב"ד ופסול:

הגה: ואם יש עדים שנקרע באונס דינו כמי שנמחק שטר חובו וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ואם היה נקרע שלא בקרע ב"ד (אם) נראה לדיין שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב"ד אין גובין בו אבל בלא"ה אין חוששין (בעל התרומות שם נ"ז):

מפרשים

 

סמ"ע - מאירת עיניים

אבל גובה בו את הקרן כו':    בתוס' ובהרא"ש ובטור כתבו דאפילו מפורש בו ריבית קצוצה שהוא דאורייתא דינא הכי ואין העדי' נפסלי' במה שחתמו על שטר כזה ועברו על לאו דלא תשימון עליו נשך דקאי נמי אעדי' משום דלא משמע לאינשי דקאי אעדים כי אם אלוה ומלוה וערב. ועיין פרישה:

מפני שיבא לגבות בו כו':    בפרישה כתבתי דלא מהני אם רוצה לכתוב עליו דלא ניתן השטר לגבות הריבית כי אם הקרן דמכל מקום מתחלה נכתב בפסול דהרי יכולים לגבות בו גם הרבית ומ"ה קנסינן ליה גם הקרן שלא להגבותו ממשועבדים:

מיהו אם החייב מודה כו':    וה"ה אם יש עדים כמה היה הקרן וכ"כ שם מהרי"ק:

וי"א דפטור כו':    וכ"כ התוס' בב"ק בפ"ג וכ' שם דל"ד לשטר מוקדם (כמ"ש בסי' מ"ג ס"ו) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה וטעמו דשם רק השטר נעשה באיסור משא"כ כאן דהלואה נעשה באיסור וגם סיים שם ולא אמרינן הא הלוה חוטא ונשכר דשאני לוה דלא היה כוונתו להרויח משא"כ המלוה ואף דשם כ"כ אליבא דר"מ ובסוף פסק כרבנן מ"מ יש נ"מ לדינא אם כלל הקרן עם הריבית דבזה מודים רבנן דפסול וכדפסק כאן ודו"ק:

קרע ב"ד כו':    נקרא זה קרע בית דין מפני שדרך הבית דין כשרוצין לפסול שטר או גט קורעין בקרעין הללו וכן מפורש בפ' ג"פ ועפ"ר:

ואם ניכר שנעשה בסכין כו':    הטעם דכל שנעשה בסכין אמרינן במתכוין נעשה כדי לפסלו:

נקרע לשנים כו':    פי' ואינו מעורה כלל:

גרע טפי כו':    ופסול בדרישה כתבתי דהיינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו אבל נקרע בכפליו אפילו לגמרי תולין אותו במשמוש היד וכשר עיין שם:

שנקרע באונס כו':    היינו שנקרע במקום שהשטר נפסל בזה אבל במקו' שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה כן כתב רשב"א בתשובה סי' תש"ח ד"מ ג':

ה"ג ואם היה נקרע שלא בקרע בית דין אם נראה כו':    וכן הוא בד"מ שם וכ"כ ליישב של"ת דברי ב"ת אדברי הרשב"א עיין שם:

אבל בלא"ה כו':    כגון שמצא נקב אין אומרי' במקו' נקב קרע בית דין היה דאין פוסלין השטר מספק עכ"ל רשב"א שם ד"מ ג':
 

ש"ך - שפתי כהן

(א) אבל גובה בו את הקרן. אפי' מפורש בו רבית דאורייתא כמ"ש התו' והרא"ש ושאר פוסקים והטור והמחבר ביורה דעה ס"ס קס"א דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה כדלעיל סי' ל"ד סעיף י' ודלא. כבעל טו"ז בי"ד שם דלא דק בזה בדעת המחבר וכבר השגתי עליו בספרי נקודות הכסף שם:

מיהו דעת הרמב"ן דהעדים פסולים ומפרש דמיירי בש"ס בשטר שכתוב בו סתם ולא ידעו העדים שיש בו ריבית וגובה הקרן אפי' ממשעבדי ולא גזרינן שמא יגבה הרבית כדפסלינן לעיל סי' מ"ג שט"ח המוקדמי' אפי' מזמן שני דלמא אתי למיגבי מזמן ראשון דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית בקרן שבשטר לא עביד איסורא ולא קנסי' היתרא אטו איסורא עכ"ד ומביאו הנמוקי יוסף במסקנתו וכ"כ הר"ן בתשובה סי' פ' בשם איכא מ"ד ועיין עוד שם בסי' ל"ג וכ"כ הרב המגיד פכ"ד מה' מלוה בשם הרמב"ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הבית חדש ובעל גדולי תרומה שער מ"ו ח"ב:

מיהו מ"ש בס' ג"ת שם דבשטר שיש בו ריבית מפורש שכתבו התוס' דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים דכיון דהתוספות לא אמרו אלא בלשון שמא יראה פשוט שאין ספיקם מוציא מידי ודאי של הרמב"ן ז"ל ומה גם להוציא עכ"ל דבריו צ"ע דהא רק בפ' א"נ כתבו כן בלשון שמא אבל בפ' המניח ופרק המוכר פירות לא כתבו בלשון שמא אלא בלשון וי"ל כמו בשאר מקומות ועוד דהא דעת הרא"ש והמרדכי והטור נראה ג"כ דכשרים וכדאיתא בב"י סי' ל"ד וכן דעת הגהת אשר"י ושלטי גבורים ושאר פוסקים וכמ"ש בספרי נקודות הכסף בי"ד סי' קס"א ע"ש הלכך נראה דהוי ספיקא דדינא ונראה שגם דעת הג"ת כן והיינו דמסיים ומה גם להוציא ונפקא מינה אי תפס בעל השטר לא מפקי' מיניה:

עוד כ' בספר נ"ת שם כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן בזה יראה לי דלכ"ע גבי בו ממשעבדי דע"כ לא גזרו התוס' קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב"ן ז"ל לא יפסלו העדים כיון דלא עבר אדאוריי' עכ"ל ומיירי כשידוע שהעדי' החתומי' על השטר ידעו שיש בו רבית דאל"כ בלאו הכי העדים כשרים להרמב"ן וק"ל (ע"ל סי' ל"ד סעיף ג' בהג"ה) ל' הסמ"ע דלא תשימון עליו נשך לא קאי רק אלוה ומלוה וערב ע"כ. והיינו כמ"ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים הביאם ב"י לעיל סי' ל"ד וכ"כ הטור שם בשם הרא"ש וכן נראה מדברי המחבר שם בב"י וגם בש"ע שם סעיף י' שכ' המלוה והלוה ברבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם:

(ב) פסול. ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחלה נכתב בפסול סמ"ע. והיינו כיון שנראה פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלוה כותב על גביו קודם שנראה השטר בבית דין מהני וכדלעיל סי' מ"ה סעיף י"ד וכן כתבתי לעיל סי' מ"ג ס"ק י"א גבי שטר מוקדם ע"ש:

(ג) מיהו אם החייב מודה. וה"ה אם יש שני עדים על הקרן מהרי"ק שם. ולפי מ"ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א"כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. וע' בס' אגודות אזוב דף ע"ט ע"ב:

(ד) וי"א כו' מ"ש הרב כן בשם יש אומרים צל"ע שלפע"ד ליכא מ"ד הכי וכמו שאבאר גם מה שכתב הסמ"ע וכ"כ התו' בב"ק בפ"ג וכתבו דל"ד לשטר מוקדם כו'. אין דבריו נכונים דלא כתבו שם התו' כן אלא לר' מאיר דקניס היתרא אטו איסורא אבל לרבנן דקי"ל כותייהו משמע שם להדי' מדבריהם דדמי לשקר מוקדם דלא נפסל רק השטר אבל אינו מפסיד גוף ההלואה ומה שמסיים בסמ"ע דמדר' מאיר נשמע לרבנן לא נרא' כלל דרבנן לא קנסי כלל התירא אטו איסורא רק דפסלי השטר היכא דיש לחוש שמא יגבה הרבית משום גזירה אבל קנסא היכא דלא שייך גזירה לא שמעינן להו לרבנן כלל ולא מצינו בתוס' ושאר פוסקים קנס בזה. ואדרבה משמע מכל הפוסקים דמדמו לה לשטר מוקדם ובשטר מוקדם לכ"ע גובה כשחייב מודה כדלעיל סי' מ"ג סעיף ז' וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב ב' ריש חלק ד' להדיא וז"ל וזה מיירי שכתוב בשטר רבית מפורש אבל אם השטר כתוב סתם ויש עדים אחרים שמעידים שיש בו רבית אינו גובה הקרן אלא מבני חרי לפירש"י ולקצת מפרשים אינו גובה אפילו מבני חרי זולתי כשחייב מודה או שיש לו עדים אחרים עכ"ל הרי גובה כשחייב מודה או כשיש לו עדים וגם מ"ש הרב בדרכי משה בשם הגה' מרדכי פ' איזהו נשך דפטור (וגם בהצעת החידות בספר האגור מצאתי וז"ל אדם מלוה לחבירו מעות בשטר וא"י לגבות כלום מן הלוה בדין אף על פי שיש ללוה לפרוע ומודה הלוה ולא מחל לו המלוה הפתרון כגון שטר שיש בו רבית וזקף הקרן עם הרבית בשטר שהשטר פסול ואין גובין בו אפי' הקרן פ' איזהו נשך עכ"ל) נלפע"ד דלא מוכח שם מידי דמ"ש שם אבל רבינו יונה אומר דפסולים הם לגמרי דאפילו מבני חרי לא גבי אף על פי שלוה מודה כו' (אשט"ח המוקדמים קאי התם ומדמי התם שטר שיש בו רבית לשט"ח המוקדמים ע"ש) פרושו שלוה מודה שהשטר נכתב על פי דבריו. תדע דהא דברי הגהת מרדכי שם הם מועתקים אות באות מדברי התוס' פרק מי שמת דף קנ"ז ע"ב בשם ר"י כאשר נראה בעין למעיין שם (ומה שכ' בהגהת מרדכי שם אבל ר' יונה אומר צ"ל ר"י אומר כדאית' בתוס' שם ואם הוא ר' יונה נמי מוכח דפירושו כמו שכתבתי דאל"כ תיקשי דהא הטור ח"מ סי' מ"ה כתב בשם ר' יונה להפך ע"ש) דמדמה התם שטרי חוב המוקדמים לשטר שיש בו רבית דפסול לגמרי ואינו גובה מבני חרי אע"פ שהלוה מודה כו'. וא"כ ע"כ פירושו כמו שכתבתי דהא ס"ל לר"י דשט"ח המוקדמים גובה הקרן מבני חרי כשהוא מודה שהוא חייב או כשיש עדים שהוא חייב וכדמשמע להדיא מדברי התוספות פ' המניח דף ל' ובפרק המוכר פירות דף צ"ד וכן כתבתי לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ד בשם האחרונים לדעת ר"י וכן משמע להדיא בריב"ש סי' שפ"ב לדעת ר"י (ודוחק גדול לומר דהאי אך יש לדחות שבתוספות והגהות מרדכי שם הוא מדברי ר"י עצמו דדוחה דאין להביא ראיה משטר שיש בו רבית לשט"ח המוקדמים ונמצא דבשטר שיש בו רבית סבירא ליה לר"י דאין גובה מבני חרי אף על פי שהלוה מודה דפשט לישנא דהתוספות והגהת מרדכי שם לא משמע הכי ועוד שהרי בפסקי תוס' פרק מי שמת (וכן הוא בהגהת אשר"י שם) כתב שטרי חוב המוקדמים אינו גובה מבני חרי ואפילו הלוה מודה עכ"ל והיינו ע"כ דברי ר"י בתוס' שם. ועוד ראיה מפסקי תוס' הנ"ל דהא בתוס' שס כתוב אך יש לדחות כו' והיאך כתבו בפסקי תוספות בפשיטות דאינו גובה מבני חרי אף על פי שהלוה מודה אלא ודאי מדכתבו התוספות שם בתר מה שכתבו אך יש לדחות כו' מיהו לישנא דפסולים משמע פסולים לגמרי שלא לגבות מבני חרי עכ"ל הרי משמע דפסולים לגמרי ועל זה היה עיקר פלפולם ומ"ש בפסקי תוספות ואפילו הלוה מודה פירושו כמו שכתבתי שמודה שהשטר נכתב ע"פ דבריו והיינו כמסקנת התו' דלישנא דפסולים משמע לגמרי ואם היה כוונתם אע"פ שהוא מודה שהוא חייב לא היה מוכח ממסקנת התוס' מידי ודוק כי זה ברור) אלא ודאי מ"ש בתוספות והגה' מרדכי שם דאפילו מבני חרי לא גבי אף על פי שלוה מודה פרושו מודה שהשטר נכתב על דבריו. ועוד ראיה שהרי כתבו התו' והגהות מרדכי שם וז"ל וראיה מדקאמר ר"ל באיזהו נשך דהך משנת (דשט"ח המוקדמים) מיתוקמ' כר' מאיר דאמר שטר שיש בו רבית קנסי' אותו ואינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית והיינו אפילו לוה מודה ואפי' מבני חרי לא גבי התם דהא תניא בתוספתא המוציא שט"ח שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעהו וה"ה הך משנה דהכא משמע פסולים לגמרי עכ"ל ואם איתא מאי ראיה מייתי להיכא דהלוה מודה שהוא חייב עדיין שהוא פטור הא התם לא מוכח אלא שיקרעו השטר אלא ודאי מה שכתב אפילו הלוה מודה ר"ל שמודה שהשטר נכתב ע"פ דבריו והיינו שכתבו מתחלה והיינו אפי' לוה מודה ואפי' מבני חרי כו' ולא כתבו בהפך ואפי' מבני חרי לא גבי והיינו אפי' לוה מודה כו' ודוק. ואין להוכיח כן ממ"ש הגהת מרדכי פ' א"נ שם במאי גבי להאי קרן כו' וי"ל דלוה מודה כו' ולעיל מיניה כתבו והאי דגובה את הקרן על ידי שטר זה בפירש לו את הרבית כו' אלמא דכשלא פירש לו את הרבית אינו גובה כלל. הא ודאי ליתא דהמעיין בהגהת מרדכי שם יראה דשני תירוצים נינהו ודברים הראשונים הם דברי ר"י והיינו שכתב שם מיד בתר הכי פירוש ר"י ומה שכתב אח"כ אינו מדברי ר"י. נמצא ר"י דפי' לעיל דמיירי שפירש לו את הרבית אינו מפרש דמיירי כשהלוה מודה אלא מיירי כשבא לגבות ממשעבדי או מן הלוה על ידי השטר והיינו שכתב והאי דגובה את הקרן ע"י שטר זה כו'. וראיתי בתשובת משאת בנימין סי' ל"ד כתב ג"כ וז"ל דהיכא שכלל הקרן והרבית יחד איכא פלוגתא דרבוותא ואית דאמרי אפי' חכמים מודו דאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית ואפי' כשחייב מודה לו על הקרן אלא שיש חולקים כו' ואין ספק שנמשך לדעת הרב וכמו שנמשכו הסמ"ע והעיר שושן לדעתו אבל לפע"ד ליכא למ"ד דלא גבי קרן כשחייב מודה וכמו שכתבתי כל זה נ"ל ברור ומצאתי בתשובת מהר"י יוסף ן' לב ספר ג' ס"ס כ"א כ' וז"ל ושוב עיינתי במ"ש הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ז סימן כ"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליהנהו להנהו מילי שכ' מהרי"ק שורש י"ז עכ"ל ולפעד"נ עיקר כדברי מהרי"ק ע"ש במהרי"ק שורש י"ז כי דבריו ברורים בטעמם ודו"ק ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' כ"ב לישנא דקנסו לאו דוקא הוא אלא לומר דהיכא דאיכא חששא דיגבה שלא כדין קנסי' ליה לפסול השטר ומיירי כשהלוה טוען פרעתי אבל אין כוונתו לומר דקנסי' היתרא אטו איסורא שלא לגבות מהלוה גופיה כשהוא מודה וכה"ג כתבו הרמב"ם ובעה"ת וטור והמחבר לעיל סימן מ"ג סעיף ז' גבי שט"ח המוקדמים קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין כי' הרי דבע"כ צריך לפרש התם לישנא דקנסו היכא דשייך גזרה דהא גבי מבני חרי וה"ה הכא כן נ"ל ברור לדינא:

(ה) מיהו כו' על ידי שליח כו'. היינו דוקא לסברא האחרונה וכן משמע להדיא במהרי"ק שם דקאי אחייב מודה אבל לפי הסברא הראשונה אין חילוק בהלוה על ידי שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלוה ע"י שליח דמ"מ השטר נפסל כנ"ל:

(ו) והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף וכתב בספר גדולי תרומה שער נ"ז דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתם בעינן והשיג אתשובת הר"ן סימן פ"ו ע"ש באורך ובנמוקי יוסף פ' גט פשוט כתב כדברי הר"ן ומביאו הב"ח בסתם:

(ז) או שקרוע שתי וערב. נראה דבעינן ש"ו על כל הכתב של השטר דאס לא כן נתת דבריך לשעורין ולא מסתבר לומר דבקריעה ש"ו בכל שהו מיפסל. ועוד דלפעמים מזדמן קריעה ש"ו כל שהו בכפלי השטר על ידי משמוש השטר והנחתו לשנים:

(ח) נקרע כו'. כ' בסמ"ע דהיינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו אבל נקרע בכפליו אפי' לגמרי תולין אותו במשמוש היד וכשר ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו אפי' במקום העדים והזמן והתורף כשר ואין דבריהם מוכרחים. ונראה דבקרע ב"ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרי' דבמקום העדים והזמן והתורף או ש"ו פסול. ואם כן ה"ה בנקרע לשני' דגרע מקרע ב"ד ומה דמשמע מתשו' הרא"ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב"ד. וטעמ' דמילת' דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפ"א בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא"כ ה"ל לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכוונה. כן נ"ל:

(ט) אבל בלאו הכי אין חוששין. כגון שנמצא נקב גדול אין אומרים קרע ב"ד היה וזה נטל סביבותיה דאין פוסלי' השטר מספק רשב"א שם:
 

באר היטב

(א) הקרן:    אפילו מפורש בו רבית דאורייתא כמ"ש התוספות והרא"ש ושאר פוסקים והט"ו ביורה דעה סוף סימן קס"א ודלא כט"ז שם דלא דק בזה וכבר השגתי עליו בספרי נקה"כ מיהו דעת הרמב"ן דהעדים פסולים כו' ומביאו הב"ח במסקנתו וכ"כ הר"ן בתשוב' בשם איכא מ"ד וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הב"ח ובעל ג"ת. הלכך נרא' דהוי ספיקא דדינא ונ"מ אי תפס בעהש"ט לא מפקינן מיני' עוד כתב בספר ג"ת כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן יראה לי דלכ"ע גבי ממשעבדי דלא גזרו קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב"ן לא נפסלו העדים כיון דלא עברו אדאוריית' ע"כ ומיירי שידוע שהעדים החתומים על השטר ידעו שיש בו רבית דאל"כ בלא"ה העדים כשרים להרמב"ן וע"ל סי' ל"ד ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך וכתב עוד דמ"ש הסמ"ע דהערב דינו כמלוה ולוה היינו כמ"ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים וכן נרא' מדברי המחבר בב"י סי' ל"ד ובש"ע שם ס"י שכתב המלוה והלו' בריבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם ע"כ.

(ב) פסול:    כתב הסמ"ע ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחל' נכתב בפיסול ע"כ. וכתב הש"ך דהיינו אם נרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלו' כתב על גביו קודם שנרא' השטר בב"ד מהני וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ד וע"ל סי' מ"ג ס"ו גבי שטר מוקדם עכ"ל.

(ג) מודה:    וה"ה אם יש עדים על הקרן כ"כ מהרי"ק ולפי מ"ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א"כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. ש"ך.

(ד) דקנסינן:    כ"כ התוספות בב"ק דלא דמי לשטר מוקדם (כמ"ש בסי' מ"ג ס"ז) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה משא"כ כאן דהלוא' נעשה באיסור עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך חולק על דין זה וכ' שאין דברי הסמ"ע נכונים דלא כתבו התו' כן אלא לר"מ דקניס היתרא אטו איסור' אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דאינו מפסיד גוף ההלוא' כו' ע"ש שהאריך בזה (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ומסיק וכתב ז"ל ונרא' דלא קי"ל כהך י"א כל עיקר כיון שמהרי"ק פירש בהדיא דגובה הקרן וכן משמעות המרדכי והגהות מיי' וגם דעת הטור יש לפרש דמיירי בלא הודא' עכ"ל).

(ה) שליח:    כתב הש"ך דהיינו דוקא לסברא האחרונ' אם החייב מודה אבל לסברא הראשונ' אין חילוק בהלוה ע"י שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשהחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלו' על ידי שליח דמ"מ השטר נפסל כן נ"ל עכ"ל.

(ו) והתורף:    כתב בס' ג"ת דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתן בעינן והשיג על תשובת הר"ן סי' פ"ו ע"ש באורך ובנ"י פ' גט פשוט כ' כדברי הר"ן ומביאו הב"ח בסתם. ש"ך.

(ז) וערב:    כתב הש"ך נרא' דבעינן ש"ו על כל כתב השטר דאל"כ נתת דבריך לשיעורין ולא מסתבר לומר דבקריעת ש"ו כל שהוא מיפסיל ועוד דלפעמים מזדמן קריעת ש"ו כל שהוא בכפלי השטר ע"י משמוש השטר והנחתו עכ"ל.

(ח) לשנים:    נראה דבקרע ב"ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרינן דבמקום העדים והתורף והזמן או ש"ו פסול וא"כ ה"ה בנקרע לשנים דגרע מקרע ב"ד ומה דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב"ד וטעמא דמילתא דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפעם א' בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא"כ ה"ל לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכונה כנ"ל ודלא כהסמ"ע וב"ח ע"כ לשון הש"ך.

(ט) באונס:    כתב הסמ"ע דהיינו שנקרע במקום שהשטר נפסל אבל במקום שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה וכ"כ הרשב"א בתשובה עכ"ל.

(י) אבל:    כגון שמצא נקב אין אומרים במקום נקב קרע ב"ד הי' דאין פוסלין השטר מספק רשב"א סמ"ע.
 

קצות החושן

(א) שטר שיש בו ריבית. והקשו בתוספות הא העדים פסולים שעוברים בלאו דלא תשימון ואע"פ שאין מרויחין יש להם לפסול מידי דהוי אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקיימא לן כאביי דפסול. ובמשנה למלך פ"ד מהל' מלוה וז"ל יש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי"ו מסנהדרין וכ"כ הרב החינוך סימן ע"ד וכתב הטעם משום שהרי אפילו המלוה אינו במלקות שניתן להישבון ואינו בדין דהני דאתי מחמתי' יתחייבו מלקות וכו' וכיון שכן לא מפסלי לעדים שהרי כתב רבינו בפ"י מעדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות ומשמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסל וע"ש:

אמנם בכנסת הגדולה סימן ל"ד כתב ז"ל אמר המאסף לא נהירא לי טובא דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות לאו למימרא שאין בו מעשה שאין בו מלקות דלא פסילי דאם כן כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין או שניתן לתשלומין או שניתק לעשה או לאו שבכללות שאין לוקין לא יהי' נפסל לעדות וזה אינו שהרי כתב הרמב"ם גנב או גזל שהוא לאו שניתן לתשלומין או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שפסול לעדות ובשלמא גבי גנב או גזל היינו טעמא משום דהוי רשע דחמם אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ"ת דאיירי שהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה זה דוחק גדול דבהתרו בו למלקות יפסל והתרו בו למיתה לא יפסול עיין שם דלשטתו לא בעינין כלל חייבי מלקות. אבל דברי כנה"ג תמוה דמ"ש שגנב או גזל הא הרמב"ם עצמו ביאר טעמו של דבר בפ"י מעדות ז"ל עוד יש שם רשע שהן פסולין לעדות אף על פי שהם בני תשלומין ולא בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם דחמס פסול שנאמר כי יקום עד חמס באיש וגם מ"ש מעושה מלאכה בשבת מבואר בהדיא ברמב"ם טעמו פ"י שם ז"ל איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ונפסל לעדות שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר והי' אם בן הכות הרשע ואצ"ל חייבי מיתות בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות עד כאן לשונו ומבואר להדיא דגם מתויב מיתת בית דין נקרא רשע ותמהני איך נעלם כל זה מהמעיין הגדול כנה"ג. ואם כן קושיות משנה למלך ודאי קשה כיון דבעינין חייבי מלקות דוקא. ועיין שם במשנה למלך הביא בשם ג"ת שער מ"ו דעדים לוקין ודוקא מלוה היא דאינו לוקה דאיתי' בהשבה אבל עדים לית בהו צד תיקין בהשבה כיון שאין לוקחין הריבית ונשאר להם לאו דלא תשימון במקומו גם בס' בני שמואל רצה להוכיח מדברי הנימוקי דעדים הוי בני מלקות אלא דאח"כ כתב דהיאך יתחייבו הערב והעדים מלקות הא הוי לאו שאין בו מעשה והמ"ל כתב שם דכשחתמו בשטר הוי לאו דאית בי' מעשה ועוד שאפילו לא חתמו אפשר דלוקין כיין דאשכחת לאו זה ע"י מעשה אף בדליכא מעשה לוקין וראי' ממ"ש רבינו בפ' י"ג משכירות דאם חסמה בקול לוקה ותמה ה"ה הא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דשאני חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוי כמעשה והקשה עליו לחם משנה דאם כן מאי פריך בש"ס מעדים זוממין לחסימה הא בעדים זוממין לא משכחת מעשה ותי' דלפי מ"ש רבינו בפ"ט מהל' עדות משמע דאדם יכול להעיד בכת"י אם כן עדים זוממין נמי יכול להיות במעשה שיכתב עדותו והוי כמעש' ע"כ ואם כן גבי ריבית נמי כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון בחחימ' אף שלא חתמו לוקיו דומי' דעדים זוממין עד כאן לשונו המ"ל. אבל בעיקר דברי לחם משנה. קשה לי דהא דעת הרמב"ם דחותכין עדות שבשטר מד"ם בפ"ג מהל' עדות ואם כן מדאורייתא עיקר עדות בע"פ ולא יתכן ללקות משום דאית בי' מדברי סופרים ואפילו למאן דאמר עדות שבשטר דאורייתא אפילו הכי בהזמ' דעת בעל המאור דבעינין דוקא מפיהם. וזה שהקשו ז"ל נראה כיון דמרבנן על כל פנים פסולי אפילו אין בו מלקות אם כן שפיר הקשו תוספות דעדים פסולים או אפשר דתוספות ס"ל דלא כהרמב"ם אלא אפילו אין בו מלקות פסילי מדאורייתא ועוד דנהי דאם לא עשו מעשה אין לוקין על כל פנים אם חתמו ועשו מעשה לוקין:

ובעיקד קושיא שהקשו תוספות וכל הראשונים דעדים פסולים נראה ליישב לפי מה שהקשו תוספ' בפרק קמא דחולין גבי שוחט בשבת שחיטחו כשירה. דהא הוי מומר לחלל שבת ושחיטתו פסולה ותי' בתוספות שם דבפעם אחת לא הוי מומר והר"ן בחידושיו כתב כיון שאין נעשה מומר עד גמר שחיטה אין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך וראי' לדבר מדאמרינן בפרק אותו ואח בנו דלרבנן דאמרי שחיטה שאינו ראויה שמי' שחיטה שחט ראשון לשולחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו ואם איתי' דשחיטה ראשונה שחיטת מומר הוי אמאי מחייבי רבנן והא אין שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי אין שם מומר עליו אלא מאוחה שחיטה ואילך עיין שם ואם כן נראה דה"ה הכא נמי כיון דבמלוה על פה לא עברו העדים על לא תשימון דכיון דאפשר דלא אתי לידי גבי' לא עברי אלא דווקא בעדות שבשטר עברי וכמו שנסתפקו מהרא"ש סימן קס"ב ועיין שם במשנה למלך הנזכר דהוכיח מדברי המרדכי פ' איזהו נשך דבמלוה על פה לא עברי על לאו דלא תשימון ואם כן כיון דלא עברי אלא בשעת חתימתן לא נעשו פסולין אלא משעת חתימתן ואילך אבל מה שחתם בהכשר הוא והשטר כשר ודו"ק:

☜ומצאתי במוהרי"ט בענין זה באורך ומשיג שם על דברי מוהרש"ך ולענ"ד דברי מוהרש"ך נכוני' ולכן נעתיק כל דברי מורי"ט שם בח"א סימן.קל"ת ז"ל ועל מה שבא בשאלה שיש חרם שלא ימצא שום עד בקידושין אם לא יהי' שם החכם מרביץ חורה בקהל והפרנסים הנה ראיתי מ"ש הרב המובהק כמהור"ר שמואל די מודינא ז"ל שהואיל ועברו על חרם הקהל הם פסולים ונתבטלה עדותן לגמרי. וגם ראיתי להרב סגן הכהנים ז"ל בתחלת ספר שלישי שאף הוא נראה בעיני חכמתו כן אלא שהוקשה בעיניו שמעשים בכל יום נעשין קידושין כאלו בפני הרבנים הקדושים אשר בארץ המה ולא אחד מהם שהורה היתר מטעם זה לכך אמר דאפשר מטעמא דמלתא שאנו מקיימין עדותן לפי שלא נפסלו אלא מכאן ולהבא אחר שנתקדשה אבל בשעת הקידושין כשרין היו ומותיב הרב אנפשיה חיובתא מאותה שאמרו בפרק קמא דחולין השוחט בשבת וביה"כ שחיטתו כשירה ומוקי לה בגמרא אפילו במזיד והקשו התוספות אי במזיד האיך שחיטתו כשירה והא מומר לחלל שבת אסור לאכול משחיטתו ע"כ אלמא אף על פי שאינו נקרא מומר אלא בשחיטה זו נפסלה שחיטתו ותי' דהתם בשעה שהתחיל לשחוט כדי נטילת נשמה עבר על חילול שבת ושחיטה כשירה לא הוי עד גמר שחיטה אלו דבריו ז"ל. ואיני רואה דבריו בזה במה שדן שהם כשרים לפי שבשעה שנמצאו העדים בשעת הקידושין כשרים היו ולא קדם להם פסול ולאחר הקידושין הוא דנפסלו גדולה מזה אמרו בפלוגתא דר"י ורבנן בשנים שהם מעידים אותו שגנב והם מעידים אותו שטבח בעדות א' בבח אחת תכ"ד והוזמו על הטביח' סברוה דכ"ע תכ"ד כדיבור דמי ורבנן סברי עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא דקא מתזמי אתזם אגניב' דלא קא מתזמו לא אתזם ור"י סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דאפסלו כי אתזמי להו אטביחה אתזמי נמי אגניבה דתכ"ד כדיבור אלמא למאי דאפסק כאביי דלמפרע הוא נפסל אפילו מה דאסהיד תחלה תכ"ד לא מיהמן כ"ש בעדו' עצמ' ועוד מוכח מההיא דחז"ה שהבאתי למעלה האי אייתי סהדי וכו' ועוד ראיה וכו' ותו עדיין לא הועיל הרב ז"ל במה שאמרו שבשעת הקידושין כשרים היו ולא נפסלו עד אחר הקידושין שהרי בשעת העדות עכשיו פסולין גמורין הן דתחלתו וסופו בכשרות בעינן וכו' וכיון דהשתא מיהא רשיעי נינהו לא מקבלין סהדותייהו כלל גם בהאי דפרקה לההיא דשוחט בשבת טעמא משום דבשעה שהתחיל לשחוט כו' אין פרוקו נכון דבהחחלת השחיטה אף על פי שעשה חבורה לא מחייב דמקלקל הוא ותנן בהאורג כל המקלקלים פטורים ודווקא בשחיטה חשיב תיקין כדכתבו שם תוספות שמוציאו מידי אמ"ה ומכשירו לאכילה הלכך הכשר שחיטה וחלול שבח באין כא' ומעיקרא דדינא פירכא דנראה לי שיש לפקפק בפסולין של עדים אלו הואיל ואפשר היו שיעידו על הקידושין ולא ימעלו בחרם כגון שלא הוזמנו מתחלה לכך אלא שזרק לה קידושין פחאו' ואף על פי שבנדון זה הדבר מוכיח מתוכו שמזידים ומכוורם היו מכל מקום בהאי מלתא פלגינן דיבורא ונאמין להם שנתקדשה ולא נאמין להם שעברו על חרם דאדם קרוב אצל עצמו ע"ש:

אמנם הכינותי לבי ליישב דברי סגן הכהנים שיהיו נכונים וזה יצא ראשונה על ראשון מ"ש להביא ראיה מהא דאמרינן גבי עדי גניבה וטביחה שהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה ולא אמרינן דלא נפסלו אלא מכאן ולהבא ומה שהעיד בעת רשעתו כשר הוא דע דיש חילוק בין רשע דחמס ובין רשע דאינו דחמס והוא דרשע דאינו דחמס צריך להיות דווקא מחייבי מלקות לדעת הרמב"ם ורשע דחמס אפילו אין בו מלקוח פסול משום דחשיד למשקר בשביל הנאת ממון ויש חילוק והפרש גדול בין רשע דחמס לרשע דאינו חמם אף על גב דשניהם פסולין וז"ל הנימוקי יוסף פרק זה בורר שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של זהב ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא וחלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס ולאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרחמנא פסלי' לרשע מעדות והאי רשע הוא וכתיב אל חשח רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלה עד כאן לשונו. הרי דרשע דאינו פסולו משו' משקר אלא דגזה"כ הוא אל תשת רשע עד אבל לא משום דעבר עבירה דנימא דחשיד גם כן בעדות שקר דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א אלא פסולו הוא גזה"כ כמו קרוב ואשה ולכן במקום שהכשירו פסולין גם בזה כשר אבל רשע דחמס כגון גזלנין גם בעדות אשה פסול משום דתשיד למשקר משום הנאת ממון ומה"ט נמי כתב במשרים חלק ו' גבי חתם בכתב עד שלא נעשה גזלן ואח"כ נעשה גזלן דבעינן הוחזק כת"י בבית דין קודם שנעשה גזלן משום דחיישינן דלמא עחה אחר שנעשה גזלן חתם וזייף וגבי חתנו לא בעינן הוחזק כת"י בבית דין קודם שנעשה חתנו משום דקרוב אינו משקר אלא פסולו משום גזירת הכתוב וביאר שם במשרים חתם עד שלא נעשה גזלן וכנ"ל והוא שהוחזק כת"י בבית דין וכן הדין בעד זומם וכתב בתוספות דיש להסתפק אם נפסל בשאר עבירות שאינו חמס אם נפסל בכך עד כאן לשונו. והיינו משום דכיון דרשע שאינו חמס אינו חשוד למשקר משום דעבר עבירה דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר אלא דגזירת הכתוב אל תשת רשע עד והתורה פסלו אפילו אינו משקר וכמו קרוב ואשה ומשום הכי ברשע לא בעינן הוחזק כת"י בבית דין ועמ"ש בסימן מ"ו סעיף קטן ט"ז דזה נוטה יותר דגבי רשע דאינו דחמס לא בעינן הוחזק כיון דאינו משקר וכמו בחתנו. אבל בעד זומם לא אסחפק' דודאי בעינן הוחזק כת"י קודם דהא חשוד לאותו דבר להעיד שקר. ולפי זה ודאי רשע דאינו דחמס דאין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע אבל מה שהעיד בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר וכמו שכתב הר"ן גבי שחיטח מומר אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר אם כן השחא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אח"כ מכ"ש מה שהעיד בשעה שמשקר דהא חשוד לאותו דבר וההיא דמרובה בעד זומם וכן מה דמייתי מוהרי"ט שם מעדות מוכחשת מדברי תוספות גבי לא נחלקו עיין שם התם עד שקר הוא וחשוד לאותו דבר ואם כן טפי ראוי לפסול מה שהעיד בשעה דידעינן דמשקר אבל ברשע דאינו דחמס ובההיא דעברו על החרם דאינו חשוד למשקר דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ופסולו גזירח הכתוב כמו קרוב אם כן לא מיפסל רק מה שהעיד אחר שנעשה רשע והוא נכון:

☜ומה שהשיב מוהרי"ט אעיקר דדינא דנימא פלגינן דבורא ונאמין להם שנתקדשה ולא נאמין להם שהוזמנו עיין שם נראה לענ"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא גבי פלוני רבעני לרצוני דאין הרביעה תלוי בזה אם הוא לרצונו או לא וכן בהרגנוהו דבאין להעיד שמת ולא תליא בזה אם הוא הרגו או לא כיון דאנו יכולין לקבל עדותן שהעידו ומה שבאין לפסול עצמן אין נאמנין על עצמן דאדם קרוב אצל עצמו מה שאין כן בקדושין אם העידו שראו קידושין אחורי הגדר לאו כלום ומילי דהשטאה הוי כל שלא ראו המקדש והמתקדשת את העדים וכמבואר באבן העזר סימן מ"ב דקידושין בעי עדים דוקא ואם כן אלו שמעידין שהוזמנו להיות אצל הקידושין הרי העידו שנתקדשה בפני פסולין ואם כן לא הוי קידושין כלל ואינו אלא השטאה ועדים שבאו להעיד על קידושין צריכין להעיד שנתקדשה בפני עדים כשרים וכיון דהם לא העידו כן אלא הם אמרו שאין כאן קידושין מאתר שאמרו שהי' ע"י הזמנה ונעשה הקדושין בפני פסולים ואיך נוסיף על עדותן שנתקדשה בפני עדים כשרים מה שהם לא העידו אלא על מילי דכדי והוא השטא' וכיון דעיקר העדות הוא שנתקדשה בפני עדים כשרים לא שייך פלגינן דבורי' להוסיף בעדותן מה שלא העידו כלל וכמ"ש ולהכי צריך מוהרש"ך לדון בדבר משום דלא היה פסולים בשעת קידושין אלא אח"כ ואם כן הרי העידו על קדושין גמורים שנתקדשה בפני עדים כשרים אפילו הוזמנו לקדושין כשרים היו. ומשום הכי בשעת הגדה הבית דין מקבלין עדותן אף על גב דהשתא פסולים המה דהשתא פלגינן דיבורי' ואמרינן שלא הוזמנו לקידושין כיון דהעידו על קידושין גמורין ה"ל כמו פ' רבעני לרצוני דפלגינן דיבורי' כיון דאין המעשה תליא בזה ודו"ק:

ומ"ש מוהרי"ט להשיב במ"ש מוהרש"ך בדברי תוספות שהקשו גבי שוחט בשבת הא הוי מומר לחלל שבת ואף על גב דחילול שבת ושחיטתו באין כאחד ולא'נפסל אלא מכאן ולהבא וכתב משום דחילול שבת קודם גמר שחיטה ובזה השיג מוהרי"ט דהא קודם גמר שתיטה עדיין מקלקל הוי. הנה לא על הסגן תלונתו כי אם על הרמב"ם דכתב בפי' המשניות פרק קמא דחולין ז"ל השוחט בשבת אם הי' שוגג שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שתיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטתו ואם שחט אח"כ שחיט' שניי' הוא שיהי' אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישתט שום דבר מן הוושט וגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנין קודם שיגמור השחיט' הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עד כאן לשונו. ואם כן אין תימה אם גם התוספות סברי כשטת הרמב"ם דנעשה פסול מתחלת שחיטה ובר"ן בחידושי' כתב דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי מקלקל בחבורה הוי ופטור עיין שם אבל הרמב"ם ותוספות נראה דסברי דחייב מתחלת שתיטה אף על גב דמקלקל הוי משום דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון דדעתו לגמור השחיטה ומקלקל ע"מ לתקן חייב כדאי' בפ' האורג ואם כן התוספות והרמב"ם מודי דלא מיפסל אלא משעת שחיטה ואילך אלא דהרמב"ם ותוספות סברי דנעשה פסול מתחלת שחיטה והר"ן סובר דלא נעשה פסול בתתלת שתיטה ואם כן מבואר להדיא דכ"ע מודי דלא מיפסל אלא משעת שעשה העבירה ואילך אבל לא בשעת עבירה ואחרי דברי הר"ן נמשכו מוהרש"ל וש"ך בי"ד סימן ב' עיין שם והרי שני עדים נאמני' הרמב"ם והר"ן דאינו ראוי לפוסלו אלא מרשעתו ואילך ואפילו התוספות לא פליג אלא משום דסברי דפסול מתחלת שחיטה וכשטת הרמב"ם ואם כן הוא הדין הכא בעדים שחתמו על ריבית לא מיפסל השטר אלא מה שיעידו אח"כ הוא דמיפסל. ועיין בתוספות פרק קמא דסנהדרין דף ט' ד"ה לרצונו רשע שכתבו הא דאמרינן בפרק קמא דמכות נרבע יציל משום דהוי רשע. ולכאורה קשה לפי מ"ש דאותו עדות לא נפסל. משום דשטת תוספות פרק קמא דמכות דקא"פ אינו מציל אלא כשבא לבית דין והעיד ועיין שם ואז בשעת הגדה כבר נפסל ואפילו לפי מה שכתבו תוספות שם דרא' נמי מציל נמי לא קשה לפי מה שכתבו תוספות בסנהדרין שם דאפילו לרבא דבעי רשע דחמס נרבע מיקרי רשע דחמס שעושה עבירה להנאתו וכבר כתבנו דגבי רשע דחמס דחשדינן למשקר פסול באותו דבר שנעשה רשע ודו"ק והוא ענין נבחר. וע"ד אסמכתא נאמר אל תשת רשע עד הקדים רשע לעד וגבי עד חמס כתיב כי יקו' עד חמס באיש ולא בעינן חמסותו קודם לעדותו:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש