נתיבות המשפט/חידושים/סו

<< · נתיבות המשפט · חידושים · סו · >>

אין נקנין הואיל ואין גופן ממון רק שיעבוד בעלמא לא מיקניה במסירה ובעי כומ"ס:    ואי מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן נחלקו הפוסקים. וש"ך האריך להוכיח שהוא דאורייתא וע"ב) (דלענין למכור השטר לגופו שלא לגבות בו רק שמכרו לענין שיהיה יכול אח"כ למכרו ללוה או למלוה מכירתו דאורייתא ואין בו אונאה וכן שטר שנכתב בו לכל המוציאו ג"כ מכירתו דאורייתא. וכתב הסמ"ע דנפקא מינה בהא אי דאורייתא אי דרבנן למוכר שטר לגוי ויתבאר לקמן אי"ה:

אלא בכומ"ס) (ואם אמר שט"ח זה יהיה לעניים בעי כומ"ס ועיין ביאורים ודלא כש"ך:

מיהו יכול לתפוס:    הגה זו שייך למטה במה דהמחבר כתב דאפילו הנייר לא קנה ועל זה כתב רמ"א דמ"מ יכול לתופסו סמ"ע. ודוקא כשלא פרעו ותופסו. נגד מלוה ואם כבר פרעו והלוה מבקש שטרו יתבאר לקמן סעיף ט"ז וסעיף כ"ב ש"ך:

מוציאין מן הלוה:    דהא מ"מ המוכר חייב דמים להלוקח וא"כ מוציאין מהלוה מדר"נ וע"ל סי' פ"ו:

צריך לקיים:    היינו כל דמי שוויו דאילו דמים שקיבל מה צריך לאחריות סמ"ע. והש"ך כתב דאחריות צריך דבלא קיבל אחריות אם היה החוב נפסד כגון שהעני הלוה והיה הלוה רוצה שיתן לו כתיבה עדיין ולא היה רוצ' לחזור בו לאיזה טעם שיש לו היה המלו' נותן לו כתיבה עדיין והיה נפטר מה שאין כן בקיבל אחריות אפילו נותן לו כתיבה מחוייב לשלם מטעם אחריות עכ"ל הש"ך. וע"ב) (דבקבלת אחריות לשלם אם יעני הלוה הוא ריבית גמור וא"צ לשלם משום איסור ריבית רק אחריות דהכא מיירי שקיבל אחריות על נכסיו באם יחזור בו או שהלוה לא ירצ' ליתן לו שיטעון לאו בע"ד דידי את שישל' הוא ושיעבד נכסיו אבל אם יעני הלוה שיהיה פטור) (בכה"ג מותר ואפי' שלא היה כתיבה ולא נקנה לו השטר וזוזי הוי הלוא' גביה ואסור ליטול יותר אח"כ מ"מ כיון שרוצה לעמוד באמתתו ולקיים המקח מותר:

לקבל מי שפרע) (דדוקא במעות ולא עשה משיכה דאיכא על כל פנים קנין דאורייתא דמעות קונה ד"ת חייב מי שפרע אבל כאן דליכא קנין כלל ליכא מי שפרע דלא כהש"ך:    ומ"מ יש בו משום מחוסר אמנה סמ"ע וע"ב:

צריך למכתב ליה:    הן בנייר בפ"ע הן ע"ג השטר וצריך לכתוב לו כן אני פב"פ מוכר לך פב"פ שטר שיש לי על פב"פ מסך זה איהו וכל שיעבודיה דאית ביה. סמ"ע ריש הסי':

לא קנה:    והמעות הוי עליו ש"ש ונאמן בשבועה לומר דנאנסו ומש"ה אפילו קיבל המעות בשטר נאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו סמ"ע דלא כש"ך שכ' שמחוייב באחריות וע"ב) (שאם מכר ופי' לו בשעת מכירה שיתן לו כומ"ס כל כמה שלא נתן לו הכתיבה אסור המוכר להשתמש במעות ולא הוי על המעות רק ש"ש אבל אם לא פי' לו שיתן הכתיבה רק שמכר ומסר לו השטר ומסר הוא המעות מותר להשתמש במעות וזוזי הוי הלואה גביה. אבל כשמסר לו המעות והוא לא מסר לו השטר אסור להשתמש במעות והוי רק ש"ש על המעות:

ואפילו הנייר לצור:    כיון שהוא קנה השטר לשיעבודיה ולא קנה את השיעבוד בלא כתיבה גם הנייר לא קנה דאין קנין לחצאין אבל כשנתן לו במתנה ובלא כתיבה קנה הנייר רק שצריך להראותו לב"ד לזכותו של זה ש"ך וע"ב) (דלהתוספת א"צ להראותו בב"ד עד שיקנה ממנו בדמים והוא ספיקא דדינא:

ולכל מי שמוציאו והש"ך חולק וס"ל דכשנכתב בו שם המלו' דהיינו לך ולכל מי שמוציאו וכתב בו שם המלוה דבעי כומ"ס ויכול למחול:    אכן בשטר שלא נכתב בו שם המלוה כלל רק לכל מי שמוציאו א"צ כומ"ס ואין המלוה הראשון יכול למחול אבל בחליפין לא נקנה וע"ב) (דהעיקר אפילו נכתב בו שם המלוה דהיינו לך ולכל מי שמוציאו נקנ' במסיר' בלא כתיבה רק שהמלוה הא' יכול למחול (ואין) נקנה בחליפין וכל שכן שטר שלא נכתב בו רק לכל מי שמוציאו נקנה בחליפין ולא מהני לכל מי שמוציאו רק למי שהיה נולד בשעת כתיבה וכ"פ באו"ת:

שיקנה באותו כתיבה פי' העדים יפרשו שהמקנה אמר להם שיכתבו לו בשמו קני לך איהו וכו':

שצריך שתבוא:    ואפי' ליכא עדים בשעת מסירה קנה כיון שהוא כת"י או כת"י עדים כמו בשדה מכורה לך של קנין קרקע אבל אם הוא כת"י אחר אפי' מודה המוכר שמסר לו שטר זה לא מהני) (ובקטן שמכר אם הוא כת"י עצמו מהני ואם הוא שטר של עדים לא מהני בקטן:

מטלטלין אג"ק פי' שהקנה לו נכסיו בדין מטלטלי אג"ק דאילו לא אמר רק מטלטלי בלא"ה אין שטרות בכלל מטלטלי רק בכלל נכסי:

כיון שלא כתב:    לפ"ד המחבר דאגב א"צ כומ"ס צ"ל דכ' ל"ד והכוונה שלא אמר דאמירה בעי והש"ך הביא בשם הריטב"א דשטר וכל שעבודיה אקרי נכסי וא"צ אמירה והעיקר כהמחבר וכ"כ התומים אבל בשטר שכתוב בו לכל המוציאו ולא כתב בו שם המלוה כלל א"צ אמירה לכ"ע:

קודם כתיבת השיעבוד:    וה"ה בבת א' רק שצריך שידקדק משום דא"א לצמצם:

דשטר כזה:    כי לא היה חיוב על מלך לקיים חתימתו ורשות שנתן ואלו רצה היה חוזר והיה רק מתחסד עמם ואם כן אין זה שט"ח שיועיל קנין כן משמע ברשב"א ובתומים. אבל קאנטראקט של שכירות אורנדי שהוא חיוב על השר לקיים נקנה בכומ"ס:

מיהו אם כבר גבה אף דבעת שמחל לא גבה עדיין ולא היה מהני המחילה ומה שהניחו לגבות היה מחמת טעות שסבר שמחילתו היה מהני ממילא שטר כזה לא מהני מ"מ הוי מחילה כמו במוכר דשלב"ל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה:

ושמעון מחל לו עליהם:    הקשה הסמ"ע הא בלא"ה בחפץ לא מהני מחילה ותי' דמיירי שהשטרות היו כתובים ע"ש ראובן רק שהמעות היו של שמעון ושייך קצת מחילה רק דלא מהני מטעם שכ' הרב דבעי כומ"ס והש"ך כתב דאף בכה"ג דמי לחפץ ול"מ לשון מחילה רק הרב שיגר' דלישנא נקט וכוונת הש"ע דנתנם לו בל' מתנה:

ונתן לו רשות:    ועיקר שטרות של ראובן לכן בעי כומ"ס אבל אם הותנ' שרשות ביד שמעון להחזיר לו מעות א"כ כשנתן לו אח"כ במתנה הוי נותן לו המעות במתנה והשטרות הן ממילא שלו וא"נ כומ"ס ש"ך ופשוט. ועש"ך דבשותפין שחלקו שטרות אם צריך כומ"ס ועיין ביאורים דהעיקר דא"צ כומ"ס ואפי' למחול א"י אחר החלוקה:

שהיא כשר בדיננו:    אבל אם פסול בדינינו אע"פ שגובין בדיניהם הוי רק כמלוה ע"פ ואינו נקנה רק במעמד ג':

שטר הקנאה:    ר"ל הנוסח קני לך נכתב בערכאות בלשונם ובנוסח שלהם:

והגאונים:    ולפי מה שפסק המחבר דא"י למחול במשכונ' קרקע הלכה כדברי הגאונים ש"ך. ועיין ביאורים דא"י רק לתפוס המשכון עד שיפרע לו אבל א"י לתבוע להלוה ולגבות מהמשכון כשמחל לו המלהו במקום דלא קני ליה המשכון מדר"י כגון בשעת הלואתו או במשכון של עכו"ם אבל במשכנו שלא בשעת הלואתו יכול אפי' לתבוע מהלוה ולגבות מהמשכון או משאר נכסים אף שמחל לו המלוה:

או הגבהה:    ר"ל דדבר שדרכו להגביה אין נקנה במשיכה רק בהגבהה ודבר שאין דרכו להגביה כגון שק גדול של שטרות נקנה במשיכה:

אי נמי אפי':   ) (ומ"מ בעינן שיוציא השטר מת"י לחבירו אבל חליפין שהראיה נשאר תח"י לא מהני ועיין ביאורים ופסק הש"ך דהעיקר דלא בעי מסירה מיד ליד) (וע"ב דבשטר שנכתב בו לכל מי שמוציאו א"צ מסירה מיד ליד לכ"ע ודינו כשאר מטלטלין שנקנין במשיכה:

כיון שאין דעת אחרת:    יש לדקדק הא בלא"ה ליכא כתיבה ועוד דהא הלוה קודם לזכות בו במה שבידו. ונראה דמיירי בשטר של עכו"ם שכתוב בו שנשתעבד לכל מי שמוציאו דלא בעי כתיבה והלכך אי לאו דבעינן דעת אחרת מקנה זכה זה במשכון. ולפמ"ש דשטרות נקנים במשיכה ולא בעינן דעת אחרת זכה זה שמשכן בשטר של עכו"ם שנכתב לכל מי שמוציאו אבל אם לא משכן רק שאחז בו לא מהני דמסירה לא מהני רק מדעת המוסר ש"ך ועיין ביאורים תי' נכון לקו' האלו:

בלא כתיבה:    ומ"מ צריך שיאמר לו קני לך איהו וכל שיעבודיה דאית ביה וגם צ"ל לו קני אג"ק מ"מ:

אינו נקנה באגב:    ומ"מ משתעבד באגב היינו אם משעבד אותו לבע"ח ומכר אח"כ השט"ח יכול כבע"ח לטרוף אותו:

כסברא הא':    הש"ך הכריע דאגב הוי כמסירה וכתיבה ע"ב:

שעדיין לא נכתב אף דגם:

שאר מטלטלין ג"כ א"י להקנות באגב דשלב"ל מ"מ קמ"ל הואיל וההלוא' נעשית בב"ד ה"א דיכול להקנות קמ"ל ש"ך:

על גבי קרקע:    ולפמש"ל דלא בעי כתיבה באגב נאמן אף לענין תביעה:

ואם יש ראיה שמכר:    וה"ה אם אין לו ראיה רק שלוה מוד' שמכרו חייב לשלם כל דמי השטר ש"ך בתירוץ הראשון וכ"מ ועיין ביאורים ואם יש נאמנות בשטר או שהוא תוך זמנו אין צריך שבוע':

וכן אם הודה:    ובמקום שא"י למחול כמבואר לקמן לא מהני הודאת המוכר:

ישלם לוי:    ואם אומר שנפרע מקודם אם יש ראיה שמכר חייב לשלם כל דמי השטר ואם אין ראיה רק שמודה נאמן במיגו דאי בעי היה אומר שלא מכר לו ואין חילוק בין אומר שנפרע או שאומר שטעה בחשבון ש"ך:

משלמין:    העיקר כהסמ"ע דאין חייבים לשלם רק מנכסים שירשו ולא מנכסי עצמן ודלא כש"ך:

טען לוי:    פשוטן של דברים שלוי טוען אמת נפרעתי אבל לא מכרתי לך נשבע היסת נגדו ואולם הסמ"ע בשם הב"י כתב עוד דאם טוען הלו' פרעתי וממני נפל דנשבע ונפטר מלוי ומראובן הואיל ואין השטר ביד המלו' וע"ב) (דדוקא המלוה אינו גוב' כיון שהלוקח נאמן לענין קנייתו והוי כאין לו שטר אבל כשיתן לו כתיבה להלוקח הלוקח גובה בשטר ואין הלוה נאמן בטענ' נפיל' וכן לדעת הרב דאף לענין קנייתו א"נ וצריך להחזיר השטר והמוכר גובה בו ואין הלוה נאמן נגדו:

שגם לענין קנייתו:    הטעם ע"ב והלכך אם פרע הלוה להלוקח בלא ידיעת המוכר חוזר וגובה ממנו ואם הלו' טוען ברי לי שהי' בידי שטר כתיב' ואבד נשבע היסת ונפטר כיון שכבר הוציא השטר וקרעו ש"ך ולענין אם נאמן להחזיק גוף הנייר יש בו מחלוקת התוספת פרק הכותב והר"ן שם:

וכנ"ל:    וה"ה אם טוען שנתנו לו במתנת שכ"מ ואם הם שטרות שניקנין במסירה לבד נאמן אפילו נגד הלו' ואם יש עדים שנפל הימנו לכ"ע אף בשטרות שניקנין במסירה לבד צריך להביא ראי' דאין ראיה במה שהשטר בידו דשמא מצאו כיון שידוע שנפל משא"כ בעלמא לא חיישינן לנפיל' ובשני יב"ש ואחד יש לו שטר על לוה ומודה שאינו שלו וטוען שנמכר לו מיב"ש השני לגבי מוכר נאמן במיגו שהי' אומר שהיא שלו מתחלה ולגבי לוה יש בו מחלוקת הפוסקים אי נאמן במיגו כיון דהוי מיגו להוציא רק דהוי במקום שטר וע' בכ"מ תומים:

תח"י שליש:    ומיירי שהשליש הוא קרוב או אשה אבל אם הוא עד כשר מחוייב הלו' לשלם להלוקח כיון שהוא א"י אם מכר לזה והשליש הוי ע"א הוי הלו' משואיל"מ אכן למאי דקיימא לן דלא שייך משואי"ל בלא הו"ל למידע אפילו השליש כשר א"נ נגד תביעתו ש"ך וע"ב:

מכנסת לבעלה:    דידו כידה ומה"ט א"י למחול) (וא"נ לומר פרוע וכן אפילו אינה רוצה לישבע גובה מבעל וע"ב:

שהיא עיקר הקנין:    דבשלמא שט"ח שהוא עיקר השיעבוד נעש' בשטר דמלו' ע"פ אין לו שיעבוד ואף דנעשה בקנין מ"מ הא עיקר שיעבודו של קנין משום דלכתיבה עומד וא"כ עיקרו של הקנין הוא השטר וגם לא סגי בלא"ה למכור כ"א בכומ"ס אבל בקרקע שנקנית בשאר קנינים וגם השיעבוד די (כמו) בעדים ל"א שמועיל כומ"ס לקנות הקרקע ע"י השטר שהוא רק שטר ראיה:

לא קנה:    וכתב מהרי"ט דשטר עיסקא א"י להקנות הפלגא פקדון בכומ"ס ועיין ביאורים ס"ק ל"ט) (דבאגב קרקע יכול להקנות אפילו חלק המלו' וכשמקנה באג"ק א"י למחול וכשמקנ' חלק המלו' בכומ"ס יכול למחלו:

נשבע הלוקח של"א:    הא אמר לו אפילו אחר המכיר' שנפרע היה נאמן ש"ך וע"ב) (דרק הלוקח נשבע והיורש א"צ לישבע וכן אפילו אם היורש מודה שהוא פרוע א"נ וכן א"י למחול ושבועת הלוקח הוא אפילו לא אמר השבע לי כדין הבא ליפרע מיתומים:

גם הוא צריך לישבע:    פי' המוכר נשבע שלא נפרע הוא ואין הלוקח צריך לישבע של"א לו המוכר כיון שהמוכר לפנינו ונשבע לא חשדינן ליה שנשבע לשקר סמ"ע ודלא כש"ך:

ובסיפא כשהלו' חי א"צ לישבע רק אותו שאומר הלוה שפרע לו:

צריך לישבע:    ול"א כיון דמת לוה בחיי המלו' אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דנמכר לאחר והוא חי ל"ש שוב מת מלוה דהלוקח הוא המלוה והלוקח חי ע"ש) (אבל בכתובה אפילו אם מת הבעל בחיי האש' אחר שמכר' אינו גוב' ע"ב סי' ק"ה:

המוכר קיים ישבע:    היינו כשטוען ישבע לי דכשהלו' קיים אין המלוה נשבע עד שטוען ישבע לי משא"כ ביתומים:

ולא יפרע הלוה:    ואפילו טוען שהשטר נעש' מתחלה בטעות נאמן במיגו דמחיל:

חוזר הלוקח עליו:    היינו מנכסים שירש ולא מנכסי עצמו סמ"ע דלא כש"ך ועיין ביאורים ואם טען הלוה שפרע ליורש ואין היורש רוצ' לישבע על זה משלם מנכסי עצמו:

מת מלוה:    דה"ל כבר משואי"ל קודם שמכרו וכשמת מלוה אח"כ הוא בגדר אין אדם מש"ל וכמו כן אין אדם מוכר ודוקא כשאין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות גובה ואם המוכר אומר שנפרע קודם שמכר מ"מ נאמן במיגו דמחיל וע"ב:

חוזר וגוב':    היינו מן המוכר אבל לא מהלו' ואפילו כתבו לו פס"ד שיפרע ללוקח והוא עבר ופרע למוכר מ"מ פטור רק לכתחיל' כופין את הלוה (בכל הספיקות) שיפרע ללוקח:

להחזיר ללוה שטרו:    והש"ך פסק דהוי ספיקא דדינא ואפי' אם הלוה רוצה להחזיר דמי הנייר יכול לתפוס עד שיפרע ואין הלוה צריך לפרוע להמלו' עד שיחזיר לו שטרו כיון דהשטר בעולם אין כופין אותו לפרוע על שובר:

וי"א שאם פרע:    והעיקר כסברא הא' וע"ב) (דאם הלו' פרע בע"כ של מלוה והמלו' לא רצ' לקבלם וזרקו לפניו ונאנסו אף דבפרעון בע"כ שמי' פרעון מ"מ יתחייב הלו' לשלם שנית למלו' מדין מזיק:

אם תפס:    דדמי לפירות דקל דלא קנה ומ"מ אי שמיט ואכיל לא מפקינן ודוקא שיש ללוקח ראיה שמכר אבל בלא ראיה רק שהשטר בידו לא דיכול הלו' לטעון טענת נפיל' ופקדון:

ואם אין הלו' יכול:    והש"ך כתב דאין הלו' מחויב לשלם ללוקח מדר"נ וע"ב:

ב"ד כופין למלו' להוציא השטר:    והש"ך כתב דלפמ"ש לקמן סעיף כ"ט דאין גוף השטר נקנ' במ"ג רק החוב ממילא לא נשתעבדו הלקוחות לשמעון ויכולין לומר לאו בע"ד דידן את וגם לוי נאמן לומר פרעתי ואין כופין למלו' להוציא שטרו אבל יכול להקנותו לו אחר כך השטר בכומ"ס ע"ש בש"ך:

תנם ללוי:    כאן מיירי שהלו' לא היה במעמד רק המפקיד והנפקד והמקבל ולא הוי רק במסירת השטר וכ"ז שלא היה הלו' במעמד ולא זכה בהשיעבוד גם גוף השטר לא זכה:

המחאה זו כמו מסיר':    הש"ך השיג על זה כיון דקיימא לן דחליפין לא מהני במקום מסירה אף מעמ"ש לא מהני דחליפין ומעמ"ש חד דינא אית להו:

להעיד ע"פ:    הטעם כשחתום בשטר נחשב כאילו נחקרה אז עדותו בב"ד ואז לא היה נוגע משא"כ כשמעיד בע"פ הרי הוא בשעת עדות נוגע (ואפ"ל) (ועכצ"ל) בחתום בשטר מיירי שראו השטר בידי בחתימת לוי קודם שלקחו דאם לא כן (אפילו שעכשיו) (אפשר עכשיו) חתם עצמו מהרי"ט:

לשני עדי' והש"ך פסק דמכרו לב' עדים בדיעבד גובין בו) (ורוצה לחזור בו פי' שכופר ואומר שלא נתן אבל במודה או אם הוא כתב יד המוכר או שיש ע"מ השטר כשר לקנות בו. ואם הוא כת"י אחר וליכא ע"מ רק זה הנוגע חספא בעלמא הוא ולא נקנה בשטר זה כלל:

ומחלו ללוה מחול:    ואפילו יש נאמנות בשטר ואפילו לא הגיע זמן בפרעון ואפילו פוסל כל עדים שיעידו על המחילה. והטעם כתבו קצת פוסקים משום דקנין שטרות דרבנן ולא אלים קנין. ולמאן דס"ל מכירות שטרות דאורייתא מ"מ א"י למכור רק שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה וכיון שמחל שיעבוד הגוף שיעבוד נכסים ממילא נפקע ואפילו אם ראובן יש לו שטר על שמעון ומכרו ללוי ולוי חייב לשמעון מ"מ ראובן יכול למחול ש"ך דלא כתשו' רא"ש:

מיהו אין הלוקח:    והש"ך פסק דחייב להחזיר ואפי' לדעת הרב בהג"ה אם רוצה ליתן לו דמי שווי הנייר מחוייב ליתן לו דגופו של לוה הוא:

שיעשה לו שטר על שמו:    אין הכוונה שיחליף שטרו דא"כ יפסיד הזמן אלא שיכתוב לו שאם ימחול המוכר מ"מ חייב לשלם לו וא"כ אם לא ימחול גובה מזמן שטרו ואם הוא ימחול גובה מזמן שני:

ואפי' אם התנה:    דאין המלוה יכול להתנות לבטל זכותו של לוה:

ואפי' היורש וקטן שמחל כתב הש"ך דהוי מחילה משהגיע לעונת הפעוטות וע"ב) (דכיון דאסור למחול אין מחילת קטן מחילה:

שאף לעצמו:    וצריך לשלם אף שנתכוין לטובתו ש"ך. ואשה היושבת תחת בעל' שמוחלת שטר אינה משלמת רק אחר שנתגרשה וקטן שמחל פטור מלשלם כשיגדיל ש"ך. ועיין ביאורים דמ"מ לדעת הש"ך ס"ק כ"ט מחויב לשלם כשהגדיל דמים שקיבל:

משתעבדנא לך:    ואם פרע הלוה למלוה וטען שלא ידע מהמכירה מ"מ חייב לשלם פעם אחרת דלא הי"ל לפרוע בלא שטר דהא היה יודע דנשתעבד לכל דאתי מחמתיה והש"ך הכריע דיכול למחול ועיין ביאורים דאפי') (נתרצה הלוה בשעת מכירה) (:

יכול לממול:    וכ' הסמ"ע דמ"מ א"צ כומ"ס והש"ך כ' להיפך דאפי' למ"ד דא"י למחול מ"מ כומ"ס בעי:

ויש אומרים דאין כאן קנין:    וכן עיקר דאין מלוה נקנה רק במעמ"ש ולא באג"ק:

ואפי' היו נכסי מלוג:    ובנכסים שא"י לבעל שמכירתה ומתנתה קיימת גם מחילתה מחילה וכן אם מחלה בנ"מ ונתארמלה לדעת רמ"א באה"ע סי' ס"ח דאם מכרה בחיים הוי מכירה ה"ה מחילה ובנכסי צ"ב תלוי בשני דיעות באה"ע שם לענין מכירה בחיים וה"מ שהאשה מכנסת לבעלה אבל אם אבי הכלה הכניס לחתנו שט"ח אף דגם בזה שייך ג"כ דברים הנקנין באמירה מ"מ צריך כומ"ס מחמיו וחמיו יכול למחול ראב"ן סי' מ"ו מ"ז:

במעמד ג':    הש"ך הכריע דנהי דגוף החוב נקנה באג"ק מ"מ גוף השט"ח אינו נקנה רק בכומ"ס וכשלא יהיה כומ"ס אינו רק מלוה ע"פ ביד הלוקח עד שיתן לו כומ"ס ואם נתן לו כומ"ס ומחל דעת הש"ך דג"כ נעשה מלוה ע"פ וע"ב) (דבזה דעתי מסכמת להתומים דהוי מלוה בשטר:

משכונת קרקע:    והעיקר דא"י למחול וע"ב) (דדוקא לענין שיכול להחזיק במשכון עד שיגבה אבל א"י לתבוע בב"ד שיגבו לו מהמשכון:

ומכרו למלוה:    וה"ה דא"צ כומ"ס כיון דעיקר שיעבוד הגוף נשאר אצלו ש"ך:

אין הלוקח הא':    אבל המוכר הא' יכול למחול ומוכר אחרון א"צ לשלם להלוקח אפי' אין למוכר הא' לשלם ש"ך:

ישלמו ליורשיו:    ולדעת הפוסקים בסי' שפ"ו דדינא דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו א"צ לשלם רק דמים שקיבל:

הריבית:    והש"ך פסק כיון דהריבית א"י למכור פטור לשלם הריבית:

רבים חולקים והש"ך הכריע דחייב לשלם כל הדמים:

מזוייף ואפי' הדמים שנתן א"צ המוכר להחזיר שלא נתברר שהוא מזוייף ואיהי דאפסיד אנפשי' שלקח שטר שאינו מקוים:

(עז) מדין אחריות:    היינו כל דמי השטר לכ"ע סמ"ע. ואינו גובה ממשעבדי רק הדמים שנתן ומה שהשט"ח שוה יותר דין שבח יש לו ואינו גובה רק מבנ"ח ואם ידע הלוקח כשקנאו שאינו שלו אין לו רק דמים שנתן:

בכלל אונאה ואפי' המקח מתקיים דאין לשטרות אונאה ואפי' לא ידע הלוקח שהי' עני בשעת המקח מ"מ אינו מקח טעות דה"ל לחקור ש"ך:

אפי' מלקוחות:    דמוחל היזק שאינו ניכר הוא וכדומה בגרמי לית לי' קלא לכ"ע ש"ך:

אפי' מלקוחות שקדמו:    דה"ל ללקוחות להיזהר דשמא כבר מחל או ימחול כל רגע:

שה"ה בנותן:    דעת הסמ"ע דבנותן צריך לשלם כל הדמים לכ"ע ודעת הש"ך (השיגו) דלמאן דס"ל דא"צ לשלם רק דמים שנתן פטור במתנ' לגמרי:

פקע לי' והש"ך פסק דלא נפטר במיתת הגר:

לגבותו:    אבל מוכר שטרותיו לבושם או לצור יש לו אונאה כמו במטלטלין:

דביותר ממחצה:    הסמ"ע והש"ך בסי' רכ"ז דעתם אפי' ק' בר' הוי ביטול מקח לדיעה זו אך הש"ך הכריע דעיקר כדיעה קמייתא ועיקר השומא הוא מה שהי' שוה בשעת מכירה אף שאח"כ העשיר:

אם היה שם:    והש"ך הכריע דמחייב לישבע שבועה שאינו ברשותו:

טענת ודאי:    אע"ג דיש לו מיגו דנאנסו דמיגו לאפטורי משבועה לכ"ע ל"א:

אבל מפסיד שכרו:    ואם שכרו לימים ונפסד ביום הששי אינו מפסיד רק יום הששי:

ששמר כראוי:    ואם נאנס אין לו שכר רק אותו זמן ששמר כגון ששכרו לשבוע בדינר ונאנס באמצע שבוע אין לו אלא חצי דינר. וכן אם שלח שליח באיגרת למקום פ' בשכר ונאנס מידו האיגרת בחצי הדרך אין לו אלא החצי ואם השליח היה לו עיכוב וחזר יבואר אי"ה בה' שכירות פועלים:

והסברא א' היא עיקר:    והש"ך הכריע כהרמב"ם דמחייב בפשיעה:

שהשליכו לנהר:    ואם גרע לשמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח לא הוי אלא פשיעא אבל אם אותו שמסר לידו שרפו וא"י לשלם או שכופר הא' חייב:

ואם קנו מידו:    ואף דמתנ' ש"ח להיות כשואל בלא קנין שא"ה דאינו בדין שומרים כלל בעי קנין סמ"ע:

והש"ך תי' דהתם יכול לומר הריני כאילו קבלתי שכר והוא ש"ש או הריני כשואל משא"כ הכא ולכך בעי קנין:

שיתחייב:    דעת הסמ"ע דאפילו בשט"ח מהני קנין והש"ך פסק דל"מ. והעיקר כהסמ"ע דהא מקבל קנין אם לא ישלם והקנין חל על התשלומין רק בתנאי שאם ישבע יפטור:

ויחלוקו:    לעיל מבואר דלא בעי כומ"ס בחלוקת שותפין שטרות וא"י למחול אח"כ. ונראה דדוקא בשטרות יכול אחד לכוף לחבירו לחלוק כיון שיכול להקנותו לחבירו בקנין אבל חובות בע"פ שאינן נתפסין בקנין א"י לכופו על החלוקה אמנם לקמן סי' ק"א בש"ך ס"ק ג' מבואר דבחלוקת ב"ד א"צ קנין בשטרות א"כ אפי' בחובות בע"פ יכול לכופו לחלוק דבחלוקת ב"ד א"צ קנין:

קנה גם השטרות:    ואם צ"ל בע"פ קני לך יבואר לקמן סי' רכ"ג:

שסילק עצמו היינו בין אירוסין לנשואין וא"כ לדידן דמקדשין תחת החופ' ל"ש זה ש"ך:

אין שטרות בכלל:    וכתב הש"ך דה"ה אם אמר נכסי מקרקע ומטלטלין אין בכלל אלא מה שבפרט ואין שטרות בכללן: