ש"ך על חושן משפט סא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

(א) אין בכלל זה מחילה. וה"ה הלואה בחתימת ידו וכ"כ בסמ"ע ס"ק ב' וכן משמע ממ"ש הטור והר"ב דודאי אין הכונה רק על השטר וכו' כולו ופשוט הוא:


סעיף בעריכה

(ב) וכן שטר שלא ניתן לכתוב אלא העדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלוה דפסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם דאין דנין על פי אותו שטר כלל וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף ג' סק"ח באריכות וכן משמע מדברי הרא"ש פ' גט פשוט סימן ז' ע"ש וגם בדין טופס שטר שביד הסופר שכתב המחבר נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דאע"ג דבב"י וד"מ וב"ח כתבו דהרא"ש פליג אהריב"ש וכמ"ש הרב בהג"ה כאן מ"מ לפעד"נ דלא פליגי דהריב"ש מיירי שהלוה נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב עצמו כלל שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א"כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כיון שלא כתבוהו ליתן ליד המלוה שהרי הניחוהו ביד הסופר. אבל הרא"ש מיירי שנתחייב עצמו שהעדים יכתבו עליו שהוא מחוייב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל על עצמו בקנין כן בפני עדים א"כ כל שאינו עושה כן כתיבת העדים עומד במקום כתיבת הסופר כיון שמסרו כתיבתה ליד המלוה ע"ש בריב"ש ובתשו' הרא"ש ותראה שדבריהם מכוונים כמו שכתבתי מיהו נראה דהרא"ש וריב"ש מיירי שהלוה צוה להם לכתוב שטר א"כ השטר ניתן ליכתוב אבל כל שכתבוהו שלא מדעת הלוה פסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב ודוק:


סעיף געריכה

(ג) כתקנת הגאונים שתקנו ללוה אם יש לה מטלטלים כו'. משמע אפי' רוצה לשלם קרקע צריכה לישבע ע"פ תקנת הגאונים אם יש לה מטלטלים וכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא"ש כלל ל"ט סימן ה' ודלא כסמ"ע ס"ק ז'. גם דברי הב"ח לא נהירין מה שכתב כאן ומה שכתב הטור לקמן סימן ק"א היינו לדינא דש"ס וכמ"ש שם באריכות ע"ש:

(ד) דאשה שוה לאיש כו'. עמ"ש לקמן ס"ס צ"ו בזה:


סעיף דעריכה

(ה) שיוכל כו' כתב בסמ"ע דהיינו כשכתוב בשטר סתם שיגבה בו המוציאו אבל אם כתוב בו בפי' שיגבה בו בלא הרשאה פשיטא דלא שייך מנהג בזה ובכל המקומות גובים בו בלא הרשאה והב"ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפי' בלי הרשאה אזלי' בתרי' וכן נראה דעת המחבר וע"ל סימן ק"ג ס"ז:


סעיף העריכה

(ו) שנהגו במדינה לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סימן ק"ו:

(ז) בכל לישנא דזכוותא כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סימן ק"א:

(ח) קאי לכל כללי בתחלת ענינא כו'. כתב הסמ"ע נראה דר"ל דמה שקבל עליו לכתוב בכל זכוות' קאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו מתחלה עליהן כו' ונ"ל שלא כיון יפה אלא ה"פ קאי לכל כללי בתחלת ענינא היינו לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה"ה אם כתב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות וכ"מ להדיא בבעל העיטור סוף מאמר ה' דף י"ב ע"ד וז"ל לרבינו האי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישנא דזכוותא אע"פ דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה אחריות שטרא דנן הכל כתוב למעלה עכ"ל ודוק:

(ט) אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה. פי' אע"פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות וכדאי' בהריטב"א לא מחשבינ' עד דמפרשי דדילמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלוה ידע שנוהגים לכתוב נאמנות בכל השטרות אבל כשידע המנהג אז אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי דהא כתב הרא"ש והטור כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות כו' דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה כו' ודוחק לומר דהרא"ש והטור מיירי כשכתוב נאמנות בפי' בשטר דהא כיון דתלו טעמא דכל מי שמקנה סודר לכתוב דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה משמע דאפי' לא נכתב השטר עדיין יש לסופר לכתוב בו נאמנות משום דמסתמא היה דעתו גם על הנאמנות וא"כ האיך כ' הר"ב בכאן דלא מחשבינן לנאמנות עד שמפורש אלא ודאי הר"ב מיירי בענין שי"ל שלא ידע מהמנהג והכי מוכח נמי ממ"ש הפוסקים והטור לעיל ס"ס מ"ב לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב עכ"ל ובהכי ניחא מה שהקשה בס' גידולי תרומה שער כ"ו דף ק"ך דברי ריטב"א אהדדי דכתב לדברי רב האי דנאמנות אף ע"פ שנוהגים בכל השטרות לא מחשבינן עד דמפורש והרי רב האי ס"ל דדורשים ל' הדיוט (וכמ"ש הטור לעיל ס"ס מ"ב) וכמ"ש הנ"י ס"פ המקבל על שמו (וכ"כ ה"ה פ"ח מה' שכירות על שמו) והאריך בזה והניח בקושיא ולפמ"ש לק"מ דהא דדורשים ל' הדיוט היינו דוקא כשידוע שידע שהדיוטות נוהגין כן. כן נלפע"ד ודוק ועוד הוכחתי כן לעיל ס"ס מ"ב ע"ש:

(י) על הכפל כו' כ' בסמ"ע סקי"ב דוקא בכה"ג שקבל עליו לשלם כולי האי הוי אסמכת' אבל בקבל עליו לשלם ההוצאה לא הוי אסמכת' כיון שנתחייב לשלם מה שהפסידו ובזה יישב מה שהקשה בד"מ מהך דהם אוביר ולה דגביד נאמן סימן ר"ז ומביאו הב"ח מיהו אם היה לו סחורה מזומנת לקנות וטוען שהיה לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמכסידו בטור וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד כדאיתא בירושלמי הביאוהו הפוסקים המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות וגרע מגרמא בנזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח דלמא אף היה מגיע הפסד כ"כ הב"ח וע"ל סי' רצ"ב ס"ו בהגה ומ"ש שם אך מה שנראה מדברי הב"ח דקושית הר"ב בד"מ מיתרצא בהכי ליתא דפשיטא דקושית הרב בד"מ עיקרה על תשובת הרא"ש שהוציא הוצאות והו"ל הפסד והיינו שכתב הר"ב בד"מ אבל כאן שמפסידו לא הוי אסמכתא כו' לכך צריכים אנו לדברי הסמ"ע דהרא"ש מיירי שרוצה הוצאות יותר מן הראוי ודוק:


סעיף ועריכה

(יא) אינו רשאי לעבור כו' כתב הסמ"ע דהיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אבל אי מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתרי' והכי דייק לשון תשובת הרא"ש בטור וכן פסק המחבר בסימן ק"ג ס"ז בהדיא כו' ודבריו ברורים והב"ח כתב וז"ל לכאורה משמע דלפי שנהגו בעיר שלא להוריד מעצמו אע"פ שכתוב כך בפי' בשטר כתב הרא"ש דאינו רשאי אבל אם אין המנהג בעיר יכול לירד מעצמו וקשה דהיאך יכול לעבור על ד"ת לכן נ"ל דס"ל להרא"ש דאפי' לא היה מנהג נמי אסיר כו' ודלא כמהר"ו כהן שכתב בהפך עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דגם למהרו"ך אפי' לא היה מנהג נמי אסור וכמבואר בדבריו להדיא רק דקאמר היכא שהמנהג לירד בלי רשות ב"ד ובלי שומא אזלינן בתריה ובזה דבריו ברורים ומוכרחים וכמ"ש וזה ברור:


סעיף זעריכה

(יב) דאז יצא הקול והיה להם ללקוחות. חשוב שמא נתן לו כתיבת ידו מיד וע"ל סי' ס"ו סל"ה סקי"א [קט"ו]:


סעיף יעריכה

(יג) שטר לגבות ממשעבדי ונראה דה"ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאין טורף ממשעבדי' לא חשש להניח בידו וכמ"ש לקמן סימן ס"ט סק"ח וגדולה מזו נראה דאפי' העדאת עדים לא הוי דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב בלא צואת הלוה וכמ"ש לעיל סי' ל"ט סק"ח ובס"ז סק"ג ומ"ש הרא"ש בסוף התשוב' ומביאה הטור ס"ס זה ולענין זה היה עדות מעליא לקיי' מה שהודה בפניהם התם מיירי להדיא שמודו בעיקר הדברים שהודה בפניהם דלענין זה הוי עדות שלא יוכל לטעון השטאה או השבעה ע"ש ודוק:

(יד) ולא הודה בפנינו סתם שהיה מורה לשון הודאה גמורה רק ביאור מה שהודה כו' שמורה על זכרון דברים בעלמא וע"ל סי' ל"ט סי"א:

(טו) שטר שלא נכתב בו שם המלוה אלא שיעבד עצמו הלוה כו' וע"ל ס"ד:


סעיף יאעריכה

(טז) על לאו. אל תשכן באהלך עולה ונראה דמיירי אע"פ שהלוה שותק ואינו מבקש השטר או שרוצה המלוה ליתן לו השטר אלא שדחוהו מיום ליום קמ"ל דמנדין אותו שיתן מיד דאי מיירי שהלוה מבקש השטר והמלוה אינו רוצה ליתנו כלל ל"ל לטעמא שעובר על לאו של דברי קבלה תיפוק ליה שמחוייב להחזיר לו שטרו שלא יתבענו עוד פעם אחר דעל כרחך מיירי כשלא יתן לו שובר דאי נותן לו שובר ליכא איסורא דאל תשכן באהלך עולה וכמו שהוכחתי לעיל סימן נ"ז או אפשר דאפי' נותן שובר איכא איסורא דאל תשכן ואע"פ שהוכחתי בסי' נ"ז דליכא איסורא היינו כשכותב שובר על גב השטר עצמו או כשנשאר חייב לו מקצת דבעל כרחך צריך להשהות השטר אצלו אבל הכא דא"צ להשהות השטר כלל שם מיקרי עולה דדלמא יאבד שובר ולמה לו להשהות השטר אצלו בחנם:


סעיף יבעריכה

(יז) דגופו של נייר שלו הוא. דהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט וכתב הסמ"ע דאם המלו' נתן שכר הסופר מחשב הלואה גביה וצריך הלוה לחזור ולשלם לו אבל מ"מ אין לו למלוה לעכב בשביל זה השט"ח כמ"ש המחבר לעיל סימן נ"ז עכ"ל נראה מדבריו דאפי' שיכתוב על גבו שהוא פרוע או שיקרענו אינו יכול לעכבו. ובאמת כן נראה מדברי המחבר בסי' נ"ז אבל כבר השגתי שם עליו והוכחתי. דכשיכתיב עליו שהוא פרוע או יקרענו יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע"ש בסק"ד ה"א וא"ו באריכות:


סעיף יגעריכה

(יח) אין שומעין לו. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע"ל סי' מ"ה ס"ג עיד מזה:


סעיף ידעריכה

(יט) אין כופין כו' שמקבל מתנה הנאה שלו והוא נותן שבר הסופר שם ברשב"א:


סעיף טזעריכה

(כ) אלא אחר הכוונה ע' בספר ב"ש דף ק"ד ע"ג: