שולחן ערוך חושן משפט עא טו

במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בציווי הלו' כשמצוה הלוה מועיל אפילו בלא קנין:

הגה: ונ"ל דוקא כשאמר כן בשעת הלואה כמו שנתבאר בסי' זה סעיף ב':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כשמצוה הלוה כו': נראה דאינו ר"ל דצריך להיות ידוע לבית דין שציוה כן להעדי' אלא ה"ה כשבא באותו מקום לפניהן שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמ' ציוום לכתוב ולחתום כן דאל"כ לא היה הסופר כתבו ולא העדים חותמין אותו כיון שהוא מקום שאין נוהגין לכתוב כן בלא ציווי דהלוה ומשום דכאן לא בא אלא ללמדינו דהנאמנות מהני בלא קנין ושאין רגילין לכתוב קנין מפורש בנאמנות אלא משום שלא יאמרו העדים לא כתבנו בציווי הלוה אלא ע"פ המנהג מ"ה כתב דבמקום שאין רגילין לכתוב ואז ליכא חשש' זו אזי כשיש בו נאמנות על פי ציווי הלוה מהני הנאמנות בלא קנין וק"ל ועפ"ר ומה שכתב מור"ם על זה ז"ל נראה דאמר כן בשעת הלואה כו' לא אתי אלא לאפוקי היכא דידוע דלא אמר כן בשעת הלואה דלא מהני וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(לד) כשמצוה הלוה כו'. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל דצריך להיות ידוע לב"ד שצוה כן לעדים אלא ה"ה כשבא במקום ההוא לפניהם שטר כתוב בו נאמנות אמרי' מסתמא ציוה כן לכתוב ולחתום כיון שאין כותבים אותו בלא ציווי הלוה כו':

(לה) ונ"ל דוק' שאמר כן בשעת הלואה כו'. וכשכתובבו נאמנות מסתמ' אמרינן שאמר כן בשעת הלוא' או שקנה ממנו על הנאמנות לאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלואה ולא קנו מיניה אז אין מועיל הנאמנות וכ"כ הסמ"ע:

(לו) כמו שנתבאר בסי' זה סעיף ב'. כתב הב"ח ושארי ליה מרי' דבסעיף בי הם דברי הרמ"ה ואינם אלא בנאמנות כבי תרי משא"כ הכא בסתם נאמנות כו' עכ"ל התפלל על האחרים וצריך. לאותו דברי דהר"ב קאי אדברי המחבר דלעיל סעיף ב'. והמחבר אינו מחלק בין נאמנות כבי תרי לנאמנות סתם וכמ"ש לעיל ס"ק ז' מיהו לענין דינא כבר העליתי שם דיש לחלק בכך ע"ש:

באר היטב

עריכה

(כז) כשמצוה: כת' הסמ"ע דאינו ר"ל שצריך להיות ידוע לב"ד שצוה כן להעדים אלא ה"ה כשבא במקום ההוא לפניהם שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמא צוה כן לכתוב ולחתום כיון שאין כותבין אותו בלא ציווי הלו' כו'.

(כח) בשעת: וכשכתוב בו נאמנות מסתמא אמרינן שאמר כן בשעת הלוא' או שקנו ממנו על הנאמנות לאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלוא' ולא קנו מניה אז אין מועיל הנאמנות. סמ"ע וש"ך.

קצות החושן

עריכה

(ז) ונראה לי. ודעת השלחן ערוך דסתם משמע דמיירי אפילו אחר הלואה ואף על גב דס"ל לש"ע דשלא בשעת הלואה בעי קרן היינו משום דכיון דכותב הנאמנות בתוך השטר הרי הוא כקנין דהא יכול לחייב עצמו בשטר אע"פ שאינו חייב כמו בקנין אבל בלא שטר אינו יכול לחייב עצמו בדברי' ואפילו לדעת השלחן ערוך בסימן מ' דיכול לחייב עצמו באתם עדי וכדעת הרמב"ם היינו היכא שמחייב עצמו בלא תנאי וכמו שכתב הר"ן בפ' הנושא ד 'ה פריך בש"ס גבי מחנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים לפי שהוא בתנאי אם יאבד ואם כן הוי דרך תנאי אם יאמר לא פרען ובפרט. לפי מ"ש סימן מ' דהיינו דוקא דרך הודאה ועיין שם והכא לא שייך הודאה אבל בשטר ודאי מהני וכמבואר בסימן י"ב גבי פשרנים דאם נתן שטר חוב כפי שיצא מהפשרנים אבל לפי מ"ש הרמב"ן בפרק שבועת הדייני' דאם קנו מידו שלא לחזור ה"ל קנין דברים אלא צריך קנין לעשות כאשר ידון הדיין או יעיד העד ואם כן ה"נ בנאמנות אם כתוב הריני מחויב לפרוע לך אם תאמר לא פרען מהני אבל בנאמנות לא כתב הכי אלא כתב סתם שיהי' נאמן בעה"ש וה"ל כמו קרן דברים ופן גבי פשרנים כתב בסמ"ע סימן י"ב דצריך לכתוב בשטר הריני חייב סך כך וכך כפי אשר ימצאו הפשרנים אבל נאמנות דכתב בשטרא ליכא שעבוד וחיוב וצ"ל דס"ל לש"ע כדברי הנימוקי פ' ז"ב גבי נאמן עלי אבא דקנו מיני' אינו יכול לחזור ואף על גב דהוי קנין דברים אפילו הכי אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דמסלקי עיין שם וה"נ שטר ולהכי סובר השלחן ערוך בסימן ס"ט וכאן דמהני הנאמנות שבשטר אבל הרמ"א ס"ל דבעינן בקרן חיוב דוקא וכמו שכתב הראב"ן ובשטר שכתוב בו נאמנות לא כתב ולשון חיוב ושעבוד:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}