ט"ז על חושן משפט מג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף ז' וי"א דפסול לגמרי) מ"ש הסמ"ע בשם מור"ש דלא לגמרי פסול והמעיין בתו' פ' א"נ דף ע"ב יראה דלגמרי פוסל ר"י ואפשר דהוכחת מור"ש ממ"ש הטור בשם הר"ר יונה סי' מה סעיף ז' דאפי' במוקדמים נראה לו לדון כן ולעד"נ דהר"ר יונה שם הוא דעה שלישית דמחלק בין טענת להד"מ לטענת פרעתי ולא הביאו הטור שם אלא לענין הרחקת שני שיטין דיש טעם לדבר משום דאפשר להכשירו במילוי א"ה נלענ"ד דברי מור"ש עיקר מדאכפל הטור למצוא אופן שיהי' השטר מוקדם ולא כתב בפשיטות דמיירי כגון שהמלוה מודה שהוא מוקדם ואף שאינו נאמן לפסול העדים נאמן הוא על עצמו אלא ודאי דהכא מיירי שאין העדים פסולים בעיקר ההלוא' אלא שאין לו דין שטר וממילא אם טוען להד"מ הוחזק כפרן אבל אם הי' המלו' מודה שהעדים הקדימוהו בכונה אפי' אם אמר להד"מ הי' נאמן וכן משמע מדברי התו' פ' המניח דף ל' ע"ב דלא הפסיד השטר אלא מתורת שטר אבל עדות העדים קיימת ואיני נאמן לומר להד"ם כיון שהעדים כשרים ומפיהם ולא מפי כתבם לא שייך הכא תדע דאי לאו משום שמא יגבה מזמן ראשון הי' גובה מזמן שני וגם אין נרא' לו' דמ"ש הטור ובמה יודע היינו לסברת רי"ף דמשמע אף לס' הרא"ש קאמר ולענין דינא ודו"ק ע"כ:
(ס"ט יכולים לחתום על שטר אחר) מ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז בשם רשב"א דעידי מתנה אינם צריכים להיות מזומנים ע"כ לא מיירי ביש בה אחריות נכסים דאל"כ הוה כהלואה כמ"ש סי' מ"א ס"א מכאן נ"ל דקי"ל כרשב"א לעיל סי' מ"א ס"ג הבאתיו לעיל דשטר צוואה לא קאי לגוביינא דהא בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה מוכח דאין עידי הלוואה צריכין להיות מזומנים כמו שהביא זה ב"י כאן בשם רשב"א ואי אמרת דשטר צוואה קאי לגוביינא הא נפיק מיניה חורבא דיגב' הרבה פעמים ע"י הרבה עדות אלא ע"כ דלא קאי לגוביינא:
(בטור ס"י עד שיביא ראי' שבא לידו בזמן שכתוב בו) קשה דהא הרא"ש פסק כמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ אף אם לא הגיע לידו בזמן שכתוב בו זכה משעת חתימה ושמעתי אומרים לתרץ דכאן חיישינן שמא אמר לוה לעדים כתבו ותנו לידי דאז לא מהני עדיו בחתומיו כו' ואין זה ממש דא"כ מאי דוחקא דתלמודא פ"ק דב"מ דף י"ג דאוקי מילתא דשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון דוקא באין חייב מודה הא אפי' אם מודה לא יחזיר משום טעם הנזכר ואימור ציוה שיתנו לידו דוקא אלא ע"כ דלא חיישינן בזה והטעם דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הוי זה כמו שטר שיש בו קנין לרב אסי יבכל גווני נשתעבד מיום החתימה ונ"ל דהרא"ש עצמו אף שכתב בפ"ק דב"מ שיש לפסוק כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מכל מקום לענין הלכה בטלה דעתו בשאר מקומות וס"ל דלא כאביי וכן דושמע הלשון בגיטין שכתב כדדייקינן בשנים אוחזין כו' ואיכא דמשני שם עדים כו' משמע מלשון זה דאינו הלכה ברורה ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרבה חקומות דמוכח דלא קי"ל עידיו בחתומיו זכין לו:
(סעיף ט"ו עד שיביא ראיה) הסמ"ע הקשה דאף דיביא ראיה לא ליהני דניחוש לפרעון וקנוניא כמ"ש בסי' ח"א ותי' דכאן אין ריעותא דנפילה כיון שהוא עצמו מצאו ואני תמה עליו בזה דנהי דמצינו סברא זו בתשו' הרשב"א סי' אלף ל"ה שכ' במי שנפל לו שטר בחצר ומצאו קודם שבא ליד חבירו דלא איתרע כלל מ"מ הכא לא מיירי מזה דא"כ מהיכי תיתי שלא בא לידו בזמן הכתוב בו דהא לא חיישינן לזה אלא היכא דאיתרע בנפילה וקושיא מעיקרא ליתא והדבר זה כתבו התוס' והאשר"י ריש פ"ב דגיטין ועיקר כוונתם שם לאפוקי מפירש"י דכתב דכי אתיא אשה בגט למיטרף לקוחות אמרי' לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך וממילא ה"ה בשאר ש"ח על זה כתב דאינו כן אלא מסתמא לא חיישינן לקדימה אלא היכא דאיתרע בנפיל' ואין בו חשש פרעון אלא שיש קנוניא כגון במקום שהלקוחות יודעי' שלא נפרע או בשטר מכר שיש אחריות נכסים שאין שייך שם פרעון אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראיה בזה שאין מוקדם אבל בעלמא לא חיישי' וזהו עיקר:
(סעיף ט"ז) דאפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה) משמע דעכ"פ צריכין לחתום ובריש סימן ל"ט כתב דבעידי קנין לחוד טריף ממשעבדי אף אם לא נחתם כלל ולפי מ"ש לעיל דמיירי התם דוקא בתוך הזמן לק"מ דהכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח בסמ"ע ס"ק כ"ט בזה:
(סעיף י"ג דוקא בפטרי הלוואה) ברמב"ם לא משמע חילוק זה כמ"ש הר"ן עצמו ותו ק"ל דבפ"ב דגיטין דף י"ח נמאן דלא ס"ל כשמואל אלא אף בשאר שטרות בעינן עסוקים באותו ענין משמע שם דשאר שטרות דומיא דכתוב' וכתוב' לא אשתעביד במידי ביום שנכתב אלא הקנין שעושה בלילה הוא שעוש' השיעבוד דהא אין על הכתובה שם הלואה אלא מחייב עצמו בדבר שלא נתחייב מעולם ואפי' בכתוב' גדול' כמ"ש רבינו סי' ס' ושייר שטרות נמי דכותי' ותו ק"ל מ"ש מגט דמהני עסוקים באותו ענין בנכתב ביום ונחתם בלילה כמ"ש באבן עזר סימן קכ"ז לדעת הרא"ש והב"י בשם הרשב"א דלהרמב"ם לא מהני מטעה אחר כמ"ש ב"י שם ואני מטעם דאין שעבוד ביום ליכא למ"ד ונמצא ל' הר"ן בחילוק זה יחיד לגבי הרמב"ם והרשב"ם:
(סי"ח מיחזי כשיקרא) נראה דיש חילוק בזה דברישא דאם כותב שקר קנינו מפלוני וכתבני ומסרנו לפלוני כו' ביום פלוני אין פוסל רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא דאי כותב שקר קנינו ביום הכתיב' וא"כ יכתוב וכתבנו ומסרנו יש כאן פיסול דהא אותן הנכסים שקנה יום שלפני הכתיבה לא נשתעבד למלו' לטרוף לקוחות כל שלא כתבו לי דאיקנו וכשיסמוך יום הקנין ליום הכתיבה יוכל לטרוף אותם כל שלא נראה מתוך השטר שהקנין היה קודם הכתיבה דאז לא הי' יכול לטרוף עד שיברר שקנה הלוה קודם בקנין וע' מ"ש בסימן רצ"ט מזה:
(תו שם מיהו אם כתבו כו') סידר הסמ"ע הג"ה זו לסעיף כ' אלא מ"ש הסמ"ע וז"ל ומ"ש קנינו כו' חסר וי"ו פירושו כאלו כתב בוי"ו וקנינו הוא פי' תמוה ונ"ל ד"א בפי' הג"ה זו ודאי דקאי על מ"ש בסעיף כ' נמצאו משקרים ופסול וה"ק מיהו סגי אם כתב סתם במקום פלוני קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני דלא מחזי כשיקרא דהמקים שזכר תחל' קאי על הכתיב' דבתרי' דודאי אם היה כותב קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו כו' אז היה מוכח מוי"ו של וכתבנו שהיא מפסקת בין הזכרת המקום לכתיבה משא"כ עכשיו שכתב תחכ' שפיר י"ל דה"ק במקום פלוני נעשה זו דכבר קניני מפלוני ועכשיו כתבנו ונתננו ביום פלוני וזה מבואר בדברי רבינו ירוחם אלא דק"ל איך שיהי' פי' דברי ר"י לא היה לרמ"א להביאם להלכה דדברי המחבר סעיף זה חולק ע"ז כמ"ש נמצאו משקרים ופסול דמשמע דאין לכתוב קנינו מפלוני ביום פ' וכתבנו וחתמנו במקום פ' וכן מבואר בסה"ת בהדיא שער כ"ו וז"ל אבל אם כתב יום הקנין כותב אותו זמן במקום שהיה הקנין דמיחזי כשיקרא אם יכתוב בחדש שעבר ויכתוב שנכתב במקום שהוא עומד עכשיו עכ"ל ש"מ דגם זה מחזי כשיקרא כיון דאיכא למיטעי שהמקום קאי גם על הקנין וכ"ש בדברי ר"י דלעיל דאיכא למיטעי שהקנין במקום הנזכר סמוך לו לפניו ונראה דמש"ה הביא הב"י בל' מחלוקת דברי ר"י על דברי הרשב"א שהם הדברים של סעיף כ' וצ"ע על רמ"א שמשמע מדבריו כאלו אין כאן מחלוקת:
(סעיף כ"ג בשל ראובן כ' בה' בניסן) כך היה מעש' בגמרא והטור והמחבר נמשכים אחר לשון הגמרא ובחנם הגיה בסמ"ע בזה:
(בטור ואין נ' לחלק כו') דברי רבינו תמוהים בזה דהא בפ' א"נ דף ע"ב פרכינן אלא הא דאמר ר"י טעם במוקדם פסול משום גזירה שמא יגב' מזמן הראשון מ"ט לא אמר משום לא ניתן להכתב הא ע"כ צ"ל הטעם כמ"ש ר"י דאי מטעם לא ניתן להכתב היה ראוי להכשיר בנכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דהיה טורף מתשרי ואילך ע"כ הוצרך לטעם גזיר' לפסול אף בזה בשלמא להרמ"ה דבאמת מוקדם כזה כשר ולא נכלל במ"ש במתניתין ש"ח המוקדמים פסולים ל"ק דבזה לא גזרו חכמים כלל שמא יגבה מזמן הראשון ע"כ לק"מ אלא לרבינו דע"כ נכלל זה במתני' דאל"כ לימא מתני' רבותא דאפילו מוקדם כזה דניתן להכתב פסול אלא על כרחך דאה"נ דנכלל זה. במ"ש מוקדמים פסולים מכח בזירה א"כ מוכרח ר"י לומר הטעם משום גזיר' וזו תימא רבתי על הטור וכבר הקשתי קושיא זו לרבנים ותיקום ואין פותר אותו ליישב דברי הטור כהוגן בזה (א"כ נלע"ד לתרץ לפי סברת הטור דהכי פריך כיון דכל עיקר טעמו של ר' יוחנן אינו אלא לאוקמי מתני' כרבנן ל"ל למימ' הטעם משום שמא יגבה מזמן הראשון דבהכי אין לחלק בין כתב ללות בניסן וכו' ובין הקדימוהו ממש דלימא טעמא משום דלא ניתן ליכתב ובאמת אם כ' ללות כו' יהא כשר ומנ"ל לר"י כלל לומר דלרבנן אית להו גזיר' ומשני ע"כ טעמא משום גזירה דאי ס"ד משום לא ניתן ליכת' הא ניתן ליכת' מזמן שני ויגבה בו מזמן שני אע"כ משום גזירה וכיון דהטעם משום גזיר' ע"כ אין לחלק ודוק בזה ע"כ):
(שם סי"ה שמא שקרו ואמרו בזמנו כתבנוהו וכו') קשה טובא אם כן אמאי פסלינן להאי שטרא נימא דמאוחר הוא והא דאמר בזמנו וכו' שיקרא הוא אלא השתא הם אומרים כן ולא נפסיד לשטרא דאינשי מספק וצ"ל דודאי מיירי שחוקרים העדים כן קודם שידעו שיש זוממים דאל"כ משוו אינהו נפשייהו רשעים באומרים בזמנו וכו' וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע אלא ודאי דאומרים כן בלאו הכי נמצא ע"י זה נמשך להם פסול ע"י עדים וע"כ אין שייך לו' בזה שמא שקרו במ"ש שלא אחרוהו אבל ודאי במ"ש בזמנו כתבנוהו אין להאמין להם כיון שבאותו שעה הם נעשו פסולים ודיבור' אינו מועיל כלל משא"כ בדבור ולא אחרנוהו אין שייך לו' כן שלא נעשו פסולים אלא מחמתו וע"כ אינם פסולים אלא משע' שהוחזק בב"ד:
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה ואם הקדים זמן השטר וכו' עד אבל רבינו כ' וכו') ומ"כ דרבינו מצא מבואר בש"ת הרא"ש הובא בטא"ה סי' קנ"ז שאם נתגרש' בגט מוקדם ולא נודע פיסולו עד שקידשה דלא תפסו בה קידושין ע"כ וא' ס"ל דכשר לגבות בו מבנ"ח אמאי לא תפסו בה קידושין כלל אלא מוכח דס"ל דפסולין לגמרי וכ"כ מהרא"י בכתביו סי' י"ג דזה טעמ' ונמוקו של הרא"ש הגם שהריב"ש סימן קכ"ה כ' דגם המכשיר בבנ"ח מוד' בגט אשה שהוא פסול היינו לענין שלא תינשא בגט זה אבל ודאי אם נשאת לא תנא למאן דמכשיר לגבות מבנ"ח דומיא במ"ש למעלה בגט שאין בו זמן דפסול ואפ"ה אם נשאת לא תצא ודוק:
(תו שם במה יודע וכו' עד כשאין כ"י יוצא ממקום אחר כו') וצ"ע אם כן מאי מקשה מר"ל דהא ר"ל דאמר עדים החתומים כו' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר הוא כדמוכח בכתובות דף י"ח ע"ב ע"ש ובסי' מ"ו סל"ד ע"ש וצ"ע וכך הקשה מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי"ו ע"ה ע"ש:
(תו שם אבל המאוחרים כשרים כו') עד ובפרק כ"ג לא כ"כ וכו' ואני מצאתי תי' נכון דהרמב"ם מפ' הא דפריך בגמרא ואי ס"ד דאקני כו' מאוחרים אמאי כשרים דאקני הוא ר"ל כל השטר המאוחר הוי כאלו הקנה בפי' שמשעבד לו גם הנכסים שיקנה אח"כ ולכך איחר זמנו משא"כ כשכתב הזמן של עכשיו לא שיעבד לו אלא הנכסים שיש לו עתה והיא סברא אלימתא א"כ לדידיה כל שטר מאוחר הו' דאקני בפי' ונשתעבד דכך מוכיח הל' אמאי כשרים דאקני הוא ש"מ דכל מאוחר הוי דאקני ולכן א"ש הא דנקט מתני' סתם מאוחרים כשרים והל"ל פסולים וכגון דלא כתב דאקני דהוי אמרינן דכ"ש מוקדם ממש דפסול ולדידי' כל מאוחרים שבעולם כשרים דהוי דאיקני ממש ודוק כי מאוד הוא נכון דברי הרמב"ם:
(ע"ש אבל המאוחרים כשרים כו' עד ס"ה עד דמטיא זימנא וכו') וזה מבואר להדיא בגמרא דע"ז שהעתיק הב"י בריש הסימן סבור רבנן כו' די"ב ?[י] בל' ולא טריף עד דמטא זימנא כו' וק"ל:
(ע"ש ואם נכתב בלילה וכו' עד ולא חלק בפרק הנזכר וכו') ויש תימה שהרי באר היטב בהלכות מלוה כר"ח וז"ל עדים שקנו מיד הלוה וכו' אם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין ואם לא ידעו כו' ע"ש.
(בטור עד ואין נראה לחלק וכו') ואף שרבינו בסי' ל"ט פסק כאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו לסברת הרמ"ה שפסק דלא כאביי כ"כ אבל לסברתו כשר לגמרי וצ"ע דהוא דוחק ע"כ ממהרש"ק: