באר היטב על חושן משפט סו

סעיף אעריכה


(א) בכתיבה:    ל' הגמרא מילי נינהו ואין קונין מילי במילי ר"ל דאין ק"ס וחליפין חלין כ"א אדבר שגופו ממון והוא בידו משא"כ שטר שאינו אלא לראיה שהשדות של לוה משועבדים לו אבל עדיין אינו שלו דקי"ל דב"ח מכאן ולהבא גוב' ולכן אפי' מסר את השטר ביד הזוכ' כו'. וא"ל בע"פ קני לך איהו כו' מילי במילי הוא ולא סגי עד שיכתוב אני פב"פ מקנה לך פב"פ שטר זה של פב"פ איהו וכל שיעבודי' ועיין בר"ן פ' הכותב ובנ"י פ' מי שמת אי מכירת שטרות דאורייתא ונ"מ אי מוכר שטרותיו לעובד כוכבים עכ"ל הסמ"ע. ובש"ך פסק דמכירת שטרות דאוריי' והביא הרבה פוסקי' דס"ל כן והאריך להוכיח דגם דעת הרי"ף הוא כן ע"ש וכתב עוד דרבינו ירוחם כתב דשטרות ניקנין בכסף כמו קרקע כך פשוט בש"ס ב"ק ע"כ ולא נהירא דהתוספות כתבו דלא גרסינן שטרות וכ"נ דעת כל הפוסקים וכתב הריטב"א הא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והא כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש אלא פירוש בהקנאתו כל חד לפי הקנאה דיליה ובשטרות הוי בכתיבה ומסירה ובקרקעות בחזקה הלכך האומר שטר זה לעניים צריך לומר וכל שיעבודי' דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי עכ"ל.


(ב) מיהו:    כ' הסמ"ע דהג"ה זו אינה נדפסת כסדר דקאי אמ"ש אח"כ ואפי' הנייר כו' לא קנה וצ"ל הג"ה זו בסוף סימן זה והג"ה הנדפסת שם מקומה כאן.


(ג) לקיים:    פי' שצריך לשלם כפי שיווי השטר לגבות בו כיון דקיבל עליו אחריות דאל"כ מאי קמ"ל הא דמי המכירה בלא"ה צריך להחזיר לו וע"ל סעיף ל"ב ול"ד וכתב מהרי"ו סי' קס"ב הואיל ואין המקח קיים אינו על המעות רק שומר שכר ואע"ג דנתן לקונה שטר על המעות ונאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו ד"מ עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג ע"ז וכתב דמוכח בהדיא בש"ס ובכל הפוסקי' דהמעות הוי הלואה גם מהרי"ו לא קאי אמעות שכתב שם וז"ל ואותן כתבים כו' אינם באחריות ראובן להתחייב באונסים מאחר דהמכירה לאו מכירה היא ולכל היותר אינו חייב אלא כנושא שכר כו' ע"ש עכ"ל.


(ד) שפרע:    כ' הסמ"ע ומ"מ יש בו משום מחוסר אמנה כמ"ש הטור סי' ר"ד ודלא כע"ש ועיין בש"ך שהשיג על דין זה והביא ראיות לדבריו ומסיק וכתב וז"ל ע"כ נ"ל ברור דכמו שהדין בסי' ר"ד בדברים ומעות שצריך החוזר בו לקבל מי שפרע ה"ה כאן ושלא כדברי הרב ע"ש.


(ה) דמזבין:    אבל במתנה קנה הנייר מיהת כשמסר ולא כ' אלא שיש להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות כ"כ הריטב"א ודבריו נכונים עכ"ל הש"ך וע"ש מלתא בטעמא.


(ו) שמוציאו:    ע"ל סוף סימן נ' שכ' הרמ"א וכן שטר כו' או לכל מי שמוציאו חייב לשלם להמוציאו ודוקא שבא מחמתו כו' והכא לא חילק דשאני הכא שיש לו עדים או שטר ראיה שמכרו לו ומש"ה אפי' בא מחמת עצמו מהני משא"כ שם דאין לו עדים שמכרו לו וע"ל סימן ס"א ס"ד כ"כ הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב דכיון דשטר זה נקנה בחליפין ודאי דינו כשאר מטלטלין. דמי שהם תחת ידו נאמן לו' דקנאום וגם כאן מיירי בבא מחמת הראשון והרמ"א סמך על מ"ש בסי' נ' דשם עיקר הדין עכ"ל) וכתב עוד מ"מ לענין מחילה מצי מלוה ראשון למחול להלו' כיון דכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו משמע שהמלוה ראשון הוא העיקר ואליו נשתעבד עכ"פ עכ"ל והנה הש"ך האריך בראיות והוכחות להשיג על הרמ"א בדינים הללו ע"ש דמסיק וכ' ז"ל העולה מזה שטר שנכת' בו פלוני נשתעבד לפ' ולכל מי שמוציאו זה המוציאו גובה בו בלא הרשאה ובלא כתיבה ומסירה מהמלוה ולא יכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי את כשבא מכח אותו פלוני אבל אם אינו בא מכחו א"י לגבות בו וכן אם מכרו לענין שיהא המקח קיים אינו נקנה אלא בכתיבה ומסיר' כשאר שטר ודינו שיכול המלוה למחול השטר לאחר מכירה כמו שאר שטר ואם כתוב בו בפי' בין בא מחמתו כו' או שלא נכתב בו שם מלוה כלל רק לכל מי שמוציא שטר זה ה"ז נקנה במסירה לבד ואין המלוה יכול למחלו לאחר מכירה ומ"מ אינו נקנה בחליפין דזה לא הוי כמסירה עכ"ל.

סעיף בעריכה


(ז) ושיקנה:    פי' העדים יפרשו שהמקנה אמר להם שיכתבו לו בשמו קני לך איהו וכו'. סמ"ע.


(ח) שתבא:    כתב הש"ך דלא נמצא מי שאומר כן מיהו מסתבר כן דכיון דאין אותיות ניקנות אלא בכתיבה ומסירה אותו שטר דמי לקרקע דבעינן שיגיע השטר לידו כמ"ש בריש סימן קצ"א ולפ"ז נראה דאע"פ שאין שם עדים קנה דלא איברי סהדי אלא לשקרא כדלקמן גבי כתב לו על הנייר שדי מכורה כו' עכ"ל.

סעיף געריכה


(ט) מטלטלי:    לקמן סמ"ב כתב הרמ"א דאין שטרות בכלל מטלטלים וצ"ל דמ"ש המחבר כאן מטלטלי אג"ק ר"ל שהמקנה הקנה לו נכסיו כדין מטלטלי אג"ק וזהו שסיים אף ע"ג דשטרי בכלל נכסי אינון. סמ"ע.


(י) כתב:    לפי מ"ש המחבר בס"י דשטר נקנה באגב והרמ"א הסכים עמו שם צ"ל דמ"ש כאן שלא כתב כו' ל"ד כתיבה קאמר אלא ר"ל שלא אמרו בע"פ גם בסי' רמ"ח כתב הטור בדין מתנת בריא דלא מהני כיון דלא כתב ליה קני לך כו' שם ג"כ ל"ד הוא דהא פסק המחבר כאן בס"י דבאמיר' סגי. שם.

סעיף דעריכה


(יא) קודם:    ממ"ש הטור בשם הרמב"ן נתבאר דה"ה בפעם א' עם הכתיב' סגי ולא אתי אלא לאפוקי אם מסר השטר לידו אח"כ ומ"ש ואם השטר הנמסר אינו מצוי כו' הוא לאפוקי מסברת הראב"ד דס"ל דאפי' אינו מוסר השטר לידו כלל אלא שמקנהו לו ע"י קנין וכתב לו קני סגי עכ"ל הסמ"ע והש"ך השיג עליו וכתב דלא מוכח מידי מדברי הרמב"ן וגם א"א לצמצם לכתוב ולמסור ביחד לכן טוב יותר למסור תחלה ואח"כ לכתוב קני לך איהו כו' עכ"ל וע"ש.


(יב) כמסירה:    ואע"פ שכתב לו שטר מכיר' קני לך איהו וכו' ומסרו לידו לא מהני כ"כ הטור והפוסקים. ש"ך.


(יג) בעינן:    נראה דהמעש' כך היה שהשטרות היו של שמעון אלא שכתבן בשם ראובן מדעתו ע"מ שראובן יתן לו כת"י הודאה שהממון מהשטרות הוא של שמעון וכשתבעו שמעון אמר חזרת ומחלת ובטלת הודאתי ושאגבה לי דמי השטרות והשתא א"ש דמהני המחיל' דאל"כ הא נתבאר בסי' ע"ג סי"ט דלא שייך מחיל' אלא באדם שחייב לחבירו מעות אבל בחפץ לא שייך לשון מחיל' אלא לשון מתנה ע"כ וה"נ בזה וכ"ש הוא ממ"ש המחבר אח"ז דאפי' בלשון מתנה לא מהני בלא כתיבת קני לך כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נראה דקשיא ליה דמאי איריא שטרות אפי' הוה חפץ לא מהני ביה לשון מחיל' אבל לא ירדתי לסוף דעתו דודאי בכה"ג שהשטרות נקנו מתחל' לשמעון רק מחמת שהממון של ראובן צריך לחזור ולהקנותם לו בזה מהני מחיל' דמה לי מחל לו ממון או תביעה זו ואמאי לא קנאן ראובן אף בלא כתיב' ומסיר' ואי מיירי הסמ"ע שלא נקנו השטרות מתחל' לשמעון רק שנכתבו על שמו ושיהיו לראובן א"כ קשה דהא ה"ל כמו חפץ ובלא"ה לא מהני לשון מחיל' אלא נראה דהדברים כפשטן דהרב לישנא דהרשב"א נקט ושם המעש' כך היה ועיקר לאשמועינן דכתיב' ומסיר' בעינן עכ"ל.

סעיף העריכה


(יד) בשמו:    אבל אם גם נתן לו רשות שיהיו השטרות שלו רק שיחזור ויתן המעות או השטרות לראובן פשיטא שהשטרות הם של שמעון כמ"ש סוף סימן א' בהג"ה וא"כ אפילו נתן שמעון השטרות לראובן כשחזר ראובן ונתנם לו זכה בהם במסירה לבד בלא כתיבה. ש"ך.


(טו) בסמוך:    כתב הרשד"ם בתשוב' דאם חלקו השותפים שטרות שנכתבו על שם שניהם צריך כתיבה ומסירה כשאר שטרות ע"כ ואין נרא' כך דהא כתב הרמ"א בסימן ע"ז ס"י דאם נכתב השטר על שניהם יכול א' לגבות כל החוב בלא הרשאה א"כ לא מסתבר לומר דלאחר שחלקו שוב אין אחד יכול לתבוע. דמה בכך ס"ס נתחייב לפרוע הכל לכל אחד שיתבענו ואפשר לחלק דנהי דאחד יכול לגבות כל החוב היינו לענין דא"צ הרשא' אבל מ"מ לענין קנין אינו קונ' אלא בכתיבה ומסיר' כמו שחלקתי בס"א וה"נ בשותפים אין החלוק' כלום לענין שיכול השותף לחזור בו. שם.

סעיף זעריכה


(טז) בדינין:    ונ"א בגופן ור"ל שכתב בערכאות העובדי כוכבים להקנות שטר וקאמר דאם כתבו העובדי כוכבים בלשונם לשון שמשמעותו קנה לך איהו וכו' הוי ליה כאילו כתב לו בלשון הקודש וקונה בו וע"ל סעיף כ"ה מדין עובד כוכבים שמכר שטרו לישראל עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"ר בצלאל סי' ל"ו ובתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קמ"ו.

סעיף חעריכה


(יז) משכונא:    פי' שהשכין לו קרקע והוא אוכל פירותי' בנכייתא כמבואר בי"ד סימן קע"ב. סמ"ע.

סעיף טעריכה


(יח) צריך:    כתב הש"ך דהרמב"ן חולק ע"ז והוא הסכים עמו ע"ש באורך.


(יט) לא:    וכן עיקר וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ן ושאר פוסקים דמסיר' זו כשאר מסירות דסי' קצ"ח ס"ח דא"צ מיד ליד ע"ש. ש"ך.


(כ) כיון:    יש לדקדק הא בלא"ה לא קנה כיון דליכא כתיב' ועוד קשה דהא זכה הלו' במה שבידו מיד כשהפקיר זה כמו גבי גר כמ"ש סימן ע"ב סל"ז וסימן רע"ח סכ"ז ונראה דמיירי שנכתב בהשטר שנשתעבד לכל מי שמוציאו אף בלא כתיב' ולענין קושיא הב' נרא' דמיירי בשטר שיש לו על עובד כוכבים ונשתעבד העובד כוכבים לכל מי שיוציאו והלכך אי לאו דבעינן דעת אחרת מקנ' זכה זה שמשכו ואין ישראל אחר יכול לתבוע חוב זה מהעובד כוכבים ועי' בתשובת מהר"מ לובלין סי' כ"ב ואין דבריו נראין ולפמ"ש דשטרות נקנין במסירה ומשיכ' והגבה' א"כ ה"ה במפקיר שטר שיש לו על העובד כוכבים שנכתב בו נשתעבד העו"כ למי שיוציאו אף בלא כתיב' או בגר שמת והניח שטרות כאלו על העובד כוכבי' זכה בהן זה שמשכן ואין ישראל אחר יכול לתבוע העובד כוכבים באותן שטרות אבל אם לא משכן רק שאחז בהם לא קנה דמסירה לא מהני אלא מדעת המוכר וע"ל סי' קצ"ח ס"ח עכ"ל הש"ך.

סעיף יעריכה


(כא) בלא:    דכל שמקנה אג"ק דינו כקרקע דניקנית בכסף בשטר ובחזק' ומיהו אמיר' ע"פ צריך כדמסיק. סמ"ע.


(כב) באגב:    וכתב הרא"ש בתשוב' דמ"מ משתעבד באגב. שם.


(כג) הראשונ':    והש"ך כתב דנ"ל עיקר להכריע דאג"ק הוי כמסיר' לחוד וכתיבה בעי ע"ש באורך.


(כד) שעדיין:    משא"כ בשאר דברים יכול להקנות ולומר קנה אגבן פרה או טלית לכשאקנהו וכמ"ש בסי' ל"ז ובסימן פ"א דיכול להשתעבד מטלטלי בדאקני ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והשיג עליו הש"ך וכתב דלא דק דפשיטא דא"י להקנות מה שיקנה אח"כ כמש"ל בסי' ר"ט והא דסימן ל"ז וס"א שעבוד שאני דיכול להשתעבד דאקני ולא להקנות כמבואר להדיא חילוק זה בש"ס וכל הפוסקים (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש).

סעיף יאעריכה


(כה) קנייתו:    והש"ך כ' דהרבה חולקים בזה והכי קי"ל דצריך עדים גם לענין קנייתו והלכך אם פרע הלוה ללוקח בלא ידיעת המוכר חוזר וגובה ממנו כמ"ש בסי"ז וכ"כ הב"ח מיהו אם הלוה טוען ברור לי שהי' לו שטר כתיב' ואבד נשבע היסת ונפטר עכ"ל.


(כו) קרקע:    ולפי מ"ש לעיל דבאג"ק בעי כתיבה לא שייך הכא לומר כן ועי' בתוס' מהרי"ט סי' צ"א ש"ך.


(כז) לשלם:    היינו כל דמי השטר כ"כ הה"מ וכתב הש"ך וא"ל עמ"ש הט"ו בסל"ד דאם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע ה"ז מקח טעות והמעות חוזרים משמע שא"צ לחזור רק המעות שקיבל שאני התם שהוציא שובר א"כ אף בלא הודאת המוכר מתברר שמכר לו שטר פרוע והוי מקח טעות והדמים חוזרים אבל הכא אינו מתברר אם לא ע"פ הודאת לוי שהרי אם הי' רוצה לישבע הי' ראובן גובה בע"כ של שמעון א"כ מכח הודאה כזו אינו גובה ראובן והוי כמוחלו עתה ומזיקו בהגרמתו לכך צריך לשלם כל דמי השטר עכ"ל וכתב הסמ"ע דדוקא אם יש לו ראיה שמכר לו בכתיבה ומסירה אבל אם אין לו ראי' אין ראובן נאמן נגד לוי כיון שבא להוציא מידו ע"כ.


(כח) לוי:    ואם אמר המוכר טעיתי בחשבון יש בו פלוגתא אם נאמן. ד"מ. סמ"ע.


(כט) משלמין:    כתב הש"ך דגם כאן צריכין לשלם כל דמי השטר דמסתמא כל מה שאביהן הי' חייב גם הם חייבין דאין טעם לחלק ביניהם ודלא כמשמעות הסמ"ע בסט"ו ע"ש עכ"ל.


(ל) ונפטר:    כתב הסמ"ע דאם מודה לוי שנפרע וטוען נגד ראובן לא מכרתיו לך אפילו שבוע' א"צ לוי נגדו דהמע"ה (והט"ז השיג עליו וכתב דאף אם לוי אומר באמת שנפרעתי אבל לא מכרתיהו לך מכל מקום צריך לישבע היסת).


(לא) קנייתו:    הטעם דאיכא ריעותא דאין בידו שטר קנייה ואינו נאמן ג"כ לומר הקניהו לי באג"ק או במעמד שלשתן דמהני ג"כ כמ"ש הט"ו בסי"ט כיון דדרך להקנות שטרות טפי בכתיב' ומסיר' מבאג"ק או במע"ש גם אינו נאמן במגו דאי בעי אמר לא הי' בידי שטרך מעולם דהא צריך להראות השטר להוציא מהלו' עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך עי' בע"ש שכתב שצריך להחזיר לו גוף הנייר וכן הוא בבעה"ת וכ"כ הר"י גבי עובדא דמלוגא דשטרי וכמש"ל סי' פ"ד ע"ש עכ"ל.


(לב) עיקר:    ומשמע דה"ה אם טען שנתנו לו במתנת שכ"מ אינו נאמן ודלא כמ"ש ב"י באבן העזר סי' פ"ו עכ"ל הש"ך וע"ש.


(לג) שליש:    הטעם דלא עדיף השליש מהלוקח דאילו היה בידו לא היה נאמן בלא כתיבה ומסירה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך וא"ל אמאי לא ה"ל הלו' משואיל"מ שהרי מכחיש השליש שהוא עד ולהפוסקים דבדבר דלא ה"ל למידע לא אמרינן כן י"ל דה"נ לא ה"ל לידע שמכרו אבל לאינך קשה ונראה דמיירי שהשליש הוא קרוב או פסול וכן בנ"י שממנו מקור דין זה איתא היה השליש אשה ודוק עכ"ל.

סעיף יבעריכה


(לד) מכנסת:    הטעם דידו כידה ואין קנין לאשה בלא בעלה ועי' באבן העזר סימן צ"א. סמ"ע.

סעיף יגעריכה


(לה) עד:    אבל אם כתב המקבל להנותן מחדש שדי נתונה לך ודאי מהני דאז קנהו באותו כתב כמו שהוא קנאו בראשונה מהנותן. שם.

סעיף ידעריכה


(לו) עיקר:    ובשט"ח שאינו עיקר החוב דאינו אלא לראיה צ"ל דשאני שט"ח דלא שייך ביה קנין אחר ומפני נעילת דלת הוצרכו לתקן שיוכל למוכרו אבל בשאר שטר ראיה לא שייך נעילת דלת. שם.

סעיף טועריכה


(לז) אמר:    משמע הא אם אמר שהוא פרוע היה נאמן אפילו לאחר המכירה שנפרע קודם המכירה. ש"ך.


(לח) לישבע:    הטעם שהב"ד טוענין בעד היורשים כל מה שאביהן היה יכול לטעון ואילו היה חי יכול לטעון שפרעו למוכר או ללוקח מש"ה ישבעו שניהן מספק משא"כ אם הלוה חי א"צ לישבע אלא הא' שאומר ברי לי שפרעו למוכר או ללוקח דהרי לא לשניהן פרעו. סמ"ע.


(לט) הלוקח:    ומכל מקום כשמת המוכר גובה הלוקח בשבועה כיון דקנהו בעוד הלוה חי ובשעת המכירה לא היה מחוייב לישבע עכ"פ דדלמא לא יטעון הלוה שפרעו אין זה בכלל אין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה וכמ"ש בסי' ק"ח עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין לשונו מדוקדק דאפילו היה הלו' צווח שפרעו קודם מכירה דינא הכי דלא אמרינן אין אדם מוריש כו' אלא גבי שבועה דבא ליפרע מיתומים ולא נגד הלו' דהבו דלא לוסיף עלה כמ"ש בסי' ק"ח סי"ד והכא היינו טעמא כמ"ש הרא"ש והר"ן דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו שיכול למחול ע"ש עכ"ל.


(מ) פרוע:    שפרע למוכר ואמר ישבע לי המוכר אז צריך לישבע אבל אם אינו אומר ישבע לי אע"פ שאומר שפרעו א"צ לישבע כמ"ש סי' פ"ב ס"ב אבל כשמת הלו' צריך לישבע נגד היורשים אפילו אין אומרים שישבע דאין נפרעין מהם אלא בשבועה כמ"ש סי' ק"ח ס"ג וע"ש. ש"ך.


(מא) עליו:    פי' וגובה מנכסים שירש מאביו אבל לא מנכסי עצמו אף אם אין לו משל אביו אף דגרם היזק במה שאינו רוצה לישבע מ"מ אינו משלם מכיסו ההיזק כמ"ש הטור בסי' ק"ז דלכ"ע אם מכרו היורשים מטלטלים דאבוהון אף שהמעו' עדיין בידם בעין אין הב"ח גובה מהן ואפילו לבתר תקנת חז"ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח ע"ש עכ"ל הסמ"ע ואין כן דעת הש"ך אלא דחייבים היורשים לשלם כל דמי השטר מנכסי עצמן כמ"ש בשמו לעיל ס"ק כ"ט ע"ש.


(מב) אינו:    כתב הש"ך דמיירי שאין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות גובה כמ"ש בסי' ק"ח סי"ג וכתב עוד דהא דכתבו הט"ו באבן העזר סי' ק"ה ס"ב גבי המוכרת כתובתה ונתגרש' כו' דאם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו דמחילה אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה אינה נאמנת ע"כ לא נראה כן אלא דבכל ענין נאמנת ע"ש באורך שהביא כמה ראיות לדבריו.

סעיף טזעריכה


(מג) ממנו:    הלשון משמע דר"ל דהלוקח חוזר וגובה שנית מהלוה כיון דהב"ד א"ל ליתנו ללוקח והוא עבר פי הב"ד ומ"ש אח"כ ואם קדם הלוה כו' מיירי שקדם ופרע קודם הפס"ד מש"ה פטור אבל בפרישה כתבתי דאפ"ה אינו חוזר הלוקח על הלוה רק על המלוה המוכר לו וקיבל דמיו עכ"ל הסמ"ע גם הש"ך פסק כן וכתב דכ"כ הב"ח והרשד"ם בתשובה סי' ק"ב ודלא כתשובת מהר"א ששון סימן קס"ו וע"ש.


(מד) להחזיר:    והש"ך פסק דהוי ספיקא דדינא ואפי' אם הלה רוצה לשלם לו דמי הנייר יכול לומר אני תופסו למשכון נגד הלוה עד שיפרע לי וכתב ב"י בשם בעה"ת דלסברא האחרונה אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזור לי שטרי מאחר דידוע שהשטר ביד לוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר ע"כ ול"נ דאף לסברא ראשונה דינא הכי דיאמר הלוה איני רוצה (ליתן) [להוציא] המעות מת"י ולמיקם בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לי ב"ד שיכפוהו. עכ"ל.


(מה) פרע:    פי' הסמ"ע אפי' לא א"ל הב"ד שיתנהו ללוקח וא"י לומר שלא ידע שמכר השטר שכל קנין קלא אית ליה עכ"ל. והש"ך כתב דנ"ל עיקר כסבר' הראשונה דנפטר הלוה מהלוקח עיין שם באורך.

סעיף יזעריכה


(מו) תפס:    דין זה נלמד מפירות דקל דבסימן ר"ט ס"ג ע"ש ומשמע דאף אם גבה הלוקח יותר ממה שמכרו וכ"כ ר' ירוחם להדי' דמה שגבה גבה. ש"ך.


(מז) להוציא:    והש"ך כתב דדין זה אינו נראה דודאי כשגובה מבע"ח ע"כ הבע"ח חוזר וגובה מהלוקח וא"כ כשאין לו ללוה מחויב הלוקח לשלם מדר' נתן כו' ע"ש שהוכיח כן בראיות.

סעיף יחעריכה


(מח) כגבה:    כן משמע מהדינים שנתבארו בסי' ס"ז מן סי"ד עד סי"ח וממ"ש בי"ד סי' קע"א גבי לוה מן הגר כו' ע"ש וכן עיקר. ש"ך.

סעיף יטעריכה


(מט) גוף:    אע"ג דבמעמד שלשתן קנה אפילו מלוה ע"פ כמ"ש ריש סימן קכ"ו אפ"ה א"י להוציא גוף השטר מראובן מפני שאותיות יש להם ב' קנינים קנין גוף השטר וקנין השיעבוד ואין אחד מהם נקנה בקנין חבירו וכ"כ הטור ע"ש. סמ"ע.


(נ) כופין:    ל' הטור שהראיה של הזוכה היא אצל המלוה ואין כובשין לו עדותו וראייתו ע"כ וכ"כ הט"ו בסוף סימן ט"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ז"ל ולפי מה שהעליתי בסכ"ט באריכות דאינו נקנה במע"ש אלא גוף החוב אבל לא שיהיה מלוה בשטר. ליתנהו לכל הדינים שבסעיף זה ולא נשתעבדו הלקוחות לשמעון ויכלו למימר לאו בע"ד דידן את וגם לוי נאמן לומר פרעתי לשמעון כ"ז שאין השטר בידו בכתיבה ומסירה ולפ"ז גם אין כופין למלוה להוציא השטר אבל עכ"פ יוכל לחזור ולהקנות השטר לשמעון בכתיבה ומסירה ואע"ג דבעלמא מיד שהמחהו שוב אין לממחה כלום על הנמחה הכא כיון שהניח השטר אצלו מסתמא אדעתא דהכי הניחו שלא יתבטל עד שיפרע לשמעון בבירור עכ"ל וע"ש מ"ש עוד בדין זה.

סעיף כעריכה


(נא) תנם:    דין זה אינו דומה לשלפני זה דשם היה הלוה וגם הזוכה במעמד בשעה שזיכה לו המנה אלא שלא הקנה לו גוף השטר וכאן איירי דרק הנפקד והמפקיד והמקבל היו במעמד ולא הלוה ומן הדין היה זוכה לוי בגוף השטר שהקנה לו ע"י שמעון כיון שהיו שניהם במעמד אלא משום דלא זכה בהשיעבוד כיון שלא היה הלוה במעמד לא נקנה לו גם גוף השט"ח. סמ"ע.


(נב) מסירה:    והש"ך כתב דצ"ע על הט"ו שכתבו כן בפשיטות שהרי הרמב"ן חולק ע"ז וס"ל דמעמד שלשתן וחליפין חד דינא אית להו וא"כ מאחר שפסקו הט"ו בס"ד דחליפין לא הוי כמסירה גבי שטרות למה פסקו כאן דהמחאה הוי כמסירה וכן הקש' בג"ת ואולי סבירא להו לחלק וצ"ע ומ"מ לענין דינא אין להוציא נגד סברת הרמב"ן וכן נרא' דעת הריטב"א פ' האיש מקדש עכ"ל וע"ש.

סעיף כאעריכה


(נג) על פה:    הטעם דכל שחתום בעד נחשב כאילו נחקר עדותו בב"ד ואז לא הוי נוגע משא"כ כשמעיד בע"פ דעתה בשעת עדות כבר הוא נוגע בדבר עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז מה שמחלק שלא תקשי מדין זה על מ"ש בסכ"ב ע"ש).


(נד) לגבותו:    והש"ך כתב דדין זה צ"ע והוכיח מן הפוסקים דעכ"פ בדיעבד אם מכרו לשני העדים יכולים לגבות בו ועיין שם.

סעיף כגעריכה


(נה) מחול:    כתב הסמ"ע דאפי' למ"ד מכירת שטרות דאורייתא היינו דוקא שעבוד נכסי הלוה אבל שעבוד גופו שהיה משועבד להמלו' בשעת הלואה א"י למכור ובהדיא דמפקיע בהמחילה גוף הלוה שנשאר בידו נפקע ג"כ שעבוד נכסיו דנכסי הלוה אינן משועבדים כ"א מדין ערב ובמקום שנפטר הלוה נפטר גם הערב וכמ"ש הט"ו בסוף סימן מ"ט ואינו דומה למת הלוה דגובה המלוה מנכסיו דשם לא נפטר הלו' מחמת המלו' וכתב מהרי"ק דיכול למחול אע"פ שעדיין לא הגיע ז"פ עכ"ל והש"ך כתב דכן מוכח בש"ס וכל הפוסקים בכתובות ובכמה דוכתי וכתב עוד ומשמע דאין חילוק בין שטר שיש בו נאמנות או לא וכן מוכח מדברי הרי"ף והר"ן ושאר פוסקים דטענת מחילה לא תליא בפרעון ודלא כדמשמע מדברי הראב"ן. עכ"ל.


(נו) חולקין:    כתב הסמ"ע בשם רי"ו דדברי הרשב"א עיקר דא"צ להחזיר השטר והש"ך כתב דהוי ספיקא דדינא והמע"ה ואין כופין אותו להחזיר ולענין קדושין נמי ספיקא הוי ואע"ג דבלא"ה הוי ספיקא אי מקודשת בממון שבשט"ח דדלמא לא סמכה דעתה דלא מחיל מ"מ נ"מ אם קידש הלוקח אשה באותו שט"ח אחר שנפרע או נמחל דלהרשב"א וסייעתו מקודשת אם יש בנייר ש"פ או אפילו אין בו. שמא ש"פ במדי כמ"ש הט"ו באבן העזר סימן כ"ח ס"ח בקידשה בשט"ח דידה ע"ש וה"ה הכא ודלא כנרא' מדברי המחבר שם סי"ג דבהא ודאי אינה מקודשת ואפשר דגם הוא ספוקי מספקא ליה. הארכתי בזה כי חלילה להקל בספק קידושין ובפרט בדבר שנחלקו בו אבות העולם ולא הכריעו. ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' שכ"ט פסק במי שחייב לחבירו מנה בשטר ומכר השטר לאחר בפחות יכול הלוה לומר אני אקנהו בסך זה שקנהו האחר ואפי' מכרו כבר יכול לעכב דמכירת שטרות הוא דרבנן כו' ע"ש והביא ראיה מסי' שי"ו ס"א ולא נהירא ובפרט למ"ש לעיל דמכירות שטרות דאורייתא ומסי' שט"ז אין ראיה דהתם הבית שלו גם י"ל לזה השכירו ולא לאחר וק"ל ועיין מ"ש בסי' קע"ה סנ"ג וכתב בתשו' מהראב"ח סי' צ"ב בנתן שט"ח ללאה והיא חייבת ללוה דכה"ג לא מהני מחילה דכיון שהיתה חייבת לו הרי המתנה חשיבא כגבוי ועומד כו' ודבריו תמוהין דמוכח להדיא בש"ס ופוסקים דאע"פ שהמקבל חייב ללוה מ"מ יכול הנותן למחול השטר עכ"ל הש"ך וע"ש.


(נז) שמו:    כתב הריטב"א ומיהו אם מחלו אינו טורף מזמן הראשון ע"כ ופשוט הוא. ש"ך.


(נח) התנ':    ול"ד למי שהתנ' שלא ישמטנו שביעית דהתם פשוט הוא דהי' משמטו וכשהתנ' ה"ל כאומר בפירוש אתן לך המעות במתנ' אבל בזה דאמר לא אמחול לא נרמז בדבריו שאם ימחול ישלם לו דמי השטר. סמ"ע.


(נט) סלק:    כתב הרמב"ם פ"ו מהל' מכיר' דין י"ג ונ"ל דאפי' הקנ' לו השט"ח אג"ק יכול למחול ופשוט הוא ומוכרח בכמ' מקומות בש"ס ופוסקים. ש"ך.


(ס) היורש:    כתב מהרי"ק ואם קטן מחל הוי מחיל' בטעות עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דלא ה"ל להעתיקו כן בסתם דהתם מיירי שהי' סבור שפרע לאביו דכה"ג אפי' בגדול הדין כן אלא דקטן מסתמא לא ידע במילי דאבו' אבל כאן דמיירי שמוחל השטר אע"פ שלא פרע פשיטא דמחילת קטן הויא מחיל' וכמבואר בדברי התוספות ושאר פוסקים דקטן שהגיע לעונת הפעוטות כמ"ש ריש סימן רל"ה יכול למחול שט"ח אפי' הוא יורש ומבואר עוד שם דא"צ לשלם כשיגדל עכ"ל.


(סא) החוב:    אע"פ שגם כשמוחל המוכר או היורש ללו' פסק המחבר בסל"ב דצריך לשלם להלוקח כל החוב מ"מ אשמועינן דאילו הוה היורש מצי מחיל לעצמו לא הי' משלם כלום מהטעם דאינו בא להזיק קמ"ל דאינו בר מחיל' וכיון דהוא עצמו הלו' צריך לשלם כל דמי השטר לכולי עלמא אפי' לדעת החולקים שם בסוף סימן ל"ב. סמ"ע.


(סב) שחולק:    דס"ל דצריך לשלם ללוקח אף דלא נתכוין להזיק וממילא דינו כשאר מוחל עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דכן נרא' דעת רוב הפוסקים וכן נרא' עיקר דאף לעצמו מוחל וכן פסק המחבר גופי' בסתם באבן העזר סימן ק"ה ס"ו ומיהו צריך לשלם מדיני דגרמי אפי' לא כוון להזיק כדמוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ונ"מ שאינו טורף ממשעבדי ואפי' למ"ד דיש קול לניזקין מ"מ נ"מ דאינו חל חיוב התשלומין עליו רק משעה שמחל ואינו טורף מכח השטר וגם יכול לומר פרעתי אותו החיוב מדינא דגרמי א"נ נ"מ לענין קטן או אשה נשוא' כו' ע"ש וכתב בש"ג שמותר להשיאו עצה למחול אם יגיע ליורש שום הנא' במחיל' זו ובלבד שלא יהי' בעל העצ' אחד מהדיינים עכ"ל.

סעיף כדעריכה


(סג) להאריך:    ומשמע דה"ה דיכול למחול חצי השטר או חלק ממנו. ש"ך.

סעיף כהעריכה


(סד) זכותו:    כתב בתשו' מהר"מ מלובלין סימן כ"ב אך אם העובד כוכבים הוא איש אלם ויש לחוש שיחזור מדבריו ויתבע החוב מהלו' פעם ב' צריך הלוקח או המקבל מתנ' להעמיד ערב שלא יגיע לו שום היזק מהעובד כוכבים וע"ש ולקמן סי' קכ"ו סכ"ג ועיין עוד מדין ישראל הבא מחמת עובד כוכבים בסימן מ"ה סי"ז וסי' קמ"ט סט"ו וסי' קנ"ד סי"ט וסעיף כ' וסוף סימן קנ"ה ובתשובת שארית יוסף סימן נ"ה עכ"ל הש"ך.


(סה) לישראל:    דקי"ל מכירת שטרות דאורייתא לפיכך מכירתו מכיר' ויש לעובד כוכבים כח הישראל שמכרו לו כ"כ הע"ש בשם הריטב"א וכ"כ דעת המחבר וכבר כתבתי בריש סימן זה דכן עיקר דמכיר' שטרות דאורייתא מיהו אפי' הוה דרבנן מכירתו מכירה דכל דתקון כו' וכן משמע בנ"י דבפ' הספינ' כתב דהוי דרבנן ובפ' מי שמת כתב דיכול למכרו לעובד כוכבים ועיין שם. ש"ך.

סעיף כועריכה


(סו) מחמתך:    והודיע הקונ' להחייב שקנה שטר זה ואז א"י למחול כ"כ הרשב"א בתשובה ומשמע דמ"מ בעי כתיבה ומסיר' ואפ"ה לא מהני עד שיודיע ללוה. שם.


(סז) למחול:    כתב הסמ"ע דמדברי הרא"ש מוכח דהני י"א ס"ל דבזה א"צ כתיבת קני לך כו' ומה"ט כתב הרמ"א בריש סימן זה דשטר שכתוב בו אני משעבד לך כו' דקנה במסיר' לבד ואעפ"כ ס"ל דהראשון מצי מחיל כיון דנשתעבד לו מתחלה והש"ך חולק ע"ז וס"ל דאפילו לדעת הפוסקים דס"ל דא"י למחול מ"מ בעינן שיכתוב לו קני לך כו' וכתב עוד דנ"ל עיקר כדעת הי"א דיכול למחול וכ"מ בש"ס ובסברא ע"ש באורך ובתשובת כ"ז ובתשובת מבי"ט ח"מ סי' קכ"ח ובתשובת ן' לב ס' שני סי' כ"ד.


(סח) חייב:    כתב הסמ"ע דמ"ש הרמ"א בריש סימן זה וכן אם אין למוכר לשלם לו כו' היינו הדמים שקיבל ממנו בעד לקיחת השטר אבל כשמחל השטר אף דמי המכיר' אין מוציאין מיד הלוה כיון דכבר מחלו לו אף דאין למוכר לשלם עכ"ל. ועיין בש"ך מ"ש בזה.


(סט) אינו:    וכן עיקר ודלא כי"ח והרמ"א גופיה סתם כדברי המחבר בסי' פ"ו ס"ה מיהו היינו כשחייב עדיין ללוקח בלא"ה אבל אם היה חייב לו ונתן לו שט"ח זה בפרעון חובו יכול למחול השטר אע"פ שאין לו נכסים וכמו שהעליתי בסי' פ"ו שם ע"ש שהארכתי בזה עכ"ל הש"ך.


(ע) באגב:    דס"ל דאין מטבע נקנה באגב כ"א בפקדון ולא חוב כמ"ש בסי' קכ"ב וקכ"ג וסימן ר"ג ס"ט ע"ש אבל במעמד שלשתן נקנה כמ"ש בס"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דכן קי"ל דאין הלואה נקנית באג"ק ואין כאן קנין כלל וכ"כ מהרש"ל אא"כ היה השטר על קרקע דניקנים בק"ס או על מעות פקדון דנקנה עג"ק וע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' כ"ה וקס"ט ובתשובת מהרש"ך ס"ב סי' ק"ב ובתשו' מהראנ"ח סי' ע"ז וע"ל סי' רי"א ס"ז וסי' רנ"ג ס"כ.

סעיף כחעריכה


(עא) מכנסת:    אפילו בלא כתיבה ומסירה כמש"ל סי"ב ול"ב. סמ"ע.

סעיף כטעריכה


(עב) שלשתן:    דה"ל כאילו זקפו הלוה עליו במלוה להקונ' דמהני דא"י למחול כמ"ש בסכ"ג משא"כ בסל"ו דלא מיירי במעמד שלשתן אלא בנותן בכתיבה ומסירה מש"ה יכול למחול עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך לפלפל ולהוכיח מש"ס ופוסקים דאף במעמד שלשתן יכול למחול ע"ש.

סעיף לעריכה


(עג) משכונת:    בבעה"ת ומביאו הב"י מבואר דדיעה זו ס"ל דגובה מיתמי בלא שבוע' והיש מי שחולק ס"ל דצריך שבוע' דאם נאמר שא"צ שבועה ביתמי א"כ ה"ל כגבוי ופשיטא דא"י למחול וא"כ המחבר שכתב כאן דעת החולק ובסי' ק"ח סי"ב כ' בסתם דגוב' מיתמי בלא שבוע' צ"ע ולענין דינא העליתי שם דצריך שבועה ואפ"ה נרא' דכאן א"י למחול וכן עיקר עכ"ל הש"ך.


(עד) בזו:    אבל במשכון דמטלטלי לכ"ע לאו כל כמיני' לאפקועי מה שביד הלוקח. סמ"ע.

סעיף לאעריכה


(עה) למחול:    שעיקר שעבודו נשאר אצל מלו' הראשון בתחלה ומה"ט נ"ל דלוקח שט"ח שחזר ומכרו למלוה סגי במסירה לחוד בלא כתיבה. ש"ך.


(עו) לוקח:    אבל מוכר ראשון יכול למחול אפי' נמכר אח"כ הרב' פעמים זא"ז מיהו נראה פשוט דחייב מדינא דגרמי לשלם ללוקח האחרון כל מה שהי' שוה השטר דמוחל הוי כשורף ומוכר האחרון אינו חייב להחזיר כלום ללוקח שלו מהמעות שקיבל ממנו ולא אמרינן כיון דידוע שאפשר למחול השטר תיהוי כהכיר בה שאינו שלו. שם.

סעיף לבעריכה


(עז) יורשיו:    והש"ך כתב דהרב' פוסקים מאד חולקים ע"ז וס"ל דבדיני דגרמי לא קנסו לבנו אחריו ודבריהם נרא' עיקר וקשה על הרמ"א שלא הביא דעתם כלל וע"ל סימן ק"ח ס"ב וסי' שפ"ח ס"ב וריש סימן שפ"ו עכ"ל.


(עח) הרבית:    דברי הרב צ"ע דהא הרשב"א גופיה נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית וא"כ אע"ג שיכול לגבותו ה"ל רק מניעת הריוח דלא מיקרי היזק ובע"כ צ"ל דמיירי כשזקף הרבית בשטר במלו' ואז ה"ל כגבוי כמ"ש בי"ד סי' קע"א אבל מלשון הרב שכתב צריך לשלם לו הרבית שעלה עליו לא משמע כן וצ"ע עיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' ס"ו עכ"ל הש"ך.


(עט) שנתן:    ז"ל הטור ול"ד לשאר זביני דכשטורף ב"ח מלוקח דאית ליה להלוקח שבח דהכא כיון דיש בידו למחול ואפי' היורש מוחל מעיקרא זביני ריעי נינהו דאיבעי ליה לשנויי שטרא למכתביה בשמיה ומדלא עביד הכי דין הוא שלא יטול רק הדמים שנתן ע"כ ודוקא בזה ס"ל כן אבל בבא בע"ח וטורפו מיד הלוקח או שבא אחר ואומר ששלו הוא ואינך דכתב הט"ו בסל"ד לכ"ע צריך לשלם כל דמי השטר והטעם דשם לא ה"ל להעלות על דעתו שימכור דבר שאינו שלו מש"ה לא הוה זביניה זביני רעוע עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דנ"ל עיקר כדעת המחבר וכן הוא דעת רוב הפוסקים ע"ש שהביאם והוכיח גם כן בראיות ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז.

סעיף לגעריכה


(פ) פטור:    דהא לא גרם לו היזק במחילתו. סמ"ע.

סעיף לדעריכה


(פא) שלו:    פירוש דשמותיהם שוים ואומר שטעו העדים ונתנוהו לו א"נ דאמר מתחלה אמרתי להעדים שיכתבו שטרי על שמו כמ"ש הט"ז בסי' ס' ס"ח ע"ש. שם.


(פב) וגובה:    כל מה ששוה השטר אפי' יותר ממה שנתן בעדו אף להחולקים בסל"ב בהג"ה כ"כ בד"מ ומהרש"ל והב"ח ודלא כהב"י וכן עיקר וע"ל סימן קט"ז. ש"ך.


(פג) עני:    בתשובת מבי"ט ח"ב סימן קע"ח פירש דמיירי כשידע הלוקח שהוא עני אבל כשלא ידע הוי מקח טעות וכה"ג פירש הב"ח ולי נראה מדכתב מתחלה ה"ז מקח טעות וכאן כתב סתם בכלל אונאה משמע דלענין עני בכל ענין הוי אונאה ולא מקח טעות וכן משמע להדיא בבעה"ת שממנו מקור דין זה ועיין בתשובת מהרש"ך השייכה לס"ב ס"ו עכ"ל הש"ך וע"ש.


(פד) אחריות:    פירוש אפי' קיבל עליו אחריות בשעת מכירה בפירוש. סמ"ע.

סעיף להעריכה


(פה) מלקוחות:    דין זה צל"ע דהיינו דוקא למאן דס"ל נזקין דמי למלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ העמידו בדין וא"כ הא הרבה פוסקים ס"ל דיש קול לניזקין וטורף ממשעבדי כמ"ש בסי' קי"ט וריש סימן תי"ט ע"ש מיהו לענין דינא אפשר לומר דאפי' מאן דס"ל יש קול כו' מודה במוחל כיון דלא עביד היזק בידים או אפילו ע"י גורם גמור רק בדבור בעלמא ואין קול לזה אך דמ"מ קשה על הסמ"ע דכאן העתיק בסתם דברי הטור דאם מכר לו בית וקיבל עליו אחריות ושרפו המוכר אח"כ אינו גובה ממשעבדי אלא מעמידו בדין כו' אלמא דאפי' בהיזק בידים דשריפה וכה"ג אין קול לנזקין ובסי' קי"ט כתב בסתם דיש קול לנזקין וצ"ע עכ"ל הש"ך.


(פו) שקדמו:    פירש הש"ך הטעם דה"ל ללקוחות להזהר שמא ימחול מיד ודמי למ"ש הט"ז בסי' ס"א ס"ז דשמא נתן לו מיד כתיבת ידו ע"ש.

סעיף לועריכה


(פז) לשלם:    כתב הסמ"ע ונרא' דאפי' להחולקים בסל"ב בהג"ה צריך לשלם כאן כל דמי השטר דיכול המקבל לומר עשיתי להנותן הנאות כנגד כל דמי השטר והש"ך חולק ע"ז וס"ל דלהחולקים שם גם כאן פטור ע"ש דהביא ראיה מן הפוסקים.

סעיף לזעריכה


(פח) פקע:    כתב הש"ך דכ"כ בעה"ת שכן הסכימו המורים דה"ל דומיא דמשכונו של ישראל כו' כמ"ש בסי' ע"ב סל"ט ואני חפשתי בכל המחברים הקדמונים ואחרונים ולא מצאתי מי שהורה כן וגם לא דמי כלל לסי' ע"ב דהתם אין לו עליו רק שעבוד כו' ע"ש.

סעיף לחעריכה


(פט) אונאה:    כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ה' בא' שלקח מחתנו שטח"ז שלו דהמכירה בטלה ע"ש ואין דבריו ברורין וכ"ש לפי מה שהעליתי לקמן דאין לשטרות אונא' כלל אפילו דינר באלף וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והמחבר. ש"ך.


(צ) דביותר:    ז"ל הסמ"ע בטור כתב בשם ר"ת עד פלגא אין בו משום ביטול מקח ולא פלגא בכלל מוכח דס"ל דאם הטעהו בפלגא המקח בטל גם בסי' קע"ה סי"ד כתב הטור ז"ל קנאה במעט פחות ממאתים וכ"מ בסי' רכ"ז דבפלגא הוי ביטול מקח וא"צ ליותר מפלגא כמ"ש כאן והש"ך כתב דבתשובת שארית יוסף סי' כ' כתוב שנ"ל כי"ח אלו מטעם דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ול"נ עיקר כסברא הראשונ' ע"ש דהאריך להוכיח כן בראיות מהפוסקים.

סעיף לטעריכה


(צא) נשבעים:    עיין בש"ך שהאריך בדין זה ודעתו דעכ"פ נשבעין על השטרות שבועה שאינו ברשותו מה שחידש רב הונא בש"ס דחיישינן שמא עיניו נתן בה ע"ש.


(צב) ודאי:    בב"י מביא תשובת הריטב"א בטוען החזרתי בשטרות אי צריך לישבע כיון דנאמן במגו דנאנסו ובנאנסו לא היה צריך לישבע דאין נשבעין על טענת שמא ויש מחלוקת רבותיו בזה ומשמע מדבריו דהעיקר דצריך לישבע וכן נרא' לי עיקר וכ"מ מדברי הרמב"ם כו' וע"ל סימן צ"ה ס"ד ומ"מ למ"ש לעיל דעכ"פ צריך לישבע שאינו ברשותו אם כן בטוען החזרתי פשיטא דהיסת מיהא בעי דהא אף אם טען נאנסו היה צריך לישבע שאינו ברשותו מיהו נ"מ בעלמא היכא דאיכא שבועת היסת משום טענת ברי אע"ג דיש לו מגו דטען טענה דלא היה צריך שבועה משום טענת שמא צריך עכשיו לישבע היסת עכ"ל הש"ך.

סעיף מעריכה


(צג) עיקר:    והש"ך חולק ע"ז והאריך מאד להוכיח בראיות הרב' מהש"ס דהעיקר כדברי הרמב"ם ז"ל דחייב בפשיעה ודחה ראיות החולקים עליו ע"ש.


(צד) קנו:    כתב ב"י וזה לשונו ונ"ל דלא קאי אלא אשומר שכר ומשתעבד ע"י קנין להתחייב בתשלומין אבל לש"ח היאך ישתעבד לישבע ע"י קנין ובש"ס נמי אש"ש איתמר ע"כ וכתב עליו הד"מ ז"ל לא ידעתי מה חילוק יש בין ש"ש לש"ח בדין זה דהא אף הש"ח יכול להקנות ולהתנות שישבע או ישלם עכ"ל וכ"כ הסמ"ע דקאי גם אש"ח ולפע"ד לא ירדו לדעת הב"י דכוונתו ודאי אם התנה הש"ח שיתחייב לשלם על הקנין על התשלומין אבל אם התנה שישבע על מה יחול הקנין דה"ל קנין דברים וכ"כ בס' בד"ה שלו ובכ"מ להדיא ודבריו נכונים ומוכרחים מהש"ס וכן עיקר עכ"ל הש"ך וע"ש וכתב הסמ"ע והא דכ' הט"ו בסימן רצ"א סכ"ז ובסי' ש"ה ס"ד דש"ח שהתנ' להתחייב אף באונסין חייב בדברים בלא קנין שאני שומרים דחייב עכ"פ מש"ה יכול להתחייב יותר אף בדיבור משא"כ בשטרות וקרקעות ואינך דאין עליהן חיוב שומרים כלל מש"ה א"י להיות בדין שומרים כ"א בקנין כ"כ הה"מ וע"ש עכ"ל.

סעיף מאעריכה


(צה) אגוד:    ע"ל סימן קע"א סוף סעיף י"ד שכתב הרמ"א די"א דאין דין גוד או אגוד בדבר שאין הגוף שלהן כמו במשכנתא רק חולקין המעות כו' ע"ש וגם בשט"ח דינא הכי וא"כ צ"ל מה דסתם הרמ"א כאן משום דסמך על מ"ש שם ואפשר נמי לומר דדוקא משכנתא והדומה לו בזה הכריע דאין גוד או אגוד בהן משום דגם עכשיו שהקרקע בעין בידם מיחשב כממון לענין זה שמיד אפשר לעשות חלוקה ביניהן במעות משא"כ בשט"ח עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך הט"ו לטעמייהו אזלי כמ"ש בסי' קע"א אבל כבר כתבתי שם דהרבה פוסקים חולקין דאין דין דגוד כו' רק באחין שירשו ולא בשותפין ע"ש.


(צו) גרם:    הטור סיים וז"ל ומ"מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל חובו של א' מהם אין לבטל החלוקה מעיקרא עכ"ל. סמ"ע.

סעיף מבעריכה


(צז) שכ"מ:    כתב הרמב"ם פ"י מה' זכייה והט"ו בסי' רנ"ג ס"כ דאם אמר תנו שט"ח זה לפלוני זכה בשטר וכאילו כתב ומסר אע"פ שלא משך והה"מ והר"ן פירשו דבריו דאע"פ שלא אמר וכל שעבודי' הוי לי' כאילו אמר כן והסכים הה"מ כן לדינא וכ"נ לכאור' דעת הר"ן וכן דעת בעה"ת אבל דעת הרשב"א אינו כן שכתב דדוקא בשכלל כל נכסיו אז יועיל בשטרות אפי' לא אמר וכל שעבודו כו' אבל אם פרט השטרות צ"ל וכל שעבודא דאית בהו דכל שלא יועיל בבריא לא יועיל בשכ"מ עכ"ל וצ"ע לדינא ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ד' עכ"ל הש"ך.


(צח) שסילק:    כתב הש"ך דדוקא בשעת חופה וכן מיירי מהרי"ק וכ"כ הריב"ש סי' ס"ד וק"ב גם הה"מ הביאו הב"י באבן העזר סוף סימן ס"ט וז"ל בכותב לה בשעת כניסה והיינו בעודה ארוסה לאפוקי לדידן דמארסין בשעת החופ' לא מהני סילוק עכ"ל ועיין באבן העזר ריש סימן צ"ד.


(צט) ירושה:    וה"ה משט"ח שנותן לבתו עם זרעה. סמ"ע.


(ק) בכלל:    דבלשון בני אדם אין שטרות בכלל מטלטלים כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך בשם נ"י דאפי' אמר נכסי מקרקעי ומטלטלי אין שטרות בכלל שאין בכלל אלא מה שבפרט וצ"ל מקרקעי ושאר נכסי וע"ש עכ"ל.