קצות החושן על חושן משפט סה

►| קצות החושן • על שולחן ערוך חושן משפט סה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) הי' יכול לגבות. עיין סמ"ע שכתב דאינו יכול לגבות בו עד שישבע שבועה חמורה. ובש"ך הקשה כיון דאינו דומה לע"א מעידו שהוא פרוע אמאי צריך שבועה וכו' ודמי למ"ש בעל התרומות בשם הרמב"ן היכא דאיכ' ע"א שפרע והוא טוען סטראי וכו' ואף דהכא מכחיש העד שאומר שנתנו לו לא גרע הכחשתו מאלו הי' מודה לו והיה טוען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע וכ"ש עתה שמכחישו וטוען גם כן ברי שחייב ועיין שם שהניח ב צריך עיון. וקושיא זו איני מכיר דודאי כיון דיכול הוא לישבע צריך הוא לישבע וז"ל רמב"ן גבי סטראי ואינו דומה לנסכא דר"א וכו' אבל האי כי אתי מעיקרא להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי וע"א מעידו שהוא פרוע לא מחייב ש"ד אלא שבועת תקנה והיכא דלא מצי לאשתבועי שקול בלא שבועה עיין שם ואם כן טעמא דידי' אינו אלא משום שאינו יכול לישבע אבל כאן דיכול לישבע להכחיש ודאי צ"ש וא"ל ליהמן במגו דאי בעי הוי מודה לי' שנתנו לו אלא שחייב לו דהי' נאמן לפי מ"ש הש"ך דנאמן במגו דלהד"מ דאם כן בע"א המעיד פרוע והוא טוען להד"מ דצריך שבועת המשנה יהי' נאמן במגו דהי' מודה שקיבל הפרעון אלא שחייב לו ממקום אחר וע"א מעידו שהוא פרוע אפילו מעיד על פרעון סתם כל שהוא מכחישו ואומר להד"מ צריך שבועה ומגו אינו נאמן דע"א כ"ז שמכחישו ואינו נשבע נגדו הרי הוא כשנים וכי היכא דמגו במקום עדים לא אמרינן ה"נ מגו נגד ע"א לא אמרינן עד שישבע נגדו וכמ"ש בסימן ע"ה סעיף קטן ט' בשם הר"ן פ' כל הנשבעין עיין שם ולפי דעת השלחן ערוך דאם מודה שנתנו לו צריך להחזירו בלאו הכי ליכא מגו:

(ב) ואם הוא מודה. עיין ש"ך שהקשה דהא אית לי' מגו דלהד"מ והטור והרמ"א העלו בסימן נ"ח גבי סטראי דאם מודה לדברי העד נאמן במגו עיין שם ובכנסת הגדולה כתב ז"ל ואינו נאמן במגו שלעולם לא נתנו לו דהוי כמגו במקום עדים. בני שמואל עד כאן לשונו וביאור דבריו כיון דשטר שביד שליש איתרע והרי הוא כנפל איתרע דאפילו נאמנות ותוך זמנו לא מהני לי' משום הכי מגו נמי לא מהני לי' דשקולין הן מגו וחזקה דתוך זמנו והא דלדידן נאמן במגו בטועך פרעתי תוך זמנו אלמא דמגו עדיפא מתוך זמנו היינו משום דהיא אבעי' בש"ס פרק קמא דב"ב ומספיקא לא מפקינן ממונ' אבל הכא דבא להוציא אין המגו מועיל יותר מחזקה תוך זמנו דלא מהני בנפל ואיתרע:

סעיף ב

(ג) וכן יורשי הנפקד. והרשב"א בתשובה סימן אלף ל"ה חולק על זה וז"ל והיינו דאמר ר"נ בפ' ז"ב ההיא אתתא דאפקה שטרא ואמרה פרוע הוא דלא מהימנא בדאתחזק שטרא בבי דינא ואמאי דל נאמנות מהכא ה"ל שטר שנמצא ביד שליש ואינו ידוע מה טיבו ורבא נמי דא"ל והא אי בעי קלתי' למה לי' מגו בלאו הכי נמי איתרע שטרא אלא ודאי ש"מ דלא מרעיק שטר שנמצא ביד אחר ואינו ידוע מה טיבו אלא כשהשטר יוצא מת"י שליש ונאמן משניהם עד כאן לשונו. ובש"ך כתב דלאו ראי' היא דודאי גם בלא מגו לא הוי מועיל השטר כיון דא"י מה טיבו אלא דר"נ לא הימני' לענין להחזירו ללוה שיתקרע השטר לגמרי ולכך פריך רבא והא אי בעי קלתי' ותהא נאמן שהוא פרוע להחזירו ללוה ויקרע השטר ע"ש. ועיין שם בש"ס דהימנה ר"נ א"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנין במסיר' א"ל שאני הכא מגו דאי בעי קלתי' וכיון דלדברי הש"ך בלא מגו נמי אינו גובה אלא דהמגו מהני לאקרועי שטרא ואם כן אפילו לרבנן דבעי כתיבה ומסירה קונה הנייר לצור עפ"י צלוחיתו במסירה גרידא לדעת כמה פוסקי' ועיין ש"ך בסימן ס"ו ואם כן אי הוי אמרה לקוח הוי מצי להחזירו ללוה כיון דקנחה הנייר ואפילו למאן דאמר מסר ולא כתב לא קנה הנייר אינו אלא כשהלוה מקפיד בשטרו ומשום דנייר דידי' הוא דהלוה נותן שכר הסופר אבל אם הלוה אינו מקפיד בכך אלא שהמוכר רוצה את הנייר יכול לוקח לעכב נגד המוכר וכ"כ הרמ"א בסימן ס"ו סעי' א' ועיין שם בש"ך סק"ג. ונראה משום דלא הוי מגו דלקוח לרבנן דבעי כתיבה ומסירה דאי אמרה לקוח נהי דמצי לחזור הנייר ללוה יוכל המלוה לגבות חובו מן הלוה דע"כ לא אמרינן איתרע שטרא אלא כשאינו ידוע מה טיב' אבל אם תאמר לקוח הרי ידוע מה טיבו אצלה ויגבה וק"ל:

סעיף ד

(ד) בלא כתיבה. עמ"ש בסימן ס"ד סעיף קטן ב':

סעיף ו

(ה) דחיישינן לפירעון ולקנוניא. בפרק קמא דמציעא דף ט"ז אמר ר' אבוהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון איתבי' ר' ירמיה לר' אבוהו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר א"ל ירמי' ברי לא כל מעשה בית דין שוין אלא כגון שהוחזק כפרן אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא מי לא פרע כלל אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא וכ' שם תוספות ואף על גב דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכח מלתא דמשום הכי לא נזהר לשומרו משום שפרען הלוה ע"ש:

ויש להקשות הלא בדף י"ז גבי כלתי' דשבתאי לא משמע הכי ושם אמרו כי הא דשבתאי ברי' דר' מרינוס כתב לה לכלתי' אצטלא דמילתא בכתובתה וקבלה עליו ארכס כתובתה א"ל להד"מ אתו סהדי ואמרי אין כתב לה לסוף א"ל פרעתיך אתו לקמי' דר' חייא א"ל הוחזקת כפרן לאותו איצטלא אלמא אף על גב דנפל ואיתרע אפילו הכי היכא דהוחזק כפרן לאותו ממון תו אינו נאמן לומר פרעתי. שוב מצאתי בשעה מקובצת פרק קמא דמציעא הקשה דבר זה ומתרץ דאירכס כתובתה מיירי שיש לה עדים שנשרפה א"נ התם לא אמר להד"מ רק אאיצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן בנפיל' לא הי' ראי' לטענותיו דעדיין הי' לה לשמור הכתובה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה עד כאן לשונו ועיין שם אך מדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסימן מ"א ז"ל אבד שטרו ותבע את הלוה בבית דין ואמר להד"מ ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה הוחזק כפרן ושוב אינו נאמן לומר פרעתי ועיין שם בבית יוסף שכתב ולמדו מכלתי' דשבתאי ופשוט הוא שדין הכתובה ודין שטרות שוין הן עיין שם ומוכח מדברי הטור דס"ל אפילו באבד דנפל וגם אפילו טוען פרוע כל השטר נמי הוחזק כפרן ואם כן קשה מהא דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ונראה דשני חלוקות יש בהוחזק כפרן חלוקה א' בטוען להד"מ ובאו עדים שלוה ואח"כ טוען פרעתי דזה הוי הוחזק כפרן דאפילו מביא עדים שפרעו אינו נאמן דכיון דאמר להד"מ כאומר לא פרעתי דמי ואפילו עדים לא מהני דהא הודאת בעל דין יותר וכמבואר בסימן ע"ט וכיון דאפילו עדי' לא מהני אם כן ריעותא דנפל לא גרע מעדי' ואזליק בתר הודאתו דהוי כמאה עדים ומשום הכי גבי כלתי' דשבתאי כיון דאמר להד"מ וחזר ואמר פרעתי ואפילו עדים שפרע לא מהני מכ"ש בלא עדים דלא גרע ריעותא דנפל מרעותא דעדים. חלוקה השנית במי שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים שלא פרע דהוי הוחזק כפרן לאותו ממון ועיין בסימן ע"ט דבזה אם מביא עדים שפרע אח"כ מהני בזה כיון דיכול להיות שפרע דהא עדים מהני ומשום הכי בנפל ואיתרע ולא נזהר לשומרו לא מהני הוחזק כפרן והיינו דאמרו ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע ומשמע להש"ם דמיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים על הפרעון משום דמפרש להאי דתנן כל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דמיירי בהוחזק כפרן ואיך תלי לה להוחזק כפרן במעשה בית דין וע"כ היינו משו' דאינו מוחזק כפרן אלא אם כן כפר בבית דין וכמבואר בסימן ע"ט סעיף ט' עיין שם אבל אומר להד"מ ואתו עדים שלוה ואמר אח"כ שפרע קודם בזה א"צ בית דין ומדקרי לה מעשה בית דין ע"כ מיירי מהוחזק כפרן דמהני עדים ומשום הכי פריך דהוחזק כפרן תו לא פרע וזה נראה לי פשוט וברור. וברמב"ם וטור וש"ע השמיטו האי דינא דהוחזק כפרן לא אמרינן בנפל ואיתרע וכמו דאמרינן ספ"ק דמציעא וצריך עיון:

(ו) נקב יש בו. והיינו בין שהלוה נותן הסימן ובין המלוה נותן הסימן אין להחזיר דהא הלוה יודע מסימנין שיש בשטר דהי' בידו קודם שמסרו למלוה והמלוה נמי יודע שהי' תחת ידו עד שפרע. ואם כן נראה דהיינו דוקא כשטוען הלוה פרעתי אבל אם טוען כתבתי ללות ולא לויתי בזה מהני סימן דמלוה דאם לא מסרו לו מנא ידע הסימן שבשטר ואפשר דהלוה נאמן במגו דפרעתי אלא דבש"ך סימן רצ"ח העל' דלא מהני מגו נגד סימן וצריך עיון:

(ז) אות פ'. אבל סימן מובהק שאינו בגוף השטר ודאי מהני כדתנן כרוכין וקשורין ובש"ך כתב דהיינו דוקא מבני תרי אבל לגבות ממשעבדי לא מהני כיון דאפילו שניהם מודים לא מהני וחיישינן לקנוניא ה"נ חיישינן דהלוה ידע הסימן והגיד לו ע"ש. אבל כבר הרגיש בזה בשטה מקובצת גבי אגודה של שטרות ומתרץ דאם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצנעא לקנוניא לכן י"ל דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי היא בלא הודאה אין לנו לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא. אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנא ניחא עד כאן לשונו.

סעיף ז

(ח) וכתוב בו הנפק. והקשו בזה הראשונים הנפק זה מה טיבו. ולענ"ד נראה לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דאם ביטל הגט ואמר הרי הוא חרס דאינו חוזרומגרש כיון שכבר ביטל הגט אינו חוזר ומגרש ועיין ר"פ השולח שם דלא הוי הכתיבה מעשה כיון דעדיין לא הי' נתינה ואתי דיבור ומבטל דיבור ואם כן ה"נ מה"ט צריך הנפק דאם אין בו הנפק חיישינן כיון דנפל איתרע ואמרינן מדהשליכו לאשפה כבר ביטלו ותו לא מהני להחחייב עוד בזה השטר וכיוצא בזה כתב הב"ח דאפילו למאן דאמר עבז"ל אפילו הכי במצאו באשפה כיון דהושלך לאשפה נתבטל השטר:

אמנם דברי הבית חדש דחויין מסוגיא דמצא שטר חוב ושם מבואר דאפילו הושלך לאשפה שייך עבז"ל עיין בש"ך סעיף קטן ל"ז אלא דהיינו דוקא למאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום אבל למאן דאמר דלא אמרינן עבז"ל אם כן לא הוי אלא כתיבה לחוד וקודם נתינה יכול לבטל השטר ותו אינו מהני כלום כמו גבי גט אף על גב דיש לחלק מגט משום דגט בעי לשמור מכל מקום נראה בשטרות נמי יכול לבטל השטר קודם נתינה. ואח"כ מצאתי בריטב"א פרק קמא דמניעא כתב כן ע"ש. ולפי מ"ש תוספות בפרק קמא דמציעא דלא אמרינן עבז"ל אלא מסוף היום שניכר מתוך השטר אבל כתב לזה בו ביום ומסרו לאחר בו ביוס זכה השני אף על גב דנתנו אח"כ לראשון עיין שם אם כן ניחא דצריך הנפק אפילו למאן דאמר עבז"ל דבו ביום לא שייך עבז"ל וחיישינן שמא נתבטל השטר ותו לא מהני כלל והא דפריך בש"ס בסוגי' דמצא שטר חוב לשמואל מאי איכא למימר ולא חיישינן שמא נפל בו ביום ותו לא שייך עבז"ל משום דהוא מלתא דלא שכיחי לבו ביום וכמה שכתבו תוספות שם דף ך' דלא חיישינן שתמכר לאחר ביום כתיבתו ה"נ לא חיישינן שיבטל השטר ביום כתיבתו אבל בזה דנמצא בו ביום ואם כן בודאי נפל בו ביום תו לא מהני עבז"ל. ואת"ז בספרו פלפלא תריפתא כ' דבעינן הנפק משום שמא כתב ללות ולא לוה ובש"ך השיג מש"ס דמוכח בדף י"ז דדוקא משום לא לוה עד תשרי דאיכא רווחא דטריפת לקוחות חיישינן אבל זמנו בו ביום ליכא רווחא לא חיישינן עיין שם ולא קשה מידי דודאי בכתוב בו הנפק דודאי לוה אלא דחיישינן לפרעון אם כן אם זמנו בו ביום ליכא רווחא אבל אם אין כתוב בו הנפק ודהחשש שמא כתב ללות ולא לוה איכא רווחא אחריני משום פשיטי דספרא וכן כתבו תוספות להדיא פרק קמא דמציעא דף י"ג ד"ה ונא לוה עד תשרי דהיכא דלא לוה איכא למיחש משום פשיטי דספרא דהיכא דכבר לוה תו לא חייש לפשיטי דספרא והוא פשוט:

ובתומים הביא דברי הריטב"א הנז' והקשה מהא דפריך לשמואל בדף י"ג מהא דפריך לאביי דאמר עבז"ל גבי שטר שחרור עיין שם ולא אמרינן דכבר נתבטל השטר וכבר כתבנו דלמאן דאמר עבז"ל אם כן כי מטא לידי' עבז"ל למפרע ותו לא מהני ביטול אחר מסירת השטר לידו אבל למאן דאמר לא אמרינן עבז"ל דליכא מסירה לא הוי עדיין מעשה ויכול לבטל וכמו שכתבו התוספות ר"פ השולח גבי גט ע"ש:

סעיף ט

(ט) סימן בכלי. וקשה לי מאי מהני הסימן דהא חיישינן כיון דנפל איתרע והיינו כיון דלא נזהר לשומרו מסתמא פרוע הוא ואם כן נהי דנפל מן המלוה אכתי נימא פרוע הוא מדלא נזהר לשומרו וכמו כן קשה בדברי השלחן ערוך בסעיף י' והנה לשון רש"י בפרק קמא דמציעא דף ז'גבי אחר שמצא שטר שנפל ליד דיין ד"ה לא יוציאו מידו וכתב רש"י ז"ל לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל עד כאן לשונו ומשמע דאם ידוע שנפל מיד המלוה מחזירין. למלוה ואם כן לפי זה צ"ל הא דאמרי' בש"ס כיון דנפל איתרע היינו דאף על גב דהי' ראוי לומר שנפל מיד המלוה כיון דהשטר אינו קרוע אלא כיון דנפל איתרע ואמרינן שמא מיד הלוה נפל אבל ידוע בבירור שנפל מיד המלו' מחזירין למלוה. ולשון רש"י דף י"ב ד"ה הני ריעי ז"ל הואיל ונפל איתרע די"ל אם הי' כשר הי' נזהר בו וכן שם ברש"י דף י"ג ד"ה מוקי מתניתין וחיישינן דלמא איקרי וכתב ולכן הופקר להשליכו ע"כ מזה משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו ש"מ חספא הוא ואם כן אפילו ידוע שנפל מיד המלוה ראוי לחוש לפרעון ומסתימ' הפוסקים משמע דלעולם חיישינן לפרעון בנפל איתרע אלא אם כן מצאו המלוה בעצמו קודם שבא ליד אחר והוא מתשובת הרשב"א הנזכר בשלחן ערוך סעיף ב' אבל אם לא מצאו המלוה ודאי חיישינן לפרעון אפילו ראינו שנפל. מידו ממש וכן משמע מג"ת שהקשה בשער כ"ב גבי נאבד בעדים דקיימא לן דכותבין שובר איך יצאנו מחשש שמא פרעו והובא קושי' זו בש"ך סימן מ"א ותירץ הש"ך דנאבד בעדים וידוע לעדים שנאבד באונס כגון שכבשוהו כרכום ומשמע דאי לאו אונס אף על גב דידוע לעדים שנפל מיד המלוה הוי חיישינן לפרעון כן משמעות הפוסקים וכן משמע סימן מ"א סעי' ב' בשלחן ערוך עיין שם ואם כן מאי מהני סימן ואולי י"ל כאן לא שייך כיון דנפל ולא נזהר לשמרו ש"מ פרוע הוא דהא חזינן שנפל ממנו גם הכלי ע"כ אונס הי' באבדה וסברא כזו כתב בחידושי הרב הגאון מהור"ר בצלאל אשכנזי והעתקנו אותו לעיל סעיף קטן ה' גבי אירכסה כתובתה דשבתאי ברי' דר' מרינוס ע"ש. אך מה נענה בסעיף מ' גבי מצא שטרות כרוכים עיין שם ומצאתי באשר"י סוף פרק א' דמציעא שכתב וז"ל תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר למי שנותן בו סימן מחברר אי מהמלוה נפל אי מהלוה נפל עד כאן לשונו ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל אתרע ומדלא נזהר לשומרו פרוע הוא אלא היכא דאין בו סימן למלוה אבל היכא שיש בו סימן למלוה המלו' סומך על הסימן ולכן לא איתרע בנפילה דמשו' הסימן שיש לו בו לא נזהר בו כ"כ ועדיין צריך עיון:

סעיף י

(י) וא"צ שיאמ' האיך היו כרוכים. והא דבעינן כרוכים עם המנין כתבו באשר"י וז"ל ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל לטעון סימן במנין דאי לא"ה שמא לא נפל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עד כאן לשונו. וקשה ממתני' דמצא שטר חוב דתני' אם יש בהם אחריו' נכסים לא יחזיר אין בהם אחריו' נכסים יחזיר ממה נפשך אם איירי שהמלוה מגיד הסימן שיש לו בשטר אם כן אפילו יש בהם אחריות נכסים יחזיר דהא סימן מהני אפילו לגבות ממשעבדי וכמ"ש בסק"ז ואם אין בו סימן אפילו אין בהם אחריות נכסים לא יחזיר כיון דכבר נתייאש ועוד דהא בחוב לא מהני יאוש וכמו שהעלה הגאון ח"צ בסימן קס"ג ואם כן כי אינו כרוכין נמי ואי משום דנתייאש הא בחוב לא מהני יאוש ואי משום הנייר דהוי של מוצאו וכדמשמע מתוספות פ' הספינה דף ע"ו עיין שם שכתבו והא דאיצטריך בפ' הזהב למעוטי שטרות מאונאה כיון דליתי' במכירה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומכרו לבעליו עיין שם ועיין בדברי ח"צ בסימן קס"א בהגהת הטורי זהב מאי נפקא מיני' בנייר כיון דגוף החוב של המלוה הוא וממילא מחויב המוצא להראות הראי' לפני בית דין כמו מי שיש לו זכות אצל אחר. וראיתי גם בתומים עמד בכל זה ונראה לפי מ"ש תוספות בפ' גיד הנשה דף צ"ז בהא דאמרו שם טביעת עינא עדיף מסימנא דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אתו בי תרי ואמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' והקשו תוספות שם ז"ל וא"ת והיאך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקי' וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שאומר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלי' אין להוצי' ע"י סימנין עיין שם ולפי זה ניחא דהיכא דליכא יאוש מהדרינן השטר בסימנין ליד המלוה כיון דאין שום אדם מוחזק בשטר וכיון שבא ליד המלוה השטר בדין וכמבואר בשלחן ערוך בסימן י"ו עיין שם אבל אם נתייאש ואם כן אין לו בנייר כלום דהוי של מוצאו ותו אין לו בדין להראו' הראי' שבו לפני בית דין דלא מהני מידי כיון דאין לו השטר לא מהני סימן לאפוקי ממונא וכיון דאין לו בנייר הדין הוא שלא לחזור ואפילו אם ירצה לקנות מן המוציאו אסור למוצא להחזיר ואם החזיר הוי שלא כדין ואינו גובה בו משום הכי במתניתין דאין בהם אחריות נכסים יחזיר כיון דהחוב שלו דלא מהני יאוש בחוב ממילא מחויב גם כן להראות לראי' שבו וק"ל ולפי מ"ש בס"ק ט' דהא דלא איתרע בנפילה ואפילו המלוה אומר סימן כיון דלא נזהר לשומרו אלא כיון דע"י הסימן מחברר מיד מי נפל משום הכי לא נזהר כ"כ וסומך על הסימן ואם כן כי אינן כרוכין אף על גב דאומר סימן מנין כיון דאין המלוה סומך ע"ז דשמא לא נפל אהדדי ואם כן מדלא נזהר לשומרו ש"מ פרוע הוא:

(יא) הכריכה לחוד. עיין בראשונים גם אחרונים שהאריכו בזה דתנא במשנה שני סימנין מנין וכריכה. ולולי דבריהם נראה דבפ"ב דמציעא איבעי' להו סימנין דאוריי' או דרבנן אמר רבא את"ל סימנין לאו דאוריי' היכי מהדרינן אבידתא בסימנין אלא ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימן ולמשקלא וכו' אלא הא דתניא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"ז יחזיר ה"נ ניחא לי' ללוה לאהדורי לי' למלוה ופי' רש"י דהא טפי ניחא לי' דתיהוי ביד המוצא לעולם אלא אמר רבא סימנין דאורייתא ולכאור' תיקשי להפוסקים דס"ל סימנין דרבנן ואנן משוינן לי' לספיקא גבי גט אשה וכמבואר בפוסקים. ונראה לפי מה שמבואר מתוך שו"ת הראשונים גם אחרונים דצירוף שני סימנין הוי כמו סימן מובהק וזה ודאי דאורייתא וראייתם מהא דאמרינן בפ' אותו ואת בנו דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא ברי ספק עיין להו דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' כלאים ואף על גב דאנן קיימא לן סימנין לאו דאורייתא ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא ולזה העלו דשני סימנין דאוריית' והתם בחולין היו שני סימנין וזה דקאמר ש"מ סימנין דאורייתא לשון רבים היינו שני סימנין דאורייתא. ואם כן אפשר לומר דה"נ קאמר רבא בפ' אלו מציאות בהא דפריך ממתני' תכריך של שטרות לזה קאמר אלא אמר רבא סימנין דאורייתא היינו ב' סימנין והתם בתכריך שני סימנין סימן מנין וסימן כרוכין ומשום הכי ניחא דבעינן בשטרות שני סימנין דליהוי דאורייתא דבאבידה שייך לומר בעל אבידה ניחא לי' אבל בשטרות טפי ניחא שיהי' ביד המוצא משום הכי בעינן שני סימנין דאז הוי דאורייתא וק"ל:

סעיף יד

(יב) שטר הקנאה. עמ"ש בזה בסימן מ"ו סק"ד:

סעיף יט

(יג) אע"פ. עיין ש"ך בס"ק ס"ו לפרש דברי הטור דעכשיו אינו מקויים אלא כיון דאפשר לקיים נאמן כיון דהימני' ה"ל שליש והוא ע"פ שיעתו בסימן נ"ו סק"א וכמ"ש הנימוקי יוסף ועיין שם וכבר כתבנו בסימן נ"ו סק"ד דדברי השלחן ערוך הם עיקר דנהי דהימני' לא עדיף מנאמנות שנותן לוה למלוה והיכא דאית לי' מגו נאמן נגד נאמנות להכחיש ואם כן הוא הדין אם עכשיו אינו יכול לקיים נאמן להכחיש השליש במגו דמזוייף ואפשר ליישב דברי הנימוקי יוסף דלא האמין למלוה במגו דמזוייף משום דהוי מגו להוציא ואף על גב דגבי סטראי אמרינן מגו בשטר וכתבו תוספות דבשטר שפיר מהני מגו להוציא מחידושי הרמב"ן אינו נראה כן אלא שכתב בפרק חזקת הבתים בטעמא דסטראי משום דאין דנין על השטר כי אם על הממון שהודה שקיבל וכי אמר סטראי בא להחזיק הממון שאצלו ועיין שם ואם כן הכא ודאי הוי מגו להוציא כיון דאנו באין לדון על השטר ואם כן לפ"ז דוקא בשובר כתב כן הנימוקי יוסף אבל אם השליש הוציא שטר והלוה מודה שכתבו אלא שטוען שאר טענות אף על גב דהימני' לשליש כיון דהי' יכול לקיימו הרי נאמן הלוה להכחיש הנאמנות שלו במגו דמזוייף ובש"ך סימן נ"ו בחדא מדה כיילי' שובר ושטר ולפי מ"ש דברי הנימוקי יוסף אינו אלא בשובר אבל לא בשטר. ואא"ז בספרו על הרא"ש כתב דס"ל להטור דאפילו לא נתקיים נאמן השליש מטעם דקיום שטרות דרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום ובשליש אוקמוהו אדאוריית' ועיין שם שכתב שכן מוכח פששא דברייתא ודברי הרא"ש והשיג על הסמ"ע עיין שם וקשה לי הא דאמרינן רפ"ק דגיטין בשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ופריך ליבעי תרי ומשני דבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ומדרבנן אצרכוהו קיום ומשום עגונא הקילו דמעיקרא מידק דייק כיון דנתנו בפני שנים עיין שם עוד דפריך בפני נכתב למה לי ומשני כי היכא דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות ע"ש. והא התם בשליח שאומר בפ"נ ובפ"נ דין שליש יש לו וכמו שכתבו התוספות פ' התקבל דף ס"ד ד"ה בעל נאמן דטעמא דנאמן השליח משום דהימני' וכיון דיש לו דין שליש בשאר שטרות נמי נאמן: