שולחן ערוך חושן משפט סו יז


שולחן ערוך

לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה אינו חייב למוכר כלום שאע"פ שאין המכר כלום מ"מ אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו:

הגה: ודוקא שלא כתב ליה קני לך וכו' רק אמר לו בעל פה אבל אי לא אמר לו כן אפי' תפס מוציאין מידו (המגיד פכ"ה מה' מכירה ונ"י פ' איזהו נשך)

ויש מי שאומר דוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח דכיון שידע ושתק מחל אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח דא"ל לא היה לך ליתן לו חובו עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין קניית שטר.

(ואם אין הלוה יכול לשלם אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח כלום הואיל ותפס) (ת"ה סי' שי"ג):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב לו קני לך כו':    עפ"ר שם כתבתי דדין זה למד ב"ת מדין המוכר לחבירו פירות דקל שהוא דבר שלא בא לעולם דאמר רב נחמן דלא קנה ואמר ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינ' מיניה כו' דכמו דמהני שם תפיס' לקנין דבר שלא בא לעולם ה"נ מהני תפיסה לשטר שקנה בלא כתיב' ומסיר' ושם מיירי אפי' לא ידע המוכר מהתפיס' ה"ה ה"נ הלוקח פטור אפי' לא ידע והרא"ש והטור שכתבו דבעי' שיודע המוכר לאפטורי גם הלו' מהמוכ' כ"כ וכן כ' מהרא"י וגם הד"מ והן הי"א שכתב המחבר כאן ואלפטור הלוה כ"כ אבל הלוקח בלא"ה פטור וכדמסיק מור"ם וכ' עליו ז"ל ואם אין הלוה יכול לשלם אין המוכר כו' וצ"ל שס"ל דאי לא הוה מהני התפיס' להלוקח אזי לא היה נפטר הלוה שפרע להלוקח אף אם עמד שם המוכר וראוהו שפרע לו ישתק כי דוק' היכא דהדין נותן שמה שתפס הלוקח אין מוציאין מידו אמרו דלא ה"ל להמוכר לשתוקי והשתא אתי שפיר דהתחיל הטור והמחבר וכתבו לוה שפרע ללוקח כו' אינו חייב דאיירי מפטור הלוה וסיים בטעמא דאם תפס כו' דלכאור' קשה הא גם בלאה"ט להרא"ש והטור הלוה פטור כיון דמיירי דוקא בדידע המוכר וק"ל:

ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל ודוקא שלא כתב לו קני לך אבל אמר כו':    צריך לפרש דסביר' ליה דאי לא אמר קני לך כו' גרע ממכירת פירות דקל דשם א"ל לפחות שיקנ' הפירות משא"כ כאן דלא מכר לו אלא הנייר בעלמא וס"ל למור"ם דכ"ע מודים בזה דגם הלוקח אינו פטור אם לא דא"ל קני לך כו' דאל"כ ה"ל למור"ם לכתוב בל' י"א ועפ"ר שם כתבתי טעם למה שינו הטור והמחבר ל' הרא"ש והמ"מ בשם הרשב"א דשם כתבו האי דינא בל' לוקח שקדם וגבה והטור והמחבר כתבו לוה שפרע כו' ע"ש ודו"ק:

חוזר וגובה מב"ח כו':    היינו דוקא כשכבר פרע להלוקח והוציא השטר מידו אבל כשעדיין לא פרעו והשטר ביד הלוקח אין המלו' יכול לכוף להלו' שישלם לו אפי' אם ירצה לכתוב לו שובר כיון שהשטר חוב בעולם כמ"ש לעיל סי' נ"ד ס"ג וכ"כ ב"י מחסי' ד"מ ט"ו:

ש"ך - שפתי כהן

(סג) מ"מ אם תפס הלוקח כו'. דין זה נלמד מפירות דקל דלקמן סי' ר"ט סעיף ג' וע"ש ומשמע דאף אם גבה הלוקח יותר ממה שמכרו וכ"כ ר' ירוחם ני"ד להדיא דאינו חוזר המותר למוכר אלא מה שגבה גבה. (סד) רק אמר לו בעל פה. וכשאמר לו סגי אפי' לא מסר לו השטר כן מוכח להדיא בה' המגיד ומביאו בית יוסף והיינו כדלקמן סי' ר"ט דהתם לא מסר לו מתחל' כלום רק אמר לו שיקנה פירות דקל:


(סה) דאמר לי' לא היה לך ליתן כו'. ואף שהראה לך השטר ואמר לך ששטר כתיבה היה לו ואבד לא היה לך להאמינו שהרי לא היה נאמן נגדי כדלעיל סעיף י"א וע"ש בס"ק כ"ט:


(סו) ואם אין הלוה יכול לשלם כו'. דין זה אינו נראה לפע"ד דהא ודאי כשחוזר וגובה מבעל חוב ע"כ הב"ח חוזר וגובה מהלוקח דודאי כי אמרינן דחייב הלוה משום דזה לא הוי מכירה א"כ הוא חוזר על הלוקח דודאי לא מצי הלוקח לומר אני כדין לקחתי כיון שע"פ הדין הלוה חייב לשלם נמצא המכיר' לא היתה מכירה ואם כן כיון שהלוה יכול לחזור על הלוקח אמאי לא יחזור המוכר על הלוקח כשאין ללוה לשלם מדרבי נתן ועוד אוכיח לק' מדברי תוס' והרא"ש ושאר פוסקים דגם לגבי הלוקח לא הוי מכירה. ונלפע"ד דגם הת"ה לא קאמר דלא יוכל המוכר לגבות מהלוקח כשאין ללוה לשלם וכמו שאבאר ואמת שהר"ב בד"מ ובהג"ה הבין מהת"ה סי' שי"ג דבמקום שאין הקנין נתפס אי תפס הלוקח לא מפקינן מיניה וכמו שכתב ג"כ בד"מ ובהג"ה לקמן סי' קכ"ו סכ"ב וגם בספר גי' תרומה שער נ"א חלק ד' דף ש"ו ע"א נראה שהבין כן בת"ה ולכן הקשה שם על הת"ה בזה אבל לפע"ד אין כוונת הת"ה כן דלא מסתבר כלל לומר דכנגד הלוה לא יהא מכירה וכנגד הלוקח יהא מכירה ועוד דהא בת"ה שם הוציא כן מדברי הרא"ש דפרק איזהו נשך גבי פירות דקל דאי שמיט ואכיל שיוצא ממנו דין זה דמכירת שטרות וגבי פירות דקל גופיה מוכח להדי' בהרא"ש שם דאע"ג דשמיט ואכיל מפקינן מיניה אם לא שידע המוכר דשמיט ואכיל ומטעם מחילה עיין שם במ"ש וי"ל כל הני דלא ידעי ומחלי אבל בפירות דקל ידע ומחיל כו' אלמא דאי לאו דידע ומחיל אפי' תפס מפקינן מיניה מהלוקח כיון שאין הקנין נתפס (ואף ע"ג דפשיט' באומר לחבירו תן מנה שלי שבידך לפלוני ונתן לו זכה אע"ג שלא קנה בעודו ביד חבירו מטעם שאין מטבע נקנה בקנין התם היינו משום שנתן לו במתנה וזה שלוחו הוא ליתן וכשנתן לו הרי הוא כאלו הוא עצמו נתן לו משא"כ כאן דלא נתן לו רק שמכר לו ולא ציוה להלוה ליתן רק שנתן לו מעצמו מכח שהי' סבור שהמכיר' היתה כדין וא"כ כיון שאין המכירה מכירה חייב הלוקח להחזיר המעות ומ"ש הרא"ש והט"ו חוזר וגובה מב"ח דאמר ליה כו' ולא כתבו חוזר וגובה מלוקח היינו משום דמיירי כשיש ללוה לשלם א"כ המוכר חוזר בשטרו על הלוה ומה לו אצל הלוקח אבל פשיטא שהלו' חוזר על הלוקח ולא הוצרכו לכתבו כי פשוט הוא ונרא' שגם כוונת הת"ה שם הוא כן דקאי שם אראובן שהי' לו מעות ביד עכו"ם ונתן סי' לשמעון אל העכו"ם שיקבל ממנו המעות וקבל ואח"כ רוצה לחזור בו ומייתי ראיה מדברי הרא"ש הנ"ל דאפי' במידי דאין הקנין נתפס אם זכה וקבל כבר תו לא מפקינא מיניה כו' ורוצה לומר דלא תימא דיוכל ראובן לומר לשמעון אני בעל דברים שלך שקבלת מעות שלי אלא תו לא מפקינא מיניה בשביל ראובן אלא צריך ראובן לתבוע את העכו"ם וכוונתו להביא ראיה מהרא"ש דאע"ג דאין המכירה מכיר' לא יוכל ראובן לחזור על הלוקח תחלה ואע"ג דפשט דבריו שם לא משמע כן מ"מ יש לדחוק כמו שכתבתי דאם לא כן קשה עליו הא דאמרן דמה חילוק יש בין לוה ללוקח ועוד דבהרא"ש מוכח דאפי' לגבי הלוקח אין הקנין נתפס אלא כשידע ומטעם מחיל' והכי מוכח נמי מדברי רש"י והנמוקי יוסף שם וכן מוכח בתו' ובהגהת מרדכי שם בשם ר"ת וכן בתו' פרק ח"ה ד' מ"א ובהגהת אשר"י שם ובפ' ח"ה ועכ"פ אינו מבואר בת"ה שם דאם אין הלו' יכול לשלם שאין המוכר יכול להוצי' מהלוקח ע"ש [וכן יש להוכיח עוד מלקמן סי' ר"ב סעיף ג' וסעיף י"ג ומכמה דוכתי דאף אס תפס לא מהני כשאין הקנין כלום ע"ש] ואם כן דברי הר"ב והסמ"ע סעיף קטן מ"ו שנמשך אחריו צל"ע (עיין בתשובות מבי"ט ח"ב סי' רס"ו):



באר היטב

(מו) תפס:    דין זה נלמד מפירות דקל דבסימן ר"ט ס"ג ע"ש ומשמע דאף אם גבה הלוקח יותר ממה שמכרו וכ"כ ר' ירוחם להדי' דמה שגבה גבה. ש"ך.


(מז) להוציא:    והש"ך כתב דדין זה אינו נראה דודאי כשגובה מבע"ח ע"כ הבע"ח חוזר וגובה מהלוקח וא"כ כשאין לו ללוה מחויב הלוקח לשלם מדר' נתן כו' ע"ש שהוכיח כן בראיות.



קצות החושן

(כג) אם תפס הלוקח. עיין ש"ך מה שכת' בזה לחלוק על רמ"א ועמ"ש סימן קכ"ב סק"א:




▲ חזור לראש