ערוך השולחן חושן משפט סז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · חושן משפט · סימן סז | >>

סימן זה בטור חושן משפט · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שמיטה ופרוזבול
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן סז סעיף א

כתוב בתורה: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו לא יגוש וגו'" (דברים ט"ו, א'- ב')

ומכפל הלשון מבואר, דבשני שמיטות הכתוב מדבר - אחת שמיטת קרקע, ואחת שמיטת כספים. ודרשו רבותינו ז"ל: בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים. (גיטין ל"ו.)

ושמיטה אינה נוהגת בארץ ישראל לאחר החורבן מן התורה, לפי פשטות הירושלמי, (פרק ד' דגיטין) ואפילו להרמב"ם ז"ל שפסק בפרק ד' משמיטה דנוהג מן התורה בארץ ישראל גם בזמן הזה, מכל מקום יובל בוודאי אינו נוהג, דעוד בזמן הבית משגלו שבט ראובן וגד - בטלו היובלות, (ערכין ל"ב.) שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה וגו'". ודרשינן, בזמן שכל יושביה עליה - דווקא. והכתוב תלה שמיטת כספים ביובל, דשמיטת קרקע - הוא יובל, דלשון 'שמיטת קרקע' הוא - מה שהיא משתמטת מהקונה וחוזרת להמוכר. (רמב"ם שם פרק ט') והרמב"ם מפרש הירושלמי - דקאי אשמיטת כספים, ולא על חרישה וזריעה דשביעית. (כמ"ש התוספות בגיטין שם)

ובחוץ לארץ - כל שכן דאינה נוהגת עתה, ולכן בזמן הזה אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשום מקום. אך חכמים תקנו כדי שלא תשתכח תורת שמיטה מישראל, ושמיטת כספים - הוא חובת הגוף ולא חובת קרקע, ולכן תקנו שתהא השמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, אפילו בחוץ לארץ, וכך נהגו רבותינו האמוראים גם בבבל, וכן הוא הסכמת הפוסקים.

אבל ראינו שאף בדורות הראשונים לא היה העולם נזהרים בזה, כמ"ש הרא"ש בתשובה, וטרחו רבותינו למצא טעם בזה. וכעין זה מצינו לעניין תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, שהיו נוהגים בה ואחר כך בטלום. (ירושלמי פרק ד' דחלה)

האמנם לעניין השמטת כספים, מפורש בירושלמי (פרק ו' דשביעית) דנוהגת גם בחוץ לארץ. ויש שכתבו דלא גזרו רק אמדינות הסמוכות לארץ ישראל כבבל ומצרים, ולא בהרחוקות, וכעין זה איתא בירושלמי לעניין תרומות ומעשרות. ויש שכתבו דלא נהגו כן רק כל זמן שקידשו השמיטות בבית דדין הסמוכין שבארץ ישראל, ולא מזמן שבטלוה הבית דין הסמוכים.

וכל אלו טעמים חלושים הם, והירא את דבר ד' - ינהוג בשמיטת כספים גם בזמן הזה ובכל מקום, ובפרט שיש תקנה בעשיית פרוזבול כמו שיתבאר, ובהרבה מקומות נזהרים בזה גם עתה. ושנת השמיטה לפי חשבון הרמב"ם והגאונים וחכמי ארץ ישראל היה בשנת תרל"ה לאלף הששי, ויהיה אם ירצה ה' בשנת תרמ"ב הבאה עלינו. ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן, ונחזור למנות שמיטין ויובלות בתר"ם קרן התורה במהרה בימינו אמן, והמקיים תבא עליו ברכה. ובסעיף י' יתבאר מה שנראה לעניות דעתי טעם המקילין בזה, וגם בסעיף ו' יתבאר עוד טעם בזה.

סימן סז סעיף ב

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה". לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה - גובה את חובו כל השנה בבית דין. וכשתשקע החמה בערב ראש השנה של מוצאי שביעית - אבד חובו, ומיד אסור לו לתובעו. (ובלא זה היה מותר לו לתובעו בין השמשות, אף שהוא ספק יום טוב, דספק דרבנן לקולא)

סימן סז סעיף ג

שביעית משמטת את המלוה - בין מלוה בשטר בין בעל פה, ואפילו יש בהשטר אחריות נכסים, מפני שעדיין היא מחוסרת גוביינא, וקרינן ביה 'לא יגוש'.

אבל המלוה על המשכון, בין שמשכנו בשעת הלואה, בין שלא בשעת הלואתו ומשכנו על ידי בית דין - אינו משמט, דכיון שיש משכון בידו - לא קרינן ביה 'לא יגוש'. ואפילו צריך לקיים בהמשכון מצות השבת העבוט, כמ"ש בסימן צ"ז - מכל מקום אינו משמט, דמה שמחזיר להלוה המשכון - הוה רק כשאלה, והמשכון הוא של המלוה.

ואם היה המשכון שוה פחות מהחוב - אינו משמט מה שכנגד המשכון. ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון - אינו משמט, דעל ידי המשכון נחשב כמו שכל החוב בידו. (לבוש)

ואם המשכנתא היתה קרקע, והמלוה אוכל פירותיה, במקום שהמנהג שהלוה יכול לסלק את המלוה מהקרקע בכל עת שישלם לו - שביעית משמטתה, דעדיין היא ברשות הלוה, וקרינן ביה 'לא יגוש'. ובמקום שאין יכול לסלקו עד סוף זמנו שקבע עמו - אינו משמט, דהיא כשלו.

וכן אם סיים לו שדה בהלואתו, שהגביל לו שדה זה ואמר לו: משדה זו תגבה חובך, אפילו אינה ממושכנת בידו לאכילת פירות - אינו משמט, דכגבוי דמי ועדיפא ממשכנתא. ויש אומרים דגם בזה דווקא כשאינו יכול לסלקו במעות, דביכול לסלקו - גם אפותיקי משמטת. אלא דבזה קילא ממשכנתא, דאם אינו יכול לסלקו אפילו יום אחד, ומשם ואילך יכול לסלקו - אינו משמט. אבל במשכנתא - בעינן שלא יהיה ביכולתו לסלקו עד הזמן שקבע. (סמ"ע)

ויש אומרים דלדיעה זו גם במשכנתא, אם אינו יכול לסלקו אף יום אחד - מקרי אתרא דלא מסלקי, ואינו משמט, (ט"ז) וכן עיקר. ובעל כורחנו צריך לומר כן, דאם לא כן, באתרא דלא מסלקי - אמאי אין שביעית משמטתו, דהא בעל כורחנו מיירי שבהגיע סוף שביעית עבר זמן הפרעון, דאם לא כן אפילו באתרא דמסלקי אינו משמט כששביעית הוא בתוך הזמן, כמו שיתבאר בסעיף ו', וכיון דעבר זמן הפרעון - הלא גם באתרא דלא מסלקי יסלקנו. (נמק"י בפרק ה' דב"מ בשם רשב"א) אלא וודאי, כיון דבזמן העבר לא היה יכול לסלקו - מקרי אתרא דלא מסלקי.

אמנם לדיעה ראשונה יש לומר, דלעולם מיירי ששביעית כלה בתוך הזמן. וזה שכתבנו דבאתרא דמסלקי - שביעית משמטתו, היינו באופן שגם המלוה יכול לכוף להלוה לפרוע לו בכל עת שירצה, וקרינן ביה 'לא יגוש'. (הרא"ש שם)

סימן סז סעיף ד

מי שהיה שותף עם חבירו והיו שניהם מתעסקים בסחורות ושטרות, ונשאר מעות ביד אחד מהשותפים - אין שביעית משמטתו, דשביעית אינה משמטת אלא הלואות. ואפילו אם רק אחד מתעסק בהעסקים, עם כל זה אם אין שם הלואה עליו מהשני - אינו משמט. (נראה לי)

ומי שיש בידו עיסקא למחצית שכר, שהם חצי מלוה וחצי פקדון - משמטת החצי של המלוה. וערב שפרע בשביל הלוה וקודם שגבה מהלוה הגיע סוף שביעית - משמט, דמיד שפרע בשבילו להמלוה - נתחייב לו הלוה בתורת הלואה, זה הסכום שפרע בעדו.

סימן סז סעיף ה

כל דבר ששביעית משמטת - משמטת גם השבועה השייך לממון זה, שנאמר: "וזה דבר השמטה", ובאה הקבלה - שאפילו הדיבור משמטת. לפיכך שבועות הדיינים וכיוצא בה, כיון שאם הודה היתה שביעית משמטתו - משמטת גם השבועה, ואין צריך לישבע אחר כך.

אבל שבועות השומרים והשותפים וכיוצא בהם, כיון שאם הודה לא היתה שביעית משמטתו, לפי שהם פקדון ולא מלוה - לפיכך אינה משמטת גם השבועה. ומי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת - פטור גם כן לשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כשחייב ממון. ואם היתה זמן השבועה אחר השמיטה - אינה משמטת, (סמ"ע) כמו בממון שיתבאר בסעיף הבא.

סימן סז סעיף ו

המלוה את חבירו וקבע לו זמן הפרעון אחר שביעית - אינה משמטת, דבשביעית לא קרינן ביה 'לא יגוש', כיון שעדיין לא הגיע הזמן.

וכן המלוה לחבירו והתנה עמו שלא ישמט זה החוב בשביעית - תנאו קיים, דהאדם יכול לחייב את עצמו בממון אף מה שלא חייבתו התורה, וכל תנאי שבממון קיים.

ודווקא שאמר לשון זה, שהוא מחייב את עצמו. אבל אם אמר, על מנת ששביעית לא תשמטנו, דמשמע שדין שמיטה לא יחול עליו - אינו כלום, דהרי גזירת התורה תשמיטנו בעל כורחו, ותנאו בטל. אבל כשמתנה על עצמו - הרי זה כעושה עליו חוב חדש.

ואם יש מנהג בעיר לכתוב כן בכל השטרות, על מנת שלא ישמיט הוא חוב זה - כותבין כן ואינו משמט, ואם בשטר אחד לא נמצא כתוב כן - הרי זה משמט. ואף על פי שלעניין שארי דברים, אמרינן - 'אף על פי שלא נכתב - כמי שנכתב דמי', כמ"ש בסימן מ"ב, מכל מקום בזה לא אמרינן כן, מפני שיכול לומר - שבכוונה לא כתב כן, כדי לקיים מצות שביעית.

ויש שכתבו דלכן אין נוהגין בכמה מקומות בהשמטת שביעית, דכיון שהמנהג אצל כולם לגבות אחר שביעית בלא פרוזבול - הוה כאלו התנו כן מפורש, על מנת שלא ישמיט בשביעית, וכל לוה על מנת כן הוא לוה, וכמי שנכתב בשטר דמי.

סימן סז סעיף ז

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: 'אתם גבו לי חובותי' - אינו נשמט, דלא קרינן ביה 'לא יגוש', דהרי הוא לא יתבענו.

לפיכך כשתבעו וכפר והביא עדים, וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין - הוה כגבוי ואינו משמט, דכל מעשה בית דין - כגבוי דמי.

וכן אם הלוהו ותבעו וכפר ונשבע לו, והגיע שביעית ועדיין לא הודה ולא באו עדים, ולאחר שביעית הודה או באו עדים - אינו משמט, דבשעת השמיטה לא היה להמלוה עדיין חוב ידוע עליו, ואחר כך כשהודה או שבאו עדים - הוה כהלואה חדשה. אבל אם הודה או באו עדים קודם שביעית, ובית דין לא כתבו לו קודם השמיטה את הפסק דין - הרי זו משמטת.

סימן סז סעיף ח

הקפת החנות, שלקח סחורה בהקפה מחנווני או מסוחר - אינה משמטת, מפני שאין זה הלואה. ואם זקף עליו במלוה - משמטת. וזקיפה מקרי, מן העת שקבע לו זמן לפרעון, דאז הוי כהלואה. ואם הגיע הזמן קודם שביעית - משמטת, דקרינן ביה 'לא יגוש'. ויש אומרים דזקיפה מקרי מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד, דמאז הוי כהלואה.

ושכר שכיר - אינו משמט, ואם זקפו עליו במלוה - משמטת. וקנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע - אינם משמטין, ואם זקפן עליו במלוה - משמטים. ומאימתי נזקפין - משעת העמדה בדין, דכיון דהם מעשי בית דין - אין זקיפתן אלא משעת העמדה בדין, ולא דמי להקפת החנות. ודווקא כשלא כתבו בית דין פסק דין, דאם כתבו פסק דין - אינו משמט, כמ"ש.

והמגרש את אשתו קודם שביעית - אין כתובתה נשמטת, דכתובה אינה הלואה. ואם זקפה עליו במלוה, דהיינו משעת העמדה בדין ולא כתבו פסק דין - משמטת. וכן אם פגמה כתובתה, שקבלה קצת מהכתובה - משמטת המותר, דיצא משם חיוב כתובה ונעשית כהלואה.

ואם היה חייב לו בעד נזקין וחבלות, אם עמד בדין קודם שמיטה ולא קיבל פסק דין - משמט, ואם לאו - אינו משמט. (נראה לי)

וחובות שחייב להקדש, בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית - חייב בכל עניין, דהרי כתיב 'לא יגוש את רעהו', והקדש אינו רעהו, לפיכך יכול הגיזבר לתבוע ממנו תמיד, וכן חייבי ערכין. (נראה לי)

והקדשות בית הכנסת או צדקה לעניים, אף על פי שאין דינן כהקדש, כמ"ש בסימן צ"ה - מכל מקום חייב לשלם גם אחר שביעית, דאין כאן מי שינגשנו, ולא קרינא ביה 'לא יגוש'. ועוד, דכל אלו אינם הלואות ששביעית תשמטם.

ואפילו אם נדר צדקה לעני פלוני, וזקפו עליו במלוה קודם שביעית - יראה לי דחייב לשלם להעני, דהא נדר הוא, ובמה שזקפו עליו במלוה - לא תפקיע שביעית את נדרו. וכן אם נדר ליתן מתנה לפלוני, אף שהוא עשיר - אין שביעית משמטתו, אף שזקף עליו במלוה, מפני נדרו שעשה. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן סז סעיף ט

הבא מחמת (גוי) [כותי] - הרי הוא כמוהו. ולכן מי שקנה שטר מן (הגוי) [הכותי] על חבירו - אין שביעית משמטתו, אבל אם זקפו עליו במלוה שעשה שטר עליו - משמט.

וכן מי שערב לגוי בעד חבירו, ופרע להגוי ולקח השטר ממנו, ותבע את חבירו באותו שטר - אין השביעית משמטתו. אבל אם אינו תובעו בשטרו של הגוי - משמטת, אף על פי שפרע להגוי בשבילו.

וכן ישראל שהיה חייב לגוי מלוה בעל פה, ולקח ישראל אחר החוב מהגוי - משמטתו שביעית, וכן ערבות בעד הלואה בעל פה. (נראה לי)

וישראל שלוה מישראל, ונתן לו שטר בלשונם, באופן שהערכאות גובין ממנו, או אף אם הוא שטר שכתוב בלשון הקודש, אך הערכאות גובין ממנו. גם בשטר כזה, אם נתן השטר בהערכאות קודם השמיטה על פי ציווי בית דין - יכול לקבל ממנו גם אחר שביעית, כיון דהוא בעצמו אין צריך לגבות - לא קרינן ביה 'לא יגוש'.

אבל אחר השמיטה - אסור לו לגבות ממנו אפילו על ידי ערכאות, דמה לי אם נוגשו בעצמו אם נוגשו על ידי הערכאות, כיון דכבר עברה שביעית - הרי השמיטתו התורה. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן סז סעיף י

בימי הלל הזקן ראו שנמנעו העם מלהלות זה לזה, מדאגתם שלא תשמטנו שביעית, ועוברים על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'", עמד הלל ובית דין ותקנו פורזבול והוא לשון תקנה. ומהו עניינו - שמוסר כל שטרותיו וכל חובותיו לבית דין, בין מלוה בשטר בין מלוה בעל פה.

וכבר נתבאר, דמוסר שטרותיו לבית דין - מן התורה אינו משמט. והתקנה היתה, שאף אם לא ימסור שטרותיו, ורק שהמלוה יאמר: "מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה", והדיינים כותבים: "במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא לקדמנא פלוני המלוה, ואמר לפנינו: מוסרני לכם וכו'". וחותמים למטה - פלוני דיין ופלוני דיין ופלוני דיין, או שכותבים בלשון עדות, שמעידים שכך אמר לפניהם. וזהו ממש דין התורה, דכיון שמוסר לבית דין החובות - שוב אין צריך המלוה לתבוע את הלוה, ולא קרינא ביה 'לא יגוש'.

ומעיקר התקנה היתה לעשותה בבית דין חשוב, וכמ"ש הרמב"ם, שאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דין של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראוין להפקיע ממון בני אדם. אבל שאר בתי דינין - אין כותבין עכ"ל ,וכן כל בית דין חשוב שבדור, שבקיאים בדין ובעניין הפרוזבול, ורבים המחום עליהם.

ויש אומרים דבכל שלשה שהם בית דין כותבין פרוזבול, ויש להקל בזמן הזה, דכל העניין אינו אלא מדרבנן. והרבה הקילו חז"ל בזה, עד שאמרו שתלמידי חכמים שהלוו זה לזה, ומסר המלוה דבריו לשלשה מהתלמידים, ואמר: "מוסרני לכם וכו'" - אין צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה הוא מדבריהם, ונדחות בדברים בלבד, דהוא אין צריך לתבוע, ואלו השלשה יתבעו מהלוה.

ויש אומרים דכל אדם גם כן יכול לומר דבריו בעל פה לפני בית דין, ואין הבית דין צריכין לכתוב פרוזבול. ואין הפרש בין שהמלוה הוא בעירם של הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם: 'אני מוסר שטרותיי וחובותיי שבעל פה לבית דין שבעיר פלונית'.

ואם הוא בדרך - יכול לכתוב להדיינים שמוסר להם כל חובותיו ושטרותיו. ולכן יש מי שכתב שהולך המלוה אצל שני עדים או שלשה, ואומר הוו עלי סהדי וחזו, דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים, דאינון פלוני ופלוני ופלוני שבמקום פלונית, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני - טפי מעלי, ואין צריך עדים.

וטעם עיקר התקנה הוא, משום דאין כותבין פרוזבול אלא על לוה שיש לו קרקע, או שאחר מזכה לו קרקע, וכמו שיתבאר. וכיון שיש לו קרקע - גם הבית דין אין צריך לגבות ממנו, דקרקע כגבוי דמי ביד בית דין. ולא אצל המלוה, דאין לו רשות לירד מעצמו, וצריך לנוגשו לגבותה. אבל אצל בית דין - הוא כגבוי בידם. ונמצא ששום אחד מהמלוים או הבית דין אינם עוברים על 'לא יגוש'.

ולפי זה נראה לעניות דעתי טעם נכון על מה שלא נהגו בהרבה מקומות גם במאות שנים מקודם בשמיטת כספים, ולא חשו לכתוב פרוזבול. דהנה שמיטת כספים בזמן הזה הוא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת שביעית. וזהו מילתא דפשיטא, דרבנן לא באו על פי תקנתם שתתעקר דבר מדברי תורה חס וחלילה, רק בשמיטת כספים גופה - מפני ש'הפקר בית דין הפקר', כמבואר בגמרא.

אבל אם על ידי זה תתעקר מצוה מהמצות - בוודאי לא תקנוה רבנן. ואף שאמרו חז"ל, דיש לפעמים כח בחכמים לעקור דין תורה בשב ואל תעשה, כמו תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת - זהו מפני חששת איסור דאורייתא, שלא יבואו לטלטל ד' אמות ברשות הרבים כמבואר בש"ס. אבל בכגון זה, שלא תקנו רק לזכר בעלמא, פשיטא אם יתעקר על ידי זה דבר מדברי תורה - בטלוה לתקנתא.

ולכן הלל הזקן ובית דינו כשראו שנמנעו מלהלות, ועוברים על מה שכתוב בתורה 'השמר לך וגו', עמד ותקן פרוזבול. ועיקר תקנת הפרוזבול היה - כדי שיהיה כגבוי, כמו שנתבאר.

וכל זה היה טוב בזמן שיד דייני ישראל היתה תקיפה, ואפילו בזמן הגמרא היה עדיין ראש גולה, והדיינים מתמנים ממנו, והיה להם כח מהמלוכה לגבות ולהעניש את המסרב נגדם. אבל בעונותינו הרבים, זה מאות מהשנים שאין לנו שום תוקף ועוז לעשות דבר - אם כן ממילא אין תועלת במסירת החובות לדיינים, כיון שאין להם כח לגבותם, ובהכרח שהמלוה בעצמו יגבה ויעבור על 'לא יגוש', ואין תועלת בהפרוזבול.

ועוד, כיון שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, וזה היה טוב בזמן הגמרא, שעיקר מקום ישראל היה בבבל ובמדינות הסמוכות, והיה להם קרקעות. אבל אחר כך, כאשר נתפזרנו בכל כנפות הארץ, ונדחנו מדחי אל דחי ואין לנו קרקעות - ממילא דאין על מה לכתוב פרוזבול. ואם ננהוג עתה בשמיטת כספים - פשיטא שלא ירצו להלות, ויעברו על מה שכתוב בתורה 'השמר לך וגו', דבוודאי לא אכשר דרי יותר מדורו של הלל הזקן.

ולפי זה וודאי דנדחית תקנתא דרבנן, שהיא רק זכר לשביעית, מפני לאו דאורייתא, ופשיטא דבכי הא לא תקנו רבנן, ובוודאי הוא למידת זכות על כלל ישראל. ומכל מקום הירא את דבר ד' - יעשה פרוזבול, כמו שנהגו בהרבה מקומות, וכמ"ש בסעיף א' ע"ש, וככה נוהגים בכל מדינת ליטא.

סימן סז סעיף יא

אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע, כדי שיהיה כגבוי ביד בית דין. ואפילו קרקע כל שהוא סגי, דאין אונאה לקרקעות. ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על יתידות באויר ויונק מן הארץ - הוה כקרקע, ואף על פי שאין מקום היתידות שלו.

ואפילו להלוה אין לו קרקע, אך למי שחייב לו יש קרקע - גם כן מועיל, משום דאותו הלוה משועבד להמלוים של מלוה שלו, מדרבי נתן. או אם יש להערב קרקע, או אם יש קרקע למי שחייב להערב, ואפילו אין לזה ולזה ויש להמלוה או למי שחייב להמלוה - (מזכהו) [מזכיהו] ללוה על ידי אחר את הקרקע, ואפילו שלא בפניו. והטעם, דאנן סהדי דניחא ליה להלוה בזכיית הקרקע ובכתיבת הפרוזבול, כדי שימצא מי שילויהו, דהא עיקר התקנה היתה מפני זה שלא לנעול דלת בפני לוין.

ומיהו, אם הלוה לפנינו ואומר שאין רצונו לזכות בקרקע של אחרים - אין מזכין לו בעל כורחו. וכן אם היתה לו ללוה שדה ממושכנת ביד אחר - כותבין עליה פרוזבול. וכן אם השאילו מקום לתנור וכירים או השכירם לו - כותבין פרוזבול. וכן כותבין לאיש על נכסי אשתו ולאשה על נכסי בעלה, וליתומים על נכסי האפטרופסין. והקילו הרבה בזה, מפני שבזמן הזה היא רק מדרבנן לזכר בעלמא, לכן סגי בטעם כל דהוא, כדי שלא לנעול דלת בפני לוין.

סימן סז סעיף יב

חמשה שלוו מאחד - די לו בפרוזבול אחד, דהוא מוסר כל חובותיו לבית דין. ואם כולם לוו בשטר אחד, אפילו אין קרקע רק לאחד מהם - כותבין פרוזבול על כולם, דכולם ערבים זה לזה, כמו שיתבאר בסימן ע"ז וחמשה שהלוו לאחד - כל מלוה צריך פרוזבול.

ויתומים קטנים שיש להם הלואה ביד אחרים - אין צריך פרוזבול, דבית דין הם אביהם של יתומים. וכל חובות שיש להם, הן החובות שירשו מאביהם והן מה שלאחר מיתת אביהם - כמסורין לבית דין דמי. וכן מי שחייב לקופת הצדקה - אינו משמט, דהבית דין הם יד עניים, ולבד הטעמים שבארנו בסעיף ח'.

אבל יתומים גדולים - צריכין פרוזבול, אלא דבזה עדיפי, דאנן טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול, או שמא התנה עם הלוה שלא ישמיטנו, וכל אדם אנן לא טענינן בעדו. אבל אם טוען בעצמו 'פרוזבול היה לי ואבד' - נאמן. ולא עוד אלא שהבית דין שואלין לו, שמא היה לך פרוזבול ונאבד, ואם אומר כן הדבר - נאמן, דכגון זה 'פתח פיך לאלם' הוא.

ואם הבית דין לא אמרו לו כן, ויצא מבית דין וחזר ואמר 'פרוזבול היה לי ואבד', אם הוא קודם פסק דין - נאמן, ולאחר פסק דין - אינו נאמן, דכיון ששתק בשעת פסק דין - נראה לעין שלא היה לו פרוזבול, דאם לא כן היה טוען, ועתה ביציאתו מבית דין אגמרוהו לומר כן.

וכן כשאומר המלוה תנאי היה בינינו שלא ישמיטיני, או הקפת חנות היתה או משארי דברים שהשביעית אינה משמטתן - נאמן במיגו דאי בעי אמר 'פרוזבול היה לי ואבד'. אבל בלא מיגו - אינו נאמן. וכל שכן שאין בית דין שואלין לו, דרק טענת פרוזבול שבידו הוא ובקל לעשות - נאמן, ובית דין שואלים לו, מה שאין כן שארי טענות.

ואין להקשות למה נאמן במיגו, הא הוי 'מיגו להוציא'. דיש לומר דבחזקה אלימתא כזו ככתיבת פרוזבול, דאין הפסד ובקל לעשות - נאמן במיגו זה אף להוציא. (עיין ביאור הגר"א ס"ק נ"ח ולפמ"ש אתי שפיר ואין צריך להגמ"ר ודו"ק):

סימן סז סעיף יג

לדעת הרמב"ם ז"ל, יכול המלוה לתבוע חובו בבית דין כל שנה שביעית עד סופה. ולכן כל זמן שהוא יכול לגבות החוב בבית דין - כותבין פרוזבול. לפיכך כותבין פרוזבלין עד סוף היום של ערב ראש השנה של שנה שמינית.

ופרוזבול המוקדם - כשר, דהפסיד לעצמו שלא מסר לבית דין את החובות שהלוה אחר זמן הפרוזבול, והמאוחר - פסול, דאינו יכול למסור החובות לבית דין שעדיין לא הלוום. ואם הוציא המלוה פרוזבול וטוען הלוה שהלואה זו היתה אחר כך והמלוה מכחישו - המלוה נאמן, דהא נאמן אפילו לומר 'פרוזבול היה לי ואבד', אף שאין אנו יודעים זמנו, ומכל שכן כשהפרוזבול לפנינו דנאמן.

סימן סז סעיף יד

המחזיר חוב שעברה עליו שביעית ואין להמלוה פרוזבול - צריך המלוה לומר להלוה 'משמט אני, וכבר נפטרת ממני'. אמר לו הלוה 'אף על פי כן רצוני שתקבל ממני' - יקבלם, אך לא יאמר לו הלוה 'בחובי אני נותן לך', אלא 'במתנה אני נותן לך'.

ואם הלוה החזיר המעות להמלוה ולא אמר לו דברים אלו, יסבב המלוה (בדברים) [בדבורים] עד שיאמר לו כן, שבמתנה נותן לו. ואם עם כל זה לא הועיל - אסור לו למלוה לקבלם, ויטול הלוה מעותיו וילך לו. ואם אחר כך בא עוד הפעם ואומר לו דברים אלו - מועיל, ומקבל המלוה מעותיו. (גמרא) וכשיצא הלוה ממנו עם המעות - יכול המלוה להעמיד אנשים שיאמרו להלוה לך עוד הפעם, ואמור לו - 'רצוני שתקבל המעות, ובמתנה אני נותנם לך' (כן מפורש בגמרא גיטין ל"ז:)

סימן סז סעיף טו

שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נעשה עליו פרוזבול, והלוה אינו רוצה ליתנם במתנה - מוציאין השטר חוב מהמלוה ומוסרין להלוה.

והמוכר שטר חוב לחבירו ועברה עליו שביעית - אין הלוקח חוזר על המוכר, דהרי פשע בעצמו במה שלא עשה פרוזבול. ואם כבר כשמכרו עבר עליו שביעית - טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול. ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול, אם יש לו נכסים - נאמן, והלוה נפטר, והוא משלם להלוקח. אבל אם אין לו נכסים - אינו נאמן לחוב לאחרים בהודאתו. ויש חולקים בזה, דהרי נאמן במיגו, דאי בעי מחיל ליה.

ואם אין לו מיגו דמחילה, כגון שמכרו במעמד שלשתן, דאינו יכול למחול כמ"ש בסימן הקודם, גם אם יש לו נכסים - אינו נאמן, (ש"ך והגר"א) דכיון שמכרו - אינו נאמן בלא מיגו, דכאחר דמי.