שולחן ערוך חושן משפט מב ט


שולחן ערוך

לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה:

הגה: וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר (תשו' הרשב"א מהרי"ק שורש צ"ד):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אבל בדבר שהשטר בטל לא:    וכ"כ המ"מ פ"ג ממלוה וריב"ש סי' תי"ג ד"מ י"ד דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטלה שטר לא מפרשינן כן וכ"כ נ"י פ' איזהו נשך דלא אמרי' כן במקום שצריך להוסיף על התנאי ד"מ י"ב:

אלא לפסח שאחר כמה שנים:    פי' ומה"ט ג"כ אינו יכול לו' אפרענו לפסח הבא אחר שנה זו ומילתא בטעמא קאמר דאם לא היה כונתו לפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש מתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' דבודאי לא נתכוין אלא לפסח הבא ראשון וכ"כ בתשובת הרא"ש ועפ"ר וק"ל:

שאפשר שטעה בו הנותן כו':    נרא' דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו (וכמ"ש בר"ס רמ"ה) ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרי' הוא לאנתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל:

ש"ך - שפתי כהן

(יט) לפרעו בפסח כו'. ויש פוסקים כתבו דבלאו הכי סתמא דמילתא המתחייב לעשות שום דבר לזמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והביאו ראיות ומביאם ב"י ונרא' דגם המחבר מודה לזה אלא דלדוגמא נקט האי דינא ועיקר כוונתו על מ"ש וכן כל כיוצא בזה (ע' בתשו' ר"ס מ"ז וסי' מ"ח שאלה ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' י' וסי' נ"ו) . (כ) וי"א כו'. גם הדעה הראשונ' מודה בזה כדאיתא להדיא במהרי"ק שם וז"ל ואע"ג דהיכא דבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד ב"ה על התחתונ' הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא היכא שהספק נפל בכוונת הנותן או הלוה כההיא דמתחייב ליתן לחברו מנה אחר פסח שפסק הרא"ש שצריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון דודאי לכך נתכוין הלוה המכתיב את השטר דאלת"ה שטרא למאי אהני כיון דמצי לדחויי עד פסח של יובל הגדול אבל בכה"ג דאיכא למימר שהנותן סבור דשפיר מהני לישנא דהנח' וכמ"ש הרא"ש ואנו מספקא לן הלכתא כמאן פשיטא דבכה"ג איכא למימר דאוקי נכסים בחזקתייהו ואע"ג דאיכא שטר יד ב"ה על התחתונ' ולא מהני לישנא דהנח' הכתוב בשטר הצווא' ואפילו יתבטל השטר לגמרי עכ"ל ומ"ש הרב בל' וי"א כו' היינו משום דבדעה הא' לא הוזכר חילוק זה בפירוש וכן דרכו בכמה מקומות:


(כא) היינו דוקא כו'. כתב הב"ח ולא משמע הכי בדברי ה"ה פ' כ"ג מה' מלוה ונ"י פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת ומקור דבריהם לקוח מבעה"ת שער נ"ו ועיין עוד בהגהת מיי' ס"פ י"ט מה' עדות שם האריך בזה עכ"ל ולא דק דבכל המקומות שם מיירי שאם היינו אומרים יד ב"ה על התחתונ' הי' השטר נפסל מיד והי' נודע פסולו בודאי שהוא מוקדם וכה"ג משא"כ בהך דמהרי"ק שי"ל שהנותן טעה והי' סבור דיועיל בכה"ג אין חולק עליו ודינו ברור:


(כב) שאפשר שטעה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל נראה דמיירי בלשונות שמקנ' לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו וכמ"ש בר"ס רמ"ה כו' שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל עכ"ל ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצוואה אני מניח לפלוני כו' שהבאתי בסמוך ס"ק ך'. וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנא דהנח' כיון דהרא"ש סוב' דמהני אם כן י"ל שהנותן טעה וכו' וכן משמע מדקדוק ל' מהרי"ק שהבאתי בסמוך וכן משמע בד"מ אבל בלישנא דאתננו דליכא למ"ד דמהני א"ל שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר לפרש השטר בל' אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרינן בכה"ג יד ב"ה על תחתונה ודו"ק (וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהגה וסעיף ו'):



באר היטב

(טו) שטעה:    נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל.



קצות החושן

(ב) שהשטר בטל. עיין מל"מ פט"ו מטוען שמביא בשם מהראנ"ח דכל מלתא דלחזר' קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהן המחזיק וכל ספק דאיתיילד מוקמינן ליה בחזקת בעלים וזה שכתב על ראובן שהוציא שטר על שמעון בסך מה לפרוע בזמרם ידועים ונפל הספק בלשון השטר אם חיוב הלוה לסוף שלשה חדשי' או שלשה שנים ואסיק דכל שהלשון בעצמו מסופק אי איכא תרי לישני דמספקא לן אי תפוס לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די"ב דינרין לשנה דינר לתדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וה"נ ממון בחזקת בעלים עומד והלו' בא להחזיק מכח תנאו שהאריך לו הזמן עליו הראיה וכתב הרמב"ם הדין מפורש פי"ג ממלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי ה' ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם ההוא והרב המ"ל השיג עליו דבהדיא כתבו תוספות נגד דברי הרב בפ' השואל גבי מימרא דרבא דקאמר התם האי מאן דאמר לחברי' אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסא דאי"ל והקשו בתוספות דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם מוכר מוחזק ויד הלוקח על התחתינה והכא יד המשאיל על התתתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאינו יכול לשומטו ואזלינן בתר מרא קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה הרי בהדיא כתבו תוספות נגד דברי הראנ"ח ע"ש. אמנם אני אומר אם דברי החו' בפ' השואל המה נגדו אכתי יש עמוד וסיוע לדברי הראנ"ת מדברי תוספות פ' המוכר דף ס"א ד"ה ארעתא תרתי וז"ל הא דאמר בהשואל האי מאן דמשאיל מרא לחברי' למירפק בי' פרדיסי רפיק בי' כל פרדיסי דאית לי' ולא אמר פרדיסי תרתי משמע התם דרך הוא כו' ויש מפרשים דהתם יד המשאיל על התתתונ' דשואל מוחזק כו' ואין נראה לר"י דהתם נמי הואיל וסופו לחזור לבעלים הוי משאיל מוחזק כדאמר ר"נ קרקע בחזקת בעלי' עומדת הואיל וסופו לחזור לבעלים ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין וכו' דאין נראה לחלק דהא מיירי התם ר"נ אפילו בא בסוף החודש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמינין בחזקת בעלים וכן בהמקבל דף ק"י מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן ואמאי לא מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים אע"פ שהפירות כבר אכלו המלוה אם כן לא הוי טעמא משום דחז"ק גרוע אלא משום דסופו לחזור עד כאן לשונו והרי לפניך ממש כדברי הראנ"ח מדברי ר"י שרוב תוספות הוא ממנו ודברי התוספות שבפ' השואל הוא מבעל תוספות אחר אמנם בעיקר הדין שהעלה הראנ"ח לבבי לא כן ידמה דהא כמה כרכורים כרכרו בזה הפוסקים בשטר שכתב עד הפסח אם מחויב לשלם בפסח ראשון ברשב"א ובאשר"י באו בטענה דאם כן יתבטל השטר לגמרי ובזה לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה ותיפוק לי' דבעל השטר הוי מוחזק כיון דסופו לחזור. ועוד קשה לדברי הראנ"ח דכיון דסופו לחזור הוי המלוה מוחזק אם כן אפילו במלוה על פה נמי אם מחולקים הלוה והמלוה בזמן הפרעון הלוה אומר אחר עשרה ימים והמלוה אומר היום יהיה המלוה נאמן ומדברי הרמב"ם מבואר פי"ג ממלוה דדוקא מלוה בשטר וכן פסק בשלחן ערוך סימן ע"ג במלוה על פה דמחולקין בזמן הפרעון נשבע הלוה היסת ולדברי הראנ"ח צ"ל טעמא דנאמן הלוה במלוה על פה הוי משום מגו דפרעתי או להד"מ אבל לענ"ד נראה דבמלוה על פה אפילו הלוה בעדים וא"ל אל תחזיר אלא בפני פו"פ והספק בזמן הפרעון נמי ישבע הלוה היסת ואפילו לדעת התוספות דהיכא דלחזרה קאי לא הוי מוחזק היינו דוקא בחפץ שהוא דבר ידוע ואמרינן כיון דזה החפץ ודאי סופו לחזור הרי הוא החפץ בחזקת בעלים הראשונים אבל מלוה להוצאה ניתנה אלא דמוטל על הלוה לפרוע מנכסים ואם כן ודאי הלוה מוחזק בנכסיו ומצי אמר אכתי לא הגיע זמנך ליפרע דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין המלוה מוחזק בנכסי הלוה ואין לו בהם שום תפיסת יד מה שאין כן בחפץ וקרקע שסופו לחזו' לבעלים בעינא ומשום הכי הוכרחו הראשונים לבא בטענה בשטר שכתוב בו עד הפסח דהוי פסח ראשון דלא הוי המלו' מוחזק בנכסי הלוה אף על גב דיצטריך סוף סוף לפרוע וכמ"ש והא דכתב הרמב"ם במלוה בשטר זה אומר היום וזה אומר עדיין יש לי ה' ימים דהמלו' נאמן היינו משום דהכי דינא דמלוה בשטר כאין מפורש בו זמן פרעון דסתמו משמע היום אבל היכא דאיכא ספק בלה"ש ואין השט' מתבטל בכך וכעובדא דהראנ"ח דהא לסוף ג' שנים ודאי מועיל השטר בזה אמרינן יד בעה"ש על התתתונה אף על גב דסופו לחזרה וכדמוכח מכל הני פוסקים שכתבו הטעם דאם כן יתבטל השטר וכמ"ש אלמא בענין דאינו מתבטל יד בעה"ש על התחתונה ומשום דהבדל יש בין חפץ דהדרא להלואה דלא הדרא בעינא וכמ"ש וז"ב:




▲ חזור לראש