שולחן ערוך חושן משפט סו לב


שולחן ערוך

כשמוחל המוכר או יורשיו צריכים לשלם כל מה שכתוב בשטר החוב מהיפה שבנכסים שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא כגון אם הלוה גברא אלמא דלא ציית דינא או שאין לו נכסים ואם מת ישלמו יורשיו:

הגה: (תשו' רשב"א וע' ס"ק ק"ג) ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם ומחלו צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו אבל אם נודע שפרוע הוא אע"ג דהוא היה יכול לחזור ולגבות מן העכו"ם פטור המוחל (רבינו ירוחם ני"ד בשם הרשב"א ) וכל זה לדעת קצת רבוותא (ב' הדעות בטור וב"י וע' ס"ק ק"ה) אבל רבים חולקים וס"ל דבכל מוכר שטר חוב ומחלו אין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו (טור בשם הרא"ש ורב שרירא גאון) ומה שהוציא עליו (ד"ע):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

היה יכול לחזור ולגבותו:    דלא הזיקו בקרנו אלא ה"ל כמונע מציא' מחבירו ע"ש:

אלא הדמים שנתן:    ז"ל הטור ולא דמי לשאר זביני דכשטורף ב"ח מלוקח דאית בי' להלוקח שבח דהכא כיון דיש ביד המוכר למחול ואפי' היורש מוחל מעיקרא זביני ריעי נינהו דאיבעי ליה לשנוי שטרא למכתבי' בשמיה וכיון דלא עביד הכי דין הוא שלא יטול אלא הדמים שנותן בשטר עכ"ל ודו"ק [ודוקא] בזה ה"ל דאין צריך ליתן לו אלא דמיו משום דע"י מחילה נעשה כנייר בעלמא ומעיקרא זביני ריעי הוה אבל בבא ב"ח וטורפו מיד הלוקח או שבא אחר ואו' ששלו הוא ואינך דכתב הטור והמחבר בסמוך סל"ד כ"ע מודים דצריך לשלם כל דמי השטר והטעם דשם נשאר עליו שם שטר חוב וצריך הלוה לפרוע להאחר וגם לא ה"ל להעלות על דעתו שימכור דבר שאינו שלו מ"ה לא הוה זביני ריעי ועפ"ר ולא כב"י:

ש"ך - שפתי כהן

(קא) או יורשיו כו' כן הסכמת כל הפוסקי' רבים וגדולים ראשוני' ואחרוני' בכמה דוכתי ודלא כשלטי גבורים בשם ריא"ז פ' הכותב סוף דף תקט"ו שכתב דדוקא מוכר שמחל חייב אבל יורש שמחל אינו חייב לשלם כלום ע"ש והוא כדעת הי"א בבעה"ת וכבר דחה הבעה"ת סברא זו בשתי ידים ומביאו ב"י והכי מוכח מדברי התו' והר"ן פ' הכותב גבי קריבתיה דר"נ וכן הרא"ש פ' שנים אוחזין והתו' בב"ב פ' מי שמת דף קמ"ז ע"ב ושאר הרב' פוסקי' שכתבו מה שהיתה מרווחת קריבתי' דר"נ שהרי צריכה לשלם מה שמחל' ע"ש מבואר להדיא מדבריה' דיורש שמחל חייב כמו מוכר עצמו וכן עיקר:

(קב) מהיפה שבנכסים ל' הרמב"ם מהיפה שבנכסיו כשאר המזיקין ור"ל כדין הניזקין גובין מן העדיות לקמן סי' תי"ט:

(קג) ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא שוה למכור בשעת מחילה:

(קד) ואם מת ישלמו יורשיו. דדינא דגרמי חייב מדינא ולא משום קנסא כ"כ הטור והוא מדברי בעה"ת שער נ"א וכתב שכ"ד הראב"י והראב"ד ע"ש ולא הביא בב"י ובד"מ שום חולק בדבר ובאמת הרבה פוסקים מאד חולקים ע"ז וס"ל דדיני דגרמי קנסא ולא קנסו בנו אחריו וכ"כ מהרי"ל ומרי"ו ושאר הרבה אחרונים ודבריהם נרא' עיקר כמו שהוכחתי לק' ריש סי' שפ"ו וגם הי"א שמביא הרב לק' ריש סי' שפ"ח סעיף ב' דדוקא שעמד בדין כו' הוא דעת מהר"מ שכתב ששמע שכן פסק ריצב"א עכ"ל וכדאיתא במרדכי פ' החובל ובתשובת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' תתקצ"ט ע"ש עוד איתא בתשוב' מהר"מ ד"פ סי' ת"ס שפסק מו' הרב דכל דיני דגרמי משום קנס ולא קנסו לבנו ע"ש וא"כ קשה על הר"ב שלא הביא דעת הי"א וסתם כהמחבר וע"ל ריש סי' שפ"ו שהארכתי בזה:

(קה) ישלמו יורשיו עיין לק' סי' ק"ח סעיף ב' ס"ק ד' וסי' שפ"ח סעיף ב' בהג"ה ס"ק ט"ו מה שכתבתי בזה:

(קו) ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם כו' ולענין מתנת ש"מ שטר על עכו"ם עיין לק' סי' רנ"ג ס"ך:

(קז) צריך לשלם לו אף הרבית כו'. דברי הר"ב צ"ע דנהי שכתב הב"י מחו' כ"ב בשם תשוב' רשב"א וכ"כ ר' ירוחם ני"ד בשם תשובת רשב"א ומביאו ב"י במחו' ל"ז דצריך לשלם לו גם הריבית מ"מ הרי הרשב"א גופי' בתשובה אחרת נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית והיא בתשובת הרמב"ן סי' רכ"ג ומביאו ב"י בקצרה לעיל ריש סי' זה מחו' א' ע"ש וא"כ כיון שאין הרבית נמכר אע"ג שהיה יכול לגבותו אינו חייב לשלם לו דמניעת הריוח לא מיקרי היזק ופשיטא דהרשב"א בתשובת. רמב"ן שם מיירי אף ברבית שעלה כבר כדמשמע התם להדיא ועוד דהא הוציא כן מהש"ס דפ' יש נוחלין ושם מיירי להדיא כן. וגם באמת נרא' ראיית הרשב"א נכונה מן הש"ס פ' יש נוחלין (דף קכ"ד ע"ב) דמוכח התם דהרבית כ"ז שלא נגבה לאו דיליה הוא ולהכי אפי' רבנן דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה אינו נוטל ברבית ובע"כ צ"ל דהרשב"א ור' ירוחם שכתבו דצריך לשלם לו אף הרבית מיירי כשזקף הרבית בשטר במלו' ואז ה"ל כגבוי וכדמוכח בש"ס פ' איזהו נשך (דף ע"ב ע"א) כמו שנתבאר בי"ד סי' קע"א אבל מל' הר"ב שכתב צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו לא משמע כן וצ"ע עיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' ס"ו:

(קח) אבל אם נודע שפרוע הוא כו'. כלומר שכבר פרע ללוקח:

(קט) אבל רבים חולקים כו'. בע"ש השמיט הרבה חולקי' וכתב רק דברי המחבר וכן נראה לפע"ד עיקר כהמחבר בש"ס וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמו שאבאר (וכל ראיות התוספ' פ' מי שמת) (עיין מ"ש לעיל סעיף כ"ו ס"ק פ"ח והפוסקים החולקים יש לדחותם כמ"ש לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ד ול"ה סעיף ט"ו ס"ק נ"ב ונ"ג ע"ש ועיין בהרא"ש ספיק דמציעא ובריטב"א ור"ן פ' הכותב ושאר פוסקים) הלא המה רש"י פ' הכותב להדיא בביאור יותר דצריך לשלם לו כל מה שהיה כתוב בשטר אפי' כתוב בו אלף ומכרו במנה ובב"י כ' דהר"ן כתב כדברי רש"י ובאמת כ' כדברי רש"י ובביאור יותר ע"ש וכ"פ הריטב"א פ' הכותב וכן דעת הרב המגיד וכן נראה דעת הנ"י ספ"ק דמציעא וכ' שכן דעת רבינו חננאל והרמב"ן והרשב"א וכן הבעל העיטור באו' מחילה דף צ"ג ע"א הביא במסקנתו דברי רש"י והכריע כמותו ע"ש וכ"כ בפסקי מהר"מ רקנטי סי' תקל"ח דר"ח ור"ת סוברים כרש"י ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"מ מרוטנברק ד"פ סי' קכ"ח ע"ש מ"ש ב"י וד"מ ורשב"ם פרק מי שמת (דף קנ"ז ע"ב) חולק אף שגם בבעה"ת שער נ"א ח"ו ראיתי שכ"כ בשמו מ"מ לפע"ד אינו מוכרח דלא כתב שם אלא דצריך להחזיר לו מעותיו וי"ל דמסתמא קנהו בכל שויו וכן משמע בתוס' שם דאין מוכרח לפרש דברי רשב"ם כן ע"ש וכן נלפע"ד עיקר בש"ס דכן משמע לישנא דמגבי ביה דמי שטרא מעליא וכמ"ש רשב"א בתוס' פרק הכותב ושאר פוסקים ועוד דאם לא כן למאן דלא דאין דינא דגרמי א"צ נהחזיר לו אפילו מעותיו שנטל וזה ודאי תימ' היאך יחזיק של חברו כדין וכל א' יעשה קנוני' וימחול שט"ח שמכר לחברו אלא ודאי אף למאן דלא דאין דינא דגרמי צריך עכ"פ להחזיר לו מעותיו שנטל וא"כ לדידן דדיינינין דינא דגרמי בע"כ צריך לשלם לו כל מה שכ' בשטר וכ"כ ראב"ן בריש ספרו סי' מ"ז להדי' דאף למאן דלא דאין דיני דגרמי צריך עכ"פ להחזיר לו מעותיו שנטל והא דקאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא היינו כמו שהי' החוב יותר על הדמים שלקחו בהן מאותו חוב לא משלם אלא דמי ניירא ולמאן דדאין דינא דגרמי צריך לשלם לו כל החוב שהיה בשטר עכ"ל והכי מוכח נמי לפע"ד כדברי האיכא מרבוותא שמביא הרי"ף בפ' הכותב והר"ן שם בשם ר"ח שכתבו דטעמא דיכול למחול משום שיכול לומר עיינתי בחושבני ולא פש לי גביה מידי או פרוע הוא ופשיטא דבכה"ג צריך להחזיר לו מעותיו אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי א"כ לדידן דקי"ל כמאן דראין דינא דגרמי צריך לשלם לו כל החוב דאל"כ האיך קאמר אמימר למאן דדאין דינא דגרמי מגבי' ביה דמי שטרא מעליא הא למאן דלא דאין דינא דגרמי נמי דינא הכי ואע"ג דהרי"ף והר"ן שם חלקו על פי' ר"ח וסייעתו היינו דס"ל דאפי' מודה שאינו פרוע יכול למחול אבל בהא לא פליגי ודוק וכן מוכח לפע"ד בספר מקח וממכר לרב האי גאון שער ל"ו שכתב שם מתחלה דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול וצריך להחזיר הדמים שנטל וכן אפי' יורש מוחל כדגרסינן אמר שמואל כו' ואח"כ כתב אבל אם כתב השט"ח על שמו א"י למחול כדגרסינן אמר רב הונא בר יהושע אי פקח הוא כו' אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי' ביה דמי שטרא מעליא כו' אלמא דאפי' בלא אמימר צריך להחזיר לו מעותיו שנטל וא"כ לאמימר צריך לשלם לו כל מה שהי' כתוב בשטר ודוק. וגם הרא"ש אע"פ שבפסקיו כתב דמסתבר כדברי התוס' בתשובה לא כתב כן וכדאיתא בב"י וכן פסק בשלטי גבורים פ' הכותב סוף דף תקט"ו בשם ריא"ז וז"ל המוכר שט"ח לחבירו או הנותנו במתנה וחזר ומחלו או שחזר ואמר פרוע הוא או שטען הלוה פרוע הוא ונתחייב המלוה לישבע עליו והוא אינו רוצה לישבע הרי זה חייב לשלם ללוקח שמכר לו או למי שנתנו במתנה כל דמי השטר משלם שהרי בחזקת שאינו פרוע נתנו לו ועכשיו מתכוין להפסידו בטענותיו היו עדים מעידים שהיה השטר פרוע בעת שמכרו הרי זה מקחו מקח טעות ואין המוכר משלם ללוקח דמי השטר אלא הדמים שקבל מן הלוקח בלבד ואם נתנו במתנה מתנתו בטלה ואינו משלם כלום ע"כ וכן עיקר. ועיין מ"ש לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ה (ע' בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז):


ט"ז

באר היטב

(עז) יורשיו:    והש"ך כתב דהרב' פוסקים מאד חולקים ע"ז וס"ל דבדיני דגרמי לא קנסו לבנו אחריו ודבריהם נרא' עיקר וקשה על הרמ"א שלא הביא דעתם כלל וע"ל סימן ק"ח ס"ב וסי' שפ"ח ס"ב וריש סימן שפ"ו עכ"ל.

(עח) הרבית:    דברי הרב צ"ע דהא הרשב"א גופיה נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית וא"כ אע"ג שיכול לגבותו ה"ל רק מניעת הריוח דלא מיקרי היזק ובע"כ צ"ל דמיירי כשזקף הרבית בשטר במלו' ואז ה"ל כגבוי כמ"ש בי"ד סי' קע"א אבל מלשון הרב שכתב צריך לשלם לו הרבית שעלה עליו לא משמע כן וצ"ע עיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' ס"ו עכ"ל הש"ך.

(עט) שנתן:    ז"ל הטור ול"ד לשאר זביני דכשטורף ב"ח מלוקח דאית ליה להלוקח שבח דהכא כיון דיש בידו למחול ואפי' היורש מוחל מעיקרא זביני ריעי נינהו דאיבעי ליה לשנויי שטרא למכתביה בשמיה ומדלא עביד הכי דין הוא שלא יטול רק הדמים שנתן ע"כ ודוקא בזה ס"ל כן אבל בבא בע"ח וטורפו מיד הלוקח או שבא אחר ואומר ששלו הוא ואינך דכתב הט"ו בסל"ד לכ"ע צריך לשלם כל דמי השטר והטעם דשם לא ה"ל להעלות על דעתו שימכור דבר שאינו שלו מש"ה לא הוה זביניה זביני רעוע עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דנ"ל עיקר כדעת המחבר וכן הוא דעת רוב הפוסקים ע"ש שהביאם והוכיח גם כן בראיות ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ז.



קצות החושן

(לח) כשמוחל המוכר. נסתפקתי אם לא מתל כל החוב אלא סילק שעבודו מקרקע א' של הלוה אם צריך לשלם כפי מה שהזיקו. והנה במ"ל פ' שלשים מהל' מכירה הביא שם תשובת הרא"ש כלל ס"ג סימן ה' והוא מותיב והוא מפרק לה ומתבאר מדבריו דכשמוחל כל החוב תיכף נעש' כל ההיזק אבל כשמסלק שעבודו מקרקע אחת עדיין לא נעש' כל ההיזק ועיין שם ודבריו אינו מוכרחין דהא חופר קרקע המשועבד' לחבירו נמי לא נעשה כל ההיזק ואפילו הכי חייב משום דינא דגרמי וכמבואר בסימן שפ"ח עיין שם אמנ' נרא' דלא מהני כלל סילוק המלו' מקרקע א' דהא טעמא דיכול למחול אחרי נמכר היינו משום דנשאר אצלו שעבוד הגוף דאינו נמכר וכמ"ש ר"ת ומוחל את שעבוד הגוף וממילא לא פרע ערב דהוא שעבוד נכסיו ואם כן זה שלא מחל שעבוד הגוף אלא שעבוד קרקע אחת לא מהני מידי דהא שעבוד נכסים כבר נמכר ללוקח וזה ברור ☜אבל מצאתי בריטב"א בחידושיו למכות במשנה דמעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וז"ל מכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שטר חוב לחבירו והאריך לו הזמן שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומתלו מחול וכו' וכן חייב לשלם מה שהפסיד באריכת הזמן שאומדין כמה היה נותן וכן אם מתל לו זכות ערבו' או שעבוד שום קרק' שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למוכרו מפני כן ומשלם לו עד כאן לשונו ומשמע דיכול למחול שעבוד קרקע וצ"ל דהרא"ה סובר כשיטת הרמב"ם בטעמא דמחילה משום דמכירת שטרות דרבנן אבל לדידן דקיימא לן כשיטת ר"ת דמכירת שטרות דאורייתא אינו יכול למחיל רק שעבוד הגוף ולא שעבוד קרקע. ומה"ט ניחא דהש"ע בסעיף כ"ד הביא דצריך לשלם אם מאריך לו זמן ולא הביא מחילת שעבוד קרקע אחת והיינו משום דלא מהני וכמ"ש. ואכתי צריך עיון בתשובת הרא"ש כלל ס"ג סימן ה' דמבואר מדבריו דמהני סלוק שעבוד קרקע א' מכתובת' אתרי נמכר והא הרא"ש בכל דוכתי נמשך אחר שיטת ר"ת ואפשר דשם כתב אליבי' דרי"ף ורמב"ם דס"ל טעמא דמכירת שטרות דרבנן ואם כן אין חילוק בין שעבוד גוף לשעבוד קרקע והנה מבואר שם מדברי הרא"ש דחיוב תשלומין ליכא וטעמא נראה דכיון דמוחל שטר חוב צריך לשלם מבואר בדברי הרמב"ן בספר המלתמות בסוגיא דשיקול הדעת משום דדיבור לא הוי מזיק ממש אלא גורם ואם כן היכא דמוחל כל החוב הוי גורם אבל אם מוחל שעבוד קרקע אחת ה"ל גורם דגורם דהא אפילו חופר בידים קרקע המשועבדת לא הוי אלא גורם ואם כן כי מוחל בדיבור דלא הוי מזיק ממש הוי לי' גורם דגורם ועיק ש"ך סימן שפ"ו סעיף קטן ג' וניחא בזה ליישב מה שהקשו הראשונים בהא דאמרו ספ"ק דמציעא מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וניחוש שמא זבנה לכתובתה בטובת הנאה ש"מ איתי' לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והקשו מה מגו הוא כיון דאם תמחול תצטרך לשלם כל דמי השטר ולפי דבריהם שנפרע' קודם אינו מחזיר אלא דמים שנתן:

ונראה דרש"י כתב שם וניחוש דלמא זבנה לכתובת' ז"ל והבעל יחזיק בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין עיין שם ונראה שהוצרך לזה דאלו מה שיחזיק בגוף הנכסים שמשועבדין בלאו הכי לא יצטרך הבעל להוציא מת"י כלום כיון דספיקא הוא ולכן פירש"י בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין וראוי שנאמר להוציא קרקע המיוחדת לכתובת' ליד שליש עד שיבורר הדבר אימת נעשה השובר ועיין בשו"ת פנ"י סימן ח' ואם כן כיון דעיקר קושיא מקרקע המיוחדת לכתובתה בזה שפיר משני אי' לדשמואל דאי בעי מתלה לשעבוד קרקע המיוחד' לכתובת' ולא תצטרך לשלם דה"ל גורס דגורם כיון דאינו מזקת אלא בדיבור ודיבור אינו אלא גורם וכמ"ש:



פירושים נוספים

▲ חזור לראש