שולחן ערוך חושן משפט מ א
שולחן ערוך חושן משפט · מ · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב.
כיצד? האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב
- ( (וכ"ש כשכותב לאחד קבלתי ממך כך וכך על החוב שיש בידך דהוי מחילה אע"ג דידעינן דלא קבל) ) (ב"י סי' ע"ג בשם הריטב"א):
מפרשים
האומר לעדים הוו עלי עדים כו': ועד"ר שם כתבתי מאין יצא להרמב"ם דין זה ושרבים חולקים עליו בזה וס"ל דלא מהני לזה שאומר בע"פ כ"א בהודאה שכבר חייב לו אבל בזה שבא להתחייב לו עתה בדיבור זה לא מהני כ"א כשכתב לו כן בשטר או באמרו אני חייב לך מנה בשטר וכדס"ל להרמב"ם ג"כ וגם הטור שהעתיק ל' הרמב"ם השמיט דין זה שכ' הרמב"ם שם בריש דבריו משום דלא ס"ל כותיה בהאי וא"כ מן התימה מהמחבר וממור"ם ז"ל שכתבוהו סתם בלי חולק וע"ל ר"ס ל"ט מ"ש בסמ"ע בשם הג"א:
כמו שישתעבד הערב: פי' כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפלוני ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קכ"ט וה"נ דכותיה גבי לוה שיכול להתחייב נפשו אף שאינו חייב ועפ"ר:
וכל שכן כשכותב לא' כו': דומה לזה כתב הטור והמחבר לקמן סי' ע"ה סעיף י"א וכמ"ש בהגד"מ ע"ש וע"ל סימן פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוה מחילה:
(א) המחייב עצמו כו' היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל מי שמודה לחברו בחזקת שחייב לו ואח"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים או שהודה לו מלוה שאינו חייב לו הרי זה הודאה בטעות ואינה כלום אפי' מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים בו כמ"ש הטור והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר:
(ב) כיצד האומר לעדים כו'. כ' בסמ"ע שרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני כשבא להתחייב עתה כ"א כשכתב לו כן בשטר או באומר אני חייב לך מנה בשטר כו' ולא דק דה"ל לכתוב דחולקין וס"ל דאף באומר אני חייב לך מנה בשטר לא מהני רק כשכתב לו כן בשטר כמ"ש ה"ה פי"א מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים להדיא ע"ש וכ' עוד ה' המגיד שם וז"ל ולפי שטה זו אין שום צד שיהיה. חייב אלא כשכתב לו שטר ונמצא שהם חולקין על המחבר אשני חלוקין משלשה שכ' עכ"ל וכן משמע בר"ן ריש פ' הנושא לפי שטה זו שכ' דבדברים בעלמא אי אפשר שיתחייב אלא בקבלת כסף או בקנין או בשטר כו' ע"ש ולרש"י בכל גווני לא מהני כשמתחייב עכשיו וכמ"ש ב"י לדעת רש"י וכ"פ בשלטי גבורים ר"פ הנושא בשם ריא"ז ז"ל וז"ל הבא להתחייב בדבר שאינו מחויב בו במקום שאינו חובת ממון כגון שאמר הריני מחויב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עדי ואע"פ שכ' לו שטר חתום ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב אא"כ קנו מידו כב"ה עכ"ל ועיין בריטב"א ר"פ הנושא וע"ל ס"ק ה':
(ג) האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה כו'. בזה וכן בחילוק הג' שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אינו גובה אלא מבני חורין אבל בחילוק האמצעי כשכתב לו בשטר אני חייב לך מנה ומסר השטר בפני עדים גובה ממשעבדי למאן דאמר עידי מסירה כרתי אפי' אינו כת' ידו וכשלא מסר לו בפני עדים גובה מבני חורין אם הוא כת' ידו וכמ"ש לקמן ס"ק ה' ובחילוק האמצעי מודים הרמב"ן והרשב"א וכן דעת הר"ן וה"ה וכן דעת התוס' בשם ר"ת והרא"ש וטור ושאר פוסקים וכן כ' הריטב"א ר"פ הנושא ששטת ר"ת נכונה היא וכן עיקר ודלא כשלטי הגבורים שהבאתי בסמוך ס"ק ב' וה"ה כשכתבו עדים שטר וכתבו בו שהתחייב עצמו וצוה לכתוב שטר מהני אף להרמב"ן ורשב"א ופוסקים הנ"ל וכן מוכח בהר"ן ר"פ הנושא ע"ש גם מ"ש ולר"ל אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני כו' ע"ש ודו"ק:
(ד) הוו עלי עדים כו'. ה"ה כ' שהרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים חולקי' והביאו ראיות שאין אדם מתחייב בדברים אפי' באתם עדי בלא קנין ובלא שטר כו' ואולי הם ראיות שהביא הר"ן ר"פ הנושא וז"ל דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה ובפ' הזהב (דף נ"ח ע"א) נמי אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידן וכן בפ' השואל גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה כו' וכ' שם הר"ן בסוף דבריו דלדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דכי איצטריך לאוקמא בשקנו מידו לאו דוקא דהוא הדין באומר אתם עדי מהני דהא על כרחך ה"ה דמצי לאוקמא בשחייב עצמו בשטר כיון דקיימא לן כר' יוחנן אלא דנקט קנו מידו לפי שהיא ההקנאה היותר רגילה ובערב היינו טעמא דלא מהני ביה אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא זה [ולי] נראה לדעת הרי"ף והרמב"ם דדוקא הכא מהני כשחייב עצמו בשטר או באתם עדי כיון שמתחייב עצמו מיד בלי תנא' מה שא"כ בשומר קרקעות ושואל כיון שאינו מתחייב מיד רק אם יאבד דמי לערב שכ' הר"ן גופיה דדמי לאסמכתא ולא מהני רק בקנין וכן מדוקדק למעיין בלשון הרמב"ם שהתחיל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל כו' חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים כו' (והביאו ר' ירוחם נתיב ט"ו ח"ג ע"ש) דלאיזה צורך כ' בלא תנאי כלל כו' ואינו אסמכתא כו' אלא כוונתו כמ"ש כנ"ל ברור:
(ה) או שכ' לו בשטר כו'. כ' הבית חדש דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כת' בכתב ידו ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני העדים אפילו מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגה אשר"י עכ"ל ותמיה לי' דכיון דעדי מסירה כרתי מה בכך שאינו כתב ידו וכיון שמסרו לו בפני עדים ועדי מסירה מפקי לקלא גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת' ידו ולא שייך משטה אני בך בכה"ג ואפי' לגירסת הסמ"ע בהמחבר לקמן סעיף ב' והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף כו' היינו משום דיכול לזייף וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ו' הא לאו הכי גובה אפי' ממשעבדי אע"פ שאינו כת"י הלוה וכ"כ הטור ס"ס ס"ט בהדיא בפשיטות דאפי' אינו כתב ידו עדי מסירה כרתי וא"כ ה"ה הכא דלא מסתבר לחלק כלל בין חייב לו כבר בין מתחייב עתה לענין זה וכן משמע להדיא בב"י שכ' בס"ס זה וז"ל ונראה שגם הרמב"ם יודה בדין זהשכ' הטור בשם ר"ת שאם כ' בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה ומסר לו השטר בפני עדים חשיב מלוה בשטר דמשום דהוי כתב ידו לא גרע ואע"ג דלא הוי כלשון שטר כיון שכתוב בו ההודאה ומוסרו בפני עדים סגי עכ"ל משמע להדיא דבכל ענין הוי מלוה בשטר משום עדי מסירה (ואפשר משמע ליה להב"ח כן מדהקשו המרדכי והגה' אשר"י שם אפי' רש"י שלא חתם תחתיו לימא משטה אני בך ומאי מקשי' הא התם מסר לו בפני עדים אלא ודאי סבירא להו דאף בהודאה יכול לומר משטה אני בך אף שמסר לו בפני עדים וא"כ כ"ש במתחייב עצמו אין זה מוכרח די"ל דס"ל דמסתמא הסוגי' לפירוש רש"י מיירי אף למ"ד אין עידי מסירה כרתי דאי למ"ד עדי מסירה כרתי מ"ט דר"ל דפטר אבל לפי' ר"ת ניחא דכיון דעכשיו הוא דמתחייב פטר ר"ל ועוד דכבר סתרתי לקמן סי' פ"א סעיף י"ט ס"ק מ"ט דברי המרדכי והגהת אשר"י מכח דברי רש"י ותוס' ושאר פוסקים ע"ש):
ומ"ש הב"ח והכי משמע במרדכי להדיא ואיתא נמי בהגהת אשר"י ליתא דהמעיין במרדכי והגה' אשר"י שם יראה להדיא דלא הזכירו כלל שם שיש עדי מסירה אלא כתבו בשם ר"ת שמתחייב עצמו בכתיבת השטר שכותב לו בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה וחתם תחתיו והיינו לענין לגבות מבני חורין וכמ"ש בטור לר"ת. וכן נראה נמי לפרש דברי ר"ת שבתוס' והרא"ש ר"פ הנושא ובזה מיושב לפע"ד מה שכתבו התוס' שם (דף ק"ב סוף ע"א) וז"ל קשה לפי' ר"ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמתחייב שום דבר יתחייב לו שעבוד נכסים נמי ע"י מסירה כמו אם לוה ממנו דעדי מסירה מפקי לקל' עכ"ל ולפמ"ש לק"מ דהך דערבות לא מיירי שמסר לו בפני עדים אלא שכ' לו בכת"י ואני ערב ושוב מצאתי בחכמת שלמה ובחדושי מהר"ש אידלש שהרגישו בזה:
וכן מ"ש הטור וז"ל ור"ת פי' דלא מיירי בהודאה שמודה בדבר שחייב בו אלא מתחייב לו עתה מנה וכותב בכתב ידו אני פלוני חייב לך ומוסר לו השטר ובמסירת זה השטר מתחייב לו עתה במנה אם מוסרו לו בפני עדים גובה ממשעבדי ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי עכ"ל לא כמו שהבין הב"ח דלענין עדי מסירה בעינן כתב ידו אלא משום דלעיל מיניה כ' הטור פירש"י דמיירי שאינו כתב ידו דאי הוה כתב ידו בלאו הכי היה חייב בהודאתו אפי' לא מסר לו השטר בעדים ולא הוו פליגי ר"ל ור' יוחנן דהא מתני' היא הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין כתב שר"ת פי' דלא צריך לדחוקי בהכי אלא אפי' מיירי שהוא כתב ידו מ"מ פליגי שפיר כיון שאינו מודה שחייב לו כבר ומתחייב לו השתא בכתב זה פליגי אפילו לענין משעבדי כשמוסרו לו בפני עדים או לענין בני חרי כשמוסרו לו בינו לבינו וגם משום דכ' הטור ואם מוסרו לו בינו לבין עצמו גובה מבני חרי הוצרך לכתוב שהוא כתב ידו אבל אה"נ דאם מוסרו לו בפני עדים לא בעינן שיהא כ' ידו אלא בכל ענין שנכת' שלא יוכל להזדייף גובה ממשעבדי למאן דאמר עדי מסירה כרתי:
וראי' ברורה לדברי ממ"ש ה' המגיד פי"א מה' מכירה וז"ל וממילא ראם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים בשטר הרי זה קנה וזה שכ' המחבר או שכ' לו שטר כו' ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עידי מסירה קונים אי נמי כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו לגבות מנכסים בני חורין אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ ואע"ג דכ' שם כן להרמב"ם וכ' שם שהרמב"ן והרשב"א חולקין על הרמב"ם פשיטא דאין חולקין אלא בשני חלוקים דס"ל להרמב"ם דאף בלא שטר כגון באתם עידי או שאמר הריני חייב לך בשטר אבל בחילוק הזה שכתב לו שטר כתב ה' המגיד שם להדיא דמודה ליה וא"כ גם ר"ת ס"ל הכי. ומזה שכתבתי נלמד דאם כתב לו בכתב ידו ומסרו בינו לבינו גובה מבני חרי אף להרמב"ן והרשב"א וכדמוכח מדברי ה' המגיד להדיא וכן מוכח בטור שכת' כן לשטת ר"ת והרי ר"ת ס"ל להדי' בתו' פרק הנושא כהרמב"ן והרשב"א דאינו יכול להתחייב באתם עידי עיין שם גבי מה שכ' התוספת בשם ר"ת כמו שהודה בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר אתם עידי כו' אלא ודאי ס"ל דמה לי שמחייב עצמו בשטר בעדים לגבות ממשעבדי או שמחייב עצמו בכתב ידו לענין בני חרי כיון שכותב כן בכתב ידו:
ובזה ניחא הא דכ' הטור לקמן סי' ס' ס"ט המחייב עצמו כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' לפיכך אם לא קנו מידו ולא חייב עצמו בשטר גובה מבני חורין אבל אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים עכ"ל שהוצרכו הב"י והב"ח ובעל גי' תרומה שער ס"ד חלק א' דף שמ"ו ע"ד ושאר אחרונים לדחוק שאין זה מלשון הרמב"ן אלא מלשון הטור עצמו שהרי ה' המגיד כ' פי"א מה' מכירה שלדעת הרמב"ן א"א להתחייב שלא בשטר בדבר שאינו חייב בו ע"כ דבריהם ולפי ע"ד בחנם דחקו דלא בא ה' המגיד בשם הרמב"ן אלא לאפוקי אתם עידי או כשאמר לשון זה אני חייב לך מנה בשטר אבל כשכ' לו כתב ידו להתחייב משמע להדיא מדברי ה' המגיד שם דאף להרמב"ן גובה מבני חרי ע"ש א"כ הטור לקמן סי' ס' מיירי כשחייב עצמו בכתב ידו וכן עיקר:
(ו) שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. נראה דכונת הרמב"ם בזה להוכיח דסוגיא דר"פ הנושא מיירי במחייב עצמו בדבר שלא הי' חייב מדפריך התם מערב וכמ"ש בהרי"ף ראיה זו ע"ש:
(ז) כמו שישתעבד הערב כו'. כתב הסמ"ע פירוש כשקודם שחתמו העדים כ' בשטר פלוני לוה מפ' ופ' ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אף כשלא קנו מידו כיון דכתב ליה בשטר כו' ולא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונת הרמב"ם והט"ו כאן לומר שהרי חייב עצמו אע"פ שאינו חייב כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב וק"ל:
(א) כלום: היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל אם מחייב עצמו מחמת שסבור שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה אפילו מסר לו שטר בעדים אינו כלום והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי"ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר. ש"ך.
(ב) האומר: כתב הסמ"ע דרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני מה שאומר בע"פ כ"א בהודא' שכבר חייב לו אבל אם בא להתחייב לו עתה בדיבור לא מהני כ"א כשכתב לו בשטר כן או באמר אני חייב לך מנה בשטר ומן התימא על המחבר והרמ"א שכתבו סתם בלי חולק עכ"ל וע"ל סי' ל"ט מ"ש שם בס"ק ג'.
(ג) שכתב: כתב הב"ח דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת"י ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני עדים אפי' מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והש"ך השיג ע"ז וכתב דכיון דעידי מסיר' כרתי מה בכך שאינו כתב ידו כיון שמסרו לו בפני עדים הם מפקי לקלא וגובה אפילו ממשעבדי ולא שייך משטה אני בך בכה"ג כו' ע"ש באריכות.
(ד) הערב: פירוש כשקודם שחתמו העדים כתב בשטר פ' לוה מפ' ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אפילו לא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר כמ"ש בסי' קכ"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונתם כאן לומר כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב גם הלו' יכול להשתעבד כן עכ"ד (* א"ה לדעתי החלוש' אין זו השג' כ"כ דאף שבדברי הרמב"ם אין לפרש כך דהוא סובר דצריך קנין אפילו קודם חיתום שטרות מ"מ להט"ו יש לפרש כן דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קכ"ט דקודם חיתום שטרות אם כתב ופלוני ערב א"צ קנין וגם המחבר כתב שם בס"ד דיש פלוגת' אפילו בלאחר חיתום שטרות י"א דא"צ קנין ואחר כך כתב ולהרמב"ם אפילו קודם חיתום צריך קנין וע"ש בס"ז בסמ"ע וט"ז וק"ל).
(ה) כשכותב: ע"ל סי' פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ"ל הסמ"ע (ובש"ך שם ס"ק ע"ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע"ש).
(א) הוו עלי עדים. בר"פ הנושא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דפטור אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דחייב לעולם דלא קאמר אתם עדי והבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ונשנו ונאמרו בזה שלשה שיטות פירש"י שמחייב עתה בשטר שמסרו לו בפני עדים ולא חתם בו רק שכתב בכת"י אני חייב לך מנה בשטר ומיירי בהודאה כו' ור"ת פי' כולה סוגיא בלא הודאה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור ורצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה בהא פליגי ר"י סובר אלימא מלתא דשטרא לאקנוי בי' בשטר זה כמי שהודה בפני עדים ועיין שם בתוספות שכתבו צ"ל ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דא"ל אתם עדי נקט נמי הכא כמאן דא"ל אתם עדי ואין לתמו' היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלי נקנין בשטר די"ל הואיל וטרח לכתוב שטר גמר ומשעבד נפשי' וע"ש. והרי"ף והרמב"ם פי' דמיירי דא"ל כן בעל פה חייב אני לך מנה בשטר ואלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי הואיל ואמר תיבת בשטר וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שמשתעב' הערב וכבר נתקשו בדברי הרמב"ם כל האחרונים דאיך מתחייב בדיבור בעלמ' בלא קנין ובלא שטר ועיין בר"ן הקש' וז"ל דהא בערב נמי בעי קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן לי' ובפ' הזהב אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידו וכן בפ' השואל גבי מתנה ש"ח להיות כשואל פריך במאי בדברים ואיצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה אלמא בדברים בעלמא לא נתחייב ונראה לענ"ד דודאי בדברי' בעלמא לא נתחייב וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי דאפילו חפץ יוכל להקנות באודיתא וכמה שכתבו תוספות בפ' מ"ש גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכ"מ והוא קנין מעליא אע"פ ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פ' קונה הוא אותו באודיתא של הנותן כמו שקונה במשיכה וכסף וקנין אודיתא מבואר אצלינו באורך בסימן קצ"ה עיין שם ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפ' מנה אע"פ שאינו חייב זכה בו חבירו משום אודיתא כאלו נעשה בקנין ובשטר ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כ"מ שירד לאמיתו של דבר וז"ל כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה וכו' זה נלמד מדאמרינן פ' מ"ש דף קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עד כאן לשונו וכן מצאתי כתוב בנימוקי יוסף פ' מ"ש ז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פורבנצי' והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה אף על גב דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כ"כ בפ'. הנושא הריטב"א ז"ל עד כאן לשונו ואם כן דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא וכמ"ש בכסף משנה שם פי"א מהל' מכירה:
ובזה יאיר לך נתיבות השלחן ערוך דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסימן ס' כתב בסעי' ו' ז"ל המחייב עצמו בדבר שלא בל"ע חייב אף על גב דאין אדם מקנה דשלבל"ע כו' אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכך וכך חייב והוא שקנו מידו ע"כ והוא לכאורה תמוה דהא דעת הרמב"ם דבחיוב אין צריך קנין אלא מתחייב בדיבור בעלמא וכבר הניח בש"ך דבר זה שם ב צריך עיון. ולפי מ"ש דודאי חיוב בעי קנין כמו כל המשאות והמתנות דבעי' קנין כל חד כפי קנינו אלא משום דאודיתא הוי קנין בכל הדברי' הנקנין בין בקרקעות בין במטלטלין ולהכי מהני גם בחיוב משום אודיתא ואם כן דוקא כשאומר הוו לי עדים שאני חייב לפ' מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אע"פ ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא אבל בסימן ס' דאמר הוו לי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה אם כן ודאי אינו מתחייב בלא קנין וכה"ג בחפץ נמי אם אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פ' נקנה הוא לו באודיתא ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפ' ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא. וניחא בזה הא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשם גם כן ליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב כשואל וכן בערב נמי דבעי קנין משום דליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב להבא ונראה דאפילו הערב רוצה לחייב עצמו לאחר מתן מעות בלשון אודיתא וכגון שיאמר הריני מודה בפניכם שאני ערב נמי אפשר דלא מהני כיון דדעת הרמב"ם דערב קודם חיתום שטרות בעי קנין ואף על גב דבשטר ודאי מתחייב אפילו אינו חייב אלא ס"ל להרמב"ם דערב דהוי אסמכתא בעי קנין דוקא ואם כן כי היכא דשטר לא מהני לי' ה"ה אודיתא לא מהני אבל במקום דשטר מהני אודיתא לא גרע. וכל זה ברור והארכנו בזה יען משמע מדברי הש"ך וכל האחרונים טעמא דהרמב"ם דחיוב הוא קל להתחייב בדיבור בעלמא והוא נגד הסברא ונגד כמה סוגיות בש"ס וכן משמע בהא דאמר רב גידל הן הן הדברים הנקנין באמירה ומשמע דשאר דברים אין נקנין אפילו בחיוב ולפי מ"ש הכל ניחא דהרמב"ם לא מיירי אלא מלשון הודאה והוא קנין מעליא כמו שטר דאודיתא הוי קנין:
☜אמנם צריך אתה לדעת דזה הקנין דאודיתא אינו נגמר בלא עדים ואם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר אתם עדי לא מהני כלום ואף על גב דבכל הקנינים לא איברי סהדי אלא לשיקרא היינו משום דהקנין נגמר בפ"ע בלא עדים ולכן לא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל קנין אודיתא אף הוא אינו נגמר אלא בפני עדים ולא אמר אתם עדי ובינו לבינו לאו כלום הוא אף על גב דלא טען משטה דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודה בחוב שחייב אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא כ"ז שאין האודיתא בפני עדים ובאתם עדי לאו אודיתא ואינו זוכה באודיתא כזו דאודיתא אינו אלא בעדים ואתם עדי וז"ב והארכתי בזה לאפוקי מדברי פני יהושיע בר"פ הנושא דמשמע מיני' דגם בזה לא איברי סהדי אלא לשקרי והוא לשיטתו נמי ס"ל דחיוב הוא קל לחייב עצמו בדיבור בעלמא אמנם לפי מ"ש דהוי משום אודיתא ודאי אינו אודיתא בלא עדים ואתם עדי:
ובזה ישבתי קושיות תוספות פ' הזהב דף מ"ו בהא דתנן היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית והקשו תוספות דליקני לי' באודיתא המעות כמו שקנה רב מרי מרבא ע"י הודאתו של איסור פ' מי שמת אף על פי שהיינו יודעין שלא היה שלו מתחלה וה"ה בבריא וכו' ולפי מ"ש ניחא דהתוספות כתבו פרק חזקת הבתים דף מ' ד"ה קנין בפני שנים וז"ל אומר ר"ת דלא אתי למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים דהא אמרינן בקידושין לא איברי סהדי אלא לשיקרא ואמרינן בפ' הזהב דף מ"ו גבי היה עומד בגורן וכו' ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקני' ניהלי' אגב סודר ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישני דליכא עדים ע"כ ואם כן כיון דאודיתא אינו קנין בלא עדים אם כן לא קשה ליקני באודיתא דמצינו לומר דמיירי דליכא עדים וכמה שכתבו תוספות ועמ"ש עוד מקנין אודיתא בסימן קצ"ה:
(ב) מנה בשטר עמ"ש בסימן ע"ט סעי' ה' ובסימן פ"א סעיף י"ט: