ביאור:בבלי בבא קמא דף נה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
נאמר בהם 'טוב' [1]?
אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם 'טוב' - שאלני אם נאמר בהן 'טוב' אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן 'טוב' אם לאו? כלך אצל רבי תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה, אמר ליה: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום, אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא - ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר.
וכי סופן להשתבר מאי הוי?
אמר רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל.
אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה טי"ת בחלומו - סימן יפה לו.
מאי טעמא? אילימא משום דכתיב 'טוב' - אימא (ישעיהו יד כג:ושמתיה למורש קפד ואגמי מים) וטאטאתיה במטאטי השמד [נאם ה' צבאות]!?
חד טי"ת קאמרינן.
אימא (איכה א ט) טומאתה בשוליה [לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב]!?
טי"ת בי"ת קאמרינן.
אימא (איכה ב ט) טבעו בארץ שעריה [אבד ושבר בריחיה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה’]!?
אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה [2], שמ'בראשית' עד (בראשית א ד) וירא אלהים את האור [כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך] לא כתיב טי"ת.
ואמר רבי יהושע בן לוי: הרואה הספד בחלומו - חסו עליו מן השמים ופדאוהו.
הני מילי בכתבא [3].
וכן חיה ועוף כיוצא בהן [אם כן למה נאמר 'שור או חמור'? אלא שדבר הכתוב בהווה]:
אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי [4]: תרנגול, טווס [5] ופסיוני [6] - כלאים זה בזה [7].
פשיטא!?
אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי, מהו דתימא מין חד הוא - קא משמע לן.
אמר שמואל: אווז ואווז הבר - כלאים זה בזה.
מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי טעמא? אילימא משום דהאי אריך קועיה [8] והאי זוטר קועיה - אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טייעא [9], דהאי אלים קועיה [10] והאי קטין [11] קועיה - הכי נמי דהוו כלאים זה בזה!?
אלא אמר אביי: זה ביציו מבחוץ [12] וזה ביציו מבפנים.
רב פפא אמר: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא [13] והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא.
אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע שני מינים שבים – לוקה;
מאי טעמא?
אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא: אתיא 'למינהו' [שנאמר לגבי מינים שבים: (בראשית א כא) ויברא אלוקים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלוקים כי טוב] 'למינהו' מיבשה [(בראשית א כה) ויעש אלוקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו וירא אלוקים כי טוב].
בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא [14] – מהו? מי אמרינן 'כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד? או דלמא: השתא מיהת קא מנהיג?
מתקיף לה רבינא: אלא מעתה: חיבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ - הכי נמי דמחייב!?
אמרי: הכי? השתא: התם - ארץ מקום חיובא, חוצה לארץ לא מקום חיובא [15]; הכא אידי ואידי חיובא הוא [16].
הדרן עלך שור שנגח את הפרה
בבא קמא פרק ששי 'הכונס צאן לדיר'
משנה:
הכונס צאן לדיר, ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה – פטור [17]; לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה - חייב.
נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה – פטור; הוציאוה לסטים - לסטים חייבין.
הניחה בחמה [18], או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה – חייב. מסרה לרועה - נכנס הרועה תחתיו [19].
נפלה לגינה [20] ונהנית - משלמת מה שנהנית [21]; ירדה כדרכה והזיקה - משלמת מה שהזיקה.
כיצד משלמת מה שהזיקה?
[22] [23] שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה [24] - וכמה היא יפה [25].
רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים [26] - משלמת פירות גמורים [27], אם סאה – סאה, אם סאתים – סאתים [28].
גמרא:
תנו רבנן: 'איזהו 'כראוי' ואיזהו 'שלא כראוי'?
דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו 'כראוי'; שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - זהו 'שלא כראוי’’.
אמר רב מני בר פטיש: מאן תנא מועד דסגי ליה בשמירה פחותה [29]? - רבי יהודה היא, דתנן [פ"ד מ"ט דף מה,ב]: 'קשרוֹ בעליו [30] במוסירה ונעל לפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: תם – חייב [31], מועד – פטור, שנאמר (שמות כא לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם) ולא ישמרנו בעליו [שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו], ושמור הוא זה.
רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין [32].'
אפילו תימא רבי מאיר: שאני שן ורגל, דהתורה מיעטה בשמירתן, דאמר רבי אלעזר - ואמרי לה במתניתא תנא: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור, ואש, שן, ורגל;
בור - דכתיב (שמות כא לג: ו)כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו [ונפל שמה שור או חמור (שמות כא לד) בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו]; הא כסהו [33] – פטור [34];
אש - דכתיב (שמות כב ה: כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה) שלם ישלם המבעיר את הבערה - עד דעביד כעין מבעיר [35];
שן - דכתיב (שמות כב ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה) ובער בשדה אחר [מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] - עד דעביד כעין 'ובער' [36];
רגל - דכתיב [37] 'וְשִלַּח' - עד דעביד כעין 'ושלח';
ותניא: ’’וְשִלַּח' - זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו לב כ: אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם) מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר;
'ובער' - זה השן, וכן הוא אומר (מלכים א יד י: לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם והכרתי לירבעם משתין בקיר עצור ועזוב בישראל ובערתי אחרי בית ירבעם) כאשר יבער הגלל עד תומו.
טעמא דעביד כעין 'ושלח' 'ובער', הא לא עביד – לא.
אמר רבה: מתניתין נמי דיקא [38], דקתני 'צאן' [39] - מכדי בשור קא עסקינן ואתי [40] - ניתני 'שור'!; מאי שנא דקתני 'צאן' - לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן? לאו משום דכאן [גירסת כתב יד מינכן: 'דצאן’] - קרן לא כתיבא בה, שן ורגל - הוא דכתיב ביה, וקא משמע לן: דשן ורגל, דמועדין הוא [מעיקרן, די בשמירה פחותה] - שמע מינה.
תניא: 'אמר רבי יהושע: ארבעה דברים - העושה אותן פטור מדיני אדם [41] וחייב בדיני שמים, ואלו הן:
הפורץ גדר בפני בהמת חבירו [42],
והכופף קמתו של חבירו [43] בפני הדליקה [44], והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו'.
אמר מר: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו - היכי דמי?: אילימא בכותל בריא - בדיני אדם נמי ניחייב [45]! אלא
הערות עריכה
- ^ גבי כיבוד אב ואם, דכתיב בהן [באחרונות, דברים ה,טו] 'למען ייטב לך'
- ^ טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה
- ^ 'הספד' - תיבה זו לבדה הראוהו
- ^ במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו
- ^ פווא"ן בלע"ז
- ^ מין שליו שקורין פירדי"ץ
- ^ דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו
- ^ חרטומו; בי"ק בלע"ז
- ^ ערבי
- ^ צוארו עב
- ^ דק
- ^ ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ [בעונת הרביה, אך לא בעונת הנדידה]
- ^ בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה
- ^ קשר קרון לעז ודג: זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים
- ^ כלאים בחוצה לארץ לא נהגה, דמצוה התלויה בארץ היא, וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה
- ^ אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין – חייב, דהא דרשינן 'למינהו' 'למינהו' מיבשה
- ^ דהא נטרה, ומאי הוי ליה למעבד
- ^ מצערא לה שמשא, ולא סגי ליה בנעילה כראוי, דמוקמינן בגמרא דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה
- ^ להתחייב בנזקין
- ^ באונס מגג בעלה הסמוך לגינת חבירו, או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה, ונפלה
- ^ לפי הנאתה ולא לפי הזיקה
- ^ אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שווייה, ורחמנא אמר 'ובער בשדה אחר' (שמות כב ד), ודרשינן בגמרא: מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת:
- ^ אלא
- ^ קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת
- ^ עכשיו; והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמִי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה - אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט
- ^ שכבר בישלו כל צרכן
- ^ כל ההיזק
- ^ והיכא שיימינן אגב שדה? היכא דעדיין לא נגמרו
- ^ מני מתניתין, דאמר צאן - שהזיקה בשן ורגל הוא, דהיינו מועד בתחילתו - סגי לה בנעילה כראוי, דהיינו שמירה פחותה, כדאוקימנא: שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ואי אתי רוח שאין מצויה - לא קאי
- ^ לשור
- ^ דלא סגי ליה בפחותה; וטעמא דרבי יהודה בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' (לעיל דף מה,ב)
- ^ רבי אליעזר פליג אתרוייהו: דאילו רבי מאיר - מיהו בשמירה מעולה סגי ליה, ורבי אליעזר סבר: לית ליה נטירותא למועד
- ^ אפילו פורתא
- ^ ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא
- ^ בפשיעה
- ^ כעין שיאכילנה לבהמתו בידים, כלומר: בפשיעה
- ^ שם
- ^ דטעמא משום דהתורה מיעטה, אבל בקרן מועדת - לאו כרבי יהודה סבירא ליה
- ^ דאין הזיקה אלא בשן ורגל
- ^ כולהו פירקי עד השתא
- ^ קסבר גרמא בנזקין פטור
- ^ ויצאתה הבהמה וברחה
- ^ לצד הדליקה
- ^ כדי שתבער בה האש
- ^ מיהא אכותל, דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דמחייב, דהא תנן 'פרצוה לסטים - פטור'