ביאור:בבלי בבא קמא דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


שור באדם - שעשה בו קטנים כגדולים [1] - אינו דין שחייב [2] על הקטנים כגדולים [3]!?

לא! אם אמרת אדם באדם, שכן חייב [4] בארבעה דברים [5] - תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים? [6] [ולכן בא הפסוק:] תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' - לחייב על הקטנים כגדולים [7];

ואין לי אלא במועדין [8], בתם מנין?

דין הוא: הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת: מה כשחייב באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד [9] - אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד; ועוד: קל וחומר: מה איש ואשה, שכן הורע כחם בנזקין [10], לא חלקת בו בין תם למועד - בן ובת, שיפה כחם בנזקין [11], אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?

אמרת? וכי דנין קל מחמור [12] להחמיר עליו [13]? אם החמיר [14] במועד [15], החמור [16], תחמיר בתם הקל [17]? ועוד [18]: אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? [19]

תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' [20]: נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין [21]'.

משנה:

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם; לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא – פטור.

גמרא:

אמר שמואל: פטור ממיתה [22] וחייב בכופר [23];

ורב אמר: פטור מזה ומזה [24]; ואמאי? הא תם הוא [25]?

כדאמר רב [26]: 'במועד ליפול על בני אדם בבורות' - הכא נמי: במועד להתחכך על בני אדם בכתלים.

אי הכי - בר קטלא הוא!? בשלמא התם [27] דחזא ירוקא [28], ונפל [29]; אלא הכא [30] - מאי איכא למימר [31]?

הכא נמי [32] במתחכך בכותל להנאתו [33].

ומנא ידעינן?

דבתר דנפל קא מתחכך ביה.


עמוד ב


ואכתי צרורות נינהו [34]?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל [35] מיניה מיניה [36].

תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: [37] 'יש חייב במיתה ובכופר, ויש חייב בכופר ופטור ממיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש פטור מזה ומזה;

הא כיצד?

מועד בכוונה [לשון התוספתא: 'שור מועד שהמית' ואין גירסה 'בכוונה'!] - חייב במיתה ובכופר;

מועד שלא בכוונה - חייב בכופר, ופטור ממיתה [38]; תם בכוונה - חייב במיתה ופטור מכופר; תם שלא בכוונה - פטור מזה ומזה;

והנזקין [39] שלא בכוונה [40]: רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר.'

מאי טעמא דרבי יהודה?

יליף מכופרו: מה כופרו שלא בכוונה - חייב [41] - אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב;

ורבי שמעון יליף מקטליה דשור: מה קטליה שלא בכוונה – פטור, אף נזקין שלא בכוונה – פטור;

ורבי יהודה נמי נילף מקטליה?

דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה.

ורבי שמעון נמי נילף מכופרו?

דנין חיוביה דשור [42] מחיוביה דשור [43], לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא [44].

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא] - פטור:

הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב! מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור;

מאי טעמא דרבי שמעון?

דאמר קרא (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה) השור יסקל וגם בעליו יומת: כמיתת בעלים כך מיתת השור: מה בעלים עד דמיכוין ליה - אף שור נמי עד דמיכוין ליה [45].

ובעלים גופייהו מנלן?

דאמר קרא (דברים יט יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו) וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוין לו;

ורבנן [46] - האי 'וארב לו' מאי עבדי ליה?

אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו [47].

היכי דמי?: אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם - תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו [48]!? אי נמי פלגא ופלגא [49] - [50] ספק נפשות להקל?

לא, צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני [51]: דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, [52] כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו [53] - הוי ליה 'קבוע', וכל 'קבוע' - כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל. [54]

משנה:

שור האשה, ושור היתומים [55], שור האפוטרופוס [56], שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה.

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

גמרא:

תנו רבנן:

'שור' 'שור' - שבעה[57]
- [אחד לגופו ועוד ששה]
- להביא שור האשה א[58]
- שור היתומים, שור האפוטרופוס,
- שור המדבר, שור ההקדש,
- שור הגר שמת ואין לו יורשין.
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין -
פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר! ממאי? - מדקתני תרתי שור הפקר תרי זמני: שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין:

שור הגר שמת מאי ניהו? דכיון דאין לו יורשין - הוה ליה שור הפקר. היינו 'שור המדבר' היינו 'שור הגר שמת ואין לו יורשין'!? אלא - לאו הא קמשמע לן? - הא דהדר תנא שור הגר לרבי יהודה: דאפילו נגח[59] ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר [60]!? שמע מינה.

תניא נמי הכי [מכילתא דרשב"י שמות כא,כט]: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם) והועד בבעליו [ולא ישמרנו] והמית [איש או אשה - השור יסקל וגם בעליו יומת] [61] עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.

וגמר דין לא בעינן? והא 'השור יסקל' - גמר דין הוא!?

אלא אימא 'עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד'.

משנה:

שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש;
שחטו - בשרו אסור;
ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו – מוקדש;
ואם שחטו - בשרו מותר.

[62]

מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר [63]
- נכנסו תחת הבעלים[64]:
מועד - משלם נזק שלם, ותם - משלם חצי נזק.

גמרא:

תנו רבנן:

'שור שהמית:

עד שלא נגמר דינו:

מכרו [65] -


הערות עריכה

  1. ^ שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב כז) 'שור או כשב כי יולד'
  2. ^ בו סקילה
  3. ^ על תינוק קטן כעל אדם גדול
  4. ^ בנזקין
  5. ^ שהשור פטור מהן
  6. ^ ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,
  7. ^ 'בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה'
  8. ^ דקרא במועד כתיב
  9. ^ לענין סקילה
  10. ^ דאם הזיקו משלמין
  11. ^ דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין
  12. ^ תם ממועד
  13. ^ על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל
  14. ^ הכתוב בבן ובת באיש ואשה
  15. ^ כתב לך
  16. ^ שהרי חמור הוא לענין כופר
  17. ^ אנן מדינא בתם הקל - בתמיה
  18. ^ כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא
  19. ^ לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?
  20. ^ 'יגח' 'יגח' תרי זמני
  21. ^ דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין
  22. ^ דהא לא נתכוין, דאמרינן לקמן (ע"ב) כמיתת בעלים - אם הרג – כן מיתת השור שהרג
  23. ^ דדרשינן [(לעיל מג,ב)] 'כופר - אם כופר', להביא שלא בכוונה
  24. ^ כדדריש רבה לעיל [מג,א]: 'השור יסקל וגו' (שמות כא כט): כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר
  25. ^ אפילו למאן דדריש 'אם כופר' - הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי - תם הוא בחיכוך זה
  26. ^ לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מח,ב)
  27. ^ גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם: דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות, כגון
  28. ^ שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה
  29. ^ שלא בכוונה על זה
  30. ^ הואיל ומועד לכך
  31. ^ מאי 'שלא מתכוין' איכא
  32. ^ דחזינן ליה
  33. ^ ולא להפילו עליו
  34. ^ ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש
  35. ^ כותל
  36. ^ על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו, ומיהו אינו מתכוין להרוג
  37. ^ דומה לתוספתא בבא קמא פ"ד מ"ו
  38. ^ דדרשינן 'כופר - אם כופר' והיינו 'כוותיה דשמואל'
  39. ^ שור
  40. ^ ולא הרג
  41. ^ מרבויא ד'אם כופר'
  42. ^ תשלומי נזקיו מחמת הבור באין
  43. ^ קטליה
  44. ^ כפרת נפשו
  45. ^ רבי שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח, ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)
  46. ^ ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אף בעליו נמי: מתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב
  47. ^ לתוך חבורת אנשים, ויש שם כנענים וישראלים, ואיכא למימר 'לכנענים נתכוין'
  48. ^ ולא איצטריך קרא למפטריה
  49. ^ חמשה כנענים וחמשה ישראלים
  50. ^ לא איצטריך קרא למפטריה, דרחמנא אמר (במדבר לה כד) ושפטו העדה והצילו העדה, דהא
  51. ^ דאי לאו קרא - הוה אמינא 'זיל בתר רובא', ולישראל איכוין; ואף על גב דדלמא לאו להאי איכוין - נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב!
  52. ^ קא משמע לן קרא:
  53. ^ דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן
  54. ^ ולכל מילי דקיימא לן 'קבוע - כמחצה על מחצה דמי' - מהאי קרא נפקא לן.
  55. ^ שאין להן אפוטרופוס
  56. ^ של יתומין, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו
  57. ^ שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם
  58. ^ דלא תימא 'בעל השור' כתיב לשון זכר
  59. ^ דאף על גב דנגח בחיי הגר ומת
  60. ^ והוי ליה הפקר - פטור
  61. ^ 'והועד בבעליו' היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין
  62. ^ לאו ארישא קאי, אלא מילתא אחריתי היא [בספרי המשניות כאן תחילת משנה ט, והרישא היא משנה ח]:
  63. ^ עד שלא נגח
  64. ^ מתחייבין בנזקין כבעלים
  65. ^ ואפילו לרבנן דלא דרשי 'בבעליו' דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד, ומיחייב קטלא