ביאור:בבלי בבא קמא דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

שור באדם - שעשה בו קטנים כגדולים ^[1] - אינו דין שחייב ^[2] על הקטנים כגדולים ^[3]!?

לא! אם אמרת אדם באדם, שכן חייב ^[4] בארבעה דברים ^[5] - תאמר בשור שאינו חייב בארבעה דברים? ^[6] [ולכן בא הפסוק:] תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' - לחייב על הקטנים כגדולים ^[7];

ואין לי אלא במועדין ^[8], בתם מנין?

דין הוא: הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובת: מה כשחייב באיש ואשה, לא חלקת בו בין תם למועד ^[9] - אף כשחייב בבן ובת לא תחלוק בו בין תם למועד; ועוד: קל וחומר: מה איש ואשה, שכן הורע כחם בנזקין ^[10], לא חלקת בו בין תם למועד - בן ובת, שיפה כחם בנזקין ^[11], אינו דין שלא תחלוק בהן בין תם למועד?

אמרת? וכי דנין קל מחמור ^[12] להחמיר עליו ^[13]? אם החמיר ^[14] במועד ^[15], החמור ^[16], תחמיר בתם הקל ^[17]? ועוד ^[18]: אם אמרת באיש ואשה שכן חייבין במצות, תאמר בבן ובת שפטורין מן המצות? ^[19]

תלמוד לומר: 'או בן יגח או בת יגח' ^[20]: נגיחה בתם נגיחה במועד, נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ^[21]'.

משנה:

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם; לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא – פטור.

גמרא:

אמר שמואל: פטור ממיתה ^[22] וחייב בכופר ^[23];

ורב אמר: פטור מזה ומזה ^[24]; ואמאי? הא תם הוא ^[25]?

כדאמר רב ^[26]: 'במועד ליפול על בני אדם בבורות' - הכא נמי: במועד להתחכך על בני אדם בכתלים.

אי הכי - בר קטלא הוא!? בשלמא התם ^[27] דחזא ירוקא ^[28], ונפל ^[29]; אלא הכא ^[30] - מאי איכא למימר ^[31]?

הכא נמי ^[32] במתחכך בכותל להנאתו ^[33].

ומנא ידעינן?

דבתר דנפל קא מתחכך ביה.

עמוד ב

ואכתי צרורות נינהו ^[34]?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל ^[35] מיניה מיניה ^[36].

תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: ^[37] 'יש חייב במיתה ובכופר, ויש חייב בכופר ופטור ממיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש פטור מזה ומזה;

הא כיצד?

מועד בכוונה [לשון התוספתא: 'שור מועד שהמית' ואין גירסה 'בכוונה'!] - חייב במיתה ובכופר;

מועד שלא בכוונה - חייב בכופר, ופטור ממיתה ^[38]; תם בכוונה - חייב במיתה ופטור מכופר; תם שלא בכוונה - פטור מזה ומזה;

והנזקין ^[39] שלא בכוונה ^[40]: רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר.'

מאי טעמא דרבי יהודה?

יליף מכופרו: מה כופרו שלא בכוונה - חייב ^[41] - אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב;

ורבי שמעון יליף מקטליה דשור: מה קטליה שלא בכוונה – פטור, אף נזקין שלא בכוונה – פטור;

ורבי יהודה נמי נילף מקטליה?

דנין תשלומין מתשלומין ואין דנין תשלומין ממיתה.

ורבי שמעון נמי נילף מכופרו?

דנין חיוביה דשור ^[42] מחיוביה דשור ^[43], לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא ^[44].

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [לכנעני והרג בן ישראל; לנפלים והרג בן קיימא] - פטור:

הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב! מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור;

מאי טעמא דרבי שמעון?

דאמר קרא (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה) השור יסקל וגם בעליו יומת: כמיתת בעלים כך מיתת השור: מה בעלים עד דמיכוין ליה - אף שור נמי עד דמיכוין ליה ^[45].

ובעלים גופייהו מנלן?

דאמר קרא (דברים יט יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו) וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוין לו;

ורבנן ^[46] - האי 'וארב לו' מאי עבדי ליה?

אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו ^[47].

היכי דמי?: אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם - תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו ^[48]!? אי נמי פלגא ופלגא ^[49] - ^[50] ספק נפשות להקל?

לא, צריכא דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני ^[51]: דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, ^[52] כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו ^[53] - הוי ליה 'קבוע', וכל 'קבוע' - כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל. ^[54]

משנה:

שור האשה, ושור היתומים ^[55], שור האפוטרופוס ^[56], שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה.

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

גמרא:

תנו רבנן:

'שור' 'שור' - שבעה^[57] –

- [אחד לגופו ועוד ששה]

- להביא שור האשה א^[58]

- שור היתומים, שור האפוטרופוס,

- שור המדבר, שור ההקדש,

- שור הגר שמת ואין לו יורשין.

רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין -

פטורין מן המיתה לפי שאין להם בעלים.

אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר! ממאי? - מדקתני תרתי שור הפקר תרי זמני: שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין:

שור הגר שמת מאי ניהו? דכיון דאין לו יורשין - הוה ליה שור הפקר. היינו 'שור המדבר' היינו 'שור הגר שמת ואין לו יורשין'!? אלא - לאו הא קמשמע לן? - הא דהדר תנא שור הגר לרבי יהודה: דאפילו נגח^[59] ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר ^[60]!? שמע מינה.

תניא נמי הכי [מכילתא דרשב"י שמות כא,כט]: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר – פטור, שנאמר (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם) והועד בבעליו [ולא ישמרנו] והמית [איש או אשה - השור יסקל וגם בעליו יומת] ^[61] עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.

וגמר דין לא בעינן? והא 'השור יסקל' - גמר דין הוא!?

אלא אימא 'עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד'.

משנה:

שור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו - אינו מוקדש;

שחטו - בשרו אסור;

ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו – מוקדש;

ואם שחטו - בשרו מותר.

^[62]

מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר ^[63]

- נכנסו תחת הבעלים^[64]:

מועד - משלם נזק שלם, ותם - משלם חצי נזק.

גמרא:

תנו רבנן:

'שור שהמית:

עד שלא נגמר דינו:

מכרו ^[65] -

הערות

^ שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב כז) 'שור או כשב כי יולד'
^ בו סקילה
^ על תינוק קטן כעל אדם גדול
^ בנזקין
^ שהשור פטור מהן
^ ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,
^ 'בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה'
^ דקרא במועד כתיב
^ לענין סקילה
^ דאם הזיקו משלמין
^ דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין
^ תם ממועד
^ על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל
^ הכתוב בבן ובת באיש ואשה
^ כתב לך
^ שהרי חמור הוא לענין כופר
^ אנן מדינא בתם הקל - בתמיה
^ כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא
^ לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?
^ 'יגח' 'יגח' תרי זמני
^ דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין
^ דהא לא נתכוין, דאמרינן לקמן (ע"ב) כמיתת בעלים - אם הרג – כן מיתת השור שהרג
^ דדרשינן [(לעיל מג,ב)] 'כופר - אם כופר', להביא שלא בכוונה
^ כדדריש רבה לעיל [מג,א]: 'השור יסקל וגו' (שמות כא כט): כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר
^ אפילו למאן דדריש 'אם כופר' - הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי - תם הוא בחיכוך זה
^ לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מח,ב)
^ גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם: דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות, כגון
^ שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה
^ שלא בכוונה על זה
^ הואיל ומועד לכך
^ מאי 'שלא מתכוין' איכא
^ דחזינן ליה
^ ולא להפילו עליו
^ ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש
^ כותל
^ על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו, ומיהו אינו מתכוין להרוג
^ דומה לתוספתא בבא קמא פ"ד מ"ו
^ דדרשינן 'כופר - אם כופר' והיינו 'כוותיה דשמואל'
^ שור
^ ולא הרג
^ מרבויא ד'אם כופר'
^ תשלומי נזקיו מחמת הבור באין
^ קטליה
^ כפרת נפשו
^ רבי שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח, ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)
^ ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אף בעליו נמי: מתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב
^ לתוך חבורת אנשים, ויש שם כנענים וישראלים, ואיכא למימר 'לכנענים נתכוין'
^ ולא איצטריך קרא למפטריה
^ חמשה כנענים וחמשה ישראלים
^ לא איצטריך קרא למפטריה, דרחמנא אמר (במדבר לה כד) ושפטו העדה והצילו העדה, דהא
^ דאי לאו קרא - הוה אמינא 'זיל בתר רובא', ולישראל איכוין; ואף על גב דדלמא לאו להאי איכוין - נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב!
^ קא משמע לן קרא:
^ דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן
^ ולכל מילי דקיימא לן 'קבוע - כמחצה על מחצה דמי' - מהאי קרא נפקא לן.
^ שאין להן אפוטרופוס
^ של יתומין, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו
^ שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם
^ דלא תימא 'בעל השור' כתיב לשון זכר
^ דאף על גב דנגח בחיי הגר ומת
^ והוי ליה הפקר - פטור
^ 'והועד בבעליו' היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין
^ לאו ארישא קאי, אלא מילתא אחריתי היא [בספרי המשניות כאן תחילת משנה ט, והרישא היא משנה ח]:
^ עד שלא נגח
^ מתחייבין בנזקין כבעלים
^ ואפילו לרבנן דלא דרשי 'בבעליו' דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד, ומיחייב קטלא

[1] שור קטן ההורג כשור גדול ההורג, דהא שור בן יומו קרוי 'שור', דכתיב (ויקרא כב כז) 'שור או כשב כי יולד'

[2] בו סקילה

[3] על תינוק קטן כעל אדם גדול

[4] בנזקין

[5] שהשור פטור מהן

[6] ונזק לא חשיב, דהא שור נמי נזקא משלם,

[7] 'בן' ו'בת' - קטנים משמע, דלעיל מיניה כתיב 'והמית איש או אשה'

[8] דקרא במועד כתיב

[9] לענין סקילה

[10] דאם הזיקו משלמין

[11] דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והן שחבלו באחרים - פטורין

[12] תם ממועד

[13] על הקל, דנימא: כי היכי דחמור חייב - קל נמי חייב? דקדרשת תם ממועד במה מצינו, דקתני: חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד, דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב, וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) - עשה בו תם כמועד, אף בן ובת נעשה בו תם כמועד, ואשתכח דקא ילפת תם ממועד; דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה, דהא במועד גופיה: אי לאו דרבינהו קרא - לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל

[14] הכתוב בבן ובת באיש ואשה

[15] כתב לך

[16] שהרי חמור הוא לענין כופר

[17] אנן מדינא בתם הקל - בתמיה

[18] כלומר וקל וחומר דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא

[19] לישנא אחרינא: וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה? וזה שמעתי, וראשון מצאתי, וכשר הוא מן האחרון: דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה? וכי דנין כו' - והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה?

[20] 'יגח' 'יגח' תרי זמני

[21] דריבה לה נגיחה: למועד ולתם, למיתה ולנזקין

[22] דהא לא נתכוין, דאמרינן לקמן (ע"ב) כמיתת בעלים - אם הרג – כן מיתת השור שהרג

[23] דדרשינן [(לעיל מג,ב)] 'כופר - אם כופר', להביא שלא בכוונה

[24] כדדריש רבה לעיל [מג,א]: 'השור יסקל וגו' (שמות כא כט): כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר

[25] אפילו למאן דדריש 'אם כופר' - הני מילי למועד שלא בכוונה, והאי - תם הוא בחיכוך זה

[26] לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מח,ב)

[27] גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם: דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות, כגון

[28] שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה

[29] שלא בכוונה על זה

[30] הואיל ומועד לכך

[31] מאי 'שלא מתכוין' איכא

[32] דחזינן ליה

[33] ולא להפילו עליו

[34] ואין כופר כתוב אלא בנגיחה, דהוי גופו ממש

[35] כותל

[36] על ידי דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו, ומיהו אינו מתכוין להרוג

[37] דומה לתוספתא בבא קמא פ"ד מ"ו

[38] דדרשינן 'כופר - אם כופר' והיינו 'כוותיה דשמואל'

[39] שור

[40] ולא הרג

[41] מרבויא ד'אם כופר'

[42] תשלומי נזקיו מחמת הבור באין

[43] קטליה

[44] כפרת נפשו

[45] רבי שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח, ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)

[46] ורבנן פליגי עליה, ואמרי: אף בעליו נמי: מתכוין להרוג את זה והרג את זה – חייב

[47] לתוך חבורת אנשים, ויש שם כנענים וישראלים, ואיכא למימר 'לכנענים נתכוין'

[48] ולא איצטריך קרא למפטריה

[49] חמשה כנענים וחמשה ישראלים

[50] לא איצטריך קרא למפטריה, דרחמנא אמר (במדבר לה כד) ושפטו העדה והצילו העדה, דהא

[51] דאי לאו קרא - הוה אמינא 'זיל בתר רובא', ולישראל איכוין; ואף על גב דדלמא לאו להאי איכוין - נתכוין להרוג את זה והרג את זה - חייב!

[52] קא משמע לן קרא:

[53] דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן

[54] ולכל מילי דקיימא לן 'קבוע - כמחצה על מחצה דמי' - מהאי קרא נפקא לן.

[55] שאין להן אפוטרופוס

[56] של יתומין, אלא שעל אפוטרופוס לשומרו

[57] שבעה 'שור' כתובין בפרשה בנוגח אדם

[58] דלא תימא 'בעל השור' כתיב לשון זכר

[59] דאף על גב דנגח בחיי הגר ומת

[60] והוי ליה הפקר - פטור

[61] 'והועד בבעליו' היינו בבית דין, דאין העדאה אלא בבית דין

[62] לאו ארישא קאי, אלא מילתא אחריתי היא [בספרי המשניות כאן תחילת משנה ט, והרישא היא משנה ח]:

[63] עד שלא נגח

[64] מתחייבין בנזקין כבעלים

[65] ואפילו לרבנן דלא דרשי 'בבעליו' דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחד, ומיחייב קטלא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]