ביאור:בבלי בבא קמא דף י
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך התוספתא:]
חומר בשור מבאש, חומר באש מבשור:
חומר בשור מבאש: שהשור משלם כופר וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו אסור בהנאה; מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, מה שאין כן באש [1];
חומר באש מבשור: שהאש מועדת מתחילתה, מה שאין כן בשור; [2];
חומר באש מבבור וחומר בבור מבאש:
חומר בבור מבאש: שתחילת עשייתו לנזק; מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, משאין כן באש;
חומר באש מבבור: שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור.' וליתני 'חומר בשור מבבור, שהשור חייב בו את הכלים [3], מה שאין כן בבור'?
הא – מני?
רבי יהודה היא [4], דמחייב על נזקי כלים בבור.
אי רבי יהודה - אימא סיפא: חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור; 'דבר הראוי לה' מאי נינהו? עצים; 'דבר שאין ראוי לה' מאי נינהו? – כלים; 'מה שאין כן בבור'?: אי רבי יהודה - הא אמרת 'מחייב היה רבי יהודה על נזקי כלים בבור'!?
אלא לעולם רבנן היא [5] ותנא ושייר;
מאי שייר דהאי שייר? שייר טמון [6].
איבעית אימא: לעולם רבי יהודה, ו'דבר שאין ראוי לה' לאו לאתויי כלים אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
מתקיף לה רב אשי: ליתני 'חומר בשור מבבור: שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור' [7]?
אי אמרת בשלמא רבנן היא, איידי דשייר הך [8] - שייר נמי הך; אלא אי אמרת רבי יהודה [9] - מאי שייר דהאי שייר?
שייר דש בנירו [10].
אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא דהתנא [11] שכן דרכו לילך ולהזיק [12].
הכשרתי במקצת נזקו:
עריכהתנו רבנן: '"הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו" - כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה - האחרון חייב [13];
ודלא כרבי, דתניא: 'החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה - אחרון חייב [גם בנזיקין וגם במיתה והראשון פטור – תוספות]; רבי אומר: אחר אחרון למיתה [14], אחר שניהם לנזקין [15].
רב פפא אמר: [16] למיתה, ודברי הכל [17].
איכא דאמרי: לימא דלא כרבי?
אמר רב פפא: למיתה ודברי הכל [18].
מתקיף לה רבי זירא: ותו ליכא [19]? והא איכא [20]: 'מסר שורו לחמשה בני אדם, ופשע בו אחד מהן [21], והזיק – חייב [22]'.
[ומקשה הגמרא] היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר [23] - פשיטא, דאיהו קעביד [24]; אלא דבלאו איהו נמי מינטר? מאי קעביד [25]!? [והגמרא דחתה את המקרה שהמציא רבי זירא מסברא.]
מתקיף לה רב ששת: והא [כלומר: הנה עוד מקרה - חוץ מבור של תשעה שהעמיקה לעשרה – שהכלל של המשנה 'הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו' תקפה:] איכא 'מרבה בחבילה [26]'!?
ומקשה היכי דמי?
אי דבלאו איהו לא אזלא – פשיטא [27]! אלא דבלאו איהו אזלא - מאי קא עביד?
מתקיף לה רב פפא: והא איכא הא: דתניא [תוספתא בבא קמא ב,ח: חמשה שישבו על גבי ספסל ונשבר - כולן חייבין לשלם; ואם מחמת האחרון נשבר - האחרון משלם על ידי כולם;] חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו - האחרון חייב [ולמרות שלא הוא הגורם הבלעדי, כמשנתנו: 'הכשרתי במקצת נזקו [האחרון, שהוא רק גורם אחרון] - חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו’], ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא [28].
[ומקשה הגמרא:] היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא איתבר – פשיטא [29]!? אלא דבלאו איהו נמי איתבר - מאי קעביד?
סוף סוף מתניתא [30] היכא מתרצא [31]?
לא, צריכא: דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי [33], והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה "אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין [היינו יושבים שם עוד זמן מועט וקמים]".
ולימא להו "אי לאו אתון - בדידי [34] לא הוה מיתבר [35]"!? [36]
לא, צריכא [37]: [38] דבהדי דסמיך בהו [39] – תבר.
פשיטא!?
מהו דתימא כחו [שהוא רק נשען, ולא מפעיל כח שריריו] לאו כגופו דמי - קא משמע לן [40] דכחו כגופו דמי; דכל היכא דגופו תבר - כחו נמי תבר.
ותו ליכא? והא איכא הא: דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת - כולן פטורין [41]; רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו' [42]?
בקטלא לא קמיירי.
ואיבעית אימא: בפלוגתא לא קמיירי.
ולא? והא אוקימנן דלא כרבי?
דלא כרבי וכרבנן – מוקמינן, כרבי יהודה בן בתירא ולא כרבנן - לא מוקמינן [43].
חבתי בתשלומי נזקו [כהכשר כל נזקו]:
'חבתי בנזקו' [44] לא קתני, אלא 'בתשלומי 'נזקו [45].
תנינא להא, דתנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"א מ"א]: 'תשלומי נזק' [46] - מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה [47]'.
מנא הני מילי [שהבעלים מטפלים בנבלה]?
אמר רבי אמי: דאמר קרא (ויקרא כד יח: ו)מכה נפש בהמה יְשַלְמֶנָה [נפש תחת נפש]; אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'יַשלִימֶנה' [48].
רב כהנא אמר: מהכא: (שמות כב יב) אם טרף יטרף יביאהו עֵד הטרפה לא ישלם: עַד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם. [49]
חזקיה אמר: מהכא: (שמות כא לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו) והמת יהיה לו – לניזק; וכן תנא דבי חזקיה: והמת יהיה לו – לניזק; אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת: לא כך היה.
מאי לא כך היה?
אמר אביי: אי סלקא דעתא נבילה דמזיק הויא [50] - ליכתוב רחמנא [בפסוק שמות כא,לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו - שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו] 'שור תחת השור' ולישתוק [51], 'והמת יהיה לו' למה לי? - שמע מינה לניזק [52].
וצריכא [את שלשת הלימודים: של רבי אמי ושל רב כהנא ושל חזקיה]: דאי כתב רחמנא [53]: [ו]מכה בהמה ישלמנה [ומכה אדם יומת] - משום דלא שכיחא (שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו, לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה), אבל טרפה - דשכיחא - אימא לא! צריכא; ואי אשמועינן טרפה - משום דממילא (שהזאב טרפה, והשומר לא נתכוון; אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה), אבל מכה בהמה - דבידים (קא מזיק) - אימא לא (אימא על המזיק לטרוח בנבילה, ומשלם הדמים - קא משמע לן); ואי אשמועינן הני תרתי: הא משום דלא שכיחא, והא משום דממילא, אבל 'והמת יהיה לו', דשכיחא ובידים [54] - אימא לא; ואי אשמועינן 'המת יהיה לו' - משום דממונא קא מזיק, אבל הכא דבגופא מזיק [55] אימא לא – צריכא!
אמר ליה רב כהנא לרב[א]: אלא טעמא דכתב רחמנא 'והמת יהיה לו'; הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא? השתא: אי אית ליה לדידיה [56] - כמה טריפות יהיב ליה [57], דאמר מר ’[שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף] ישיב [לבעליו והמת יהיה לו] - לרבות שוה כסף, ואפילו סובין, דידיה מבעיא?
[אלא] לא נצרכא [58] אלא לפחת נבילה [59].
לימא פחת נבילה תנאי היא, דתניא [מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה טז]: ’[רבי יוחנן ברבי יאשיה אומר: (שמות כב יב) אם טרף יטרף יביאהו עד [הטרפה לא ישלם] -
הערות
עריכה- ^ אש לא חייב בה שריפת אדם, שהיה לו לברוח; ואם כפות הוא - המבעיר חייב מיתה, וקם ליה בדרבה מיניה, כדמפרש לקמן בפרק 'הכונס צאן לדיר' (דף סא,ב)
- ^ לקמן מפרש לה כל 'שור' דקתני הכא - בקרן קמיירי, ולא בשן ורגל
- ^ אם שיברן בנגיחה או בבעיטה, שהיא תולדה דקרן; כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים
- ^ פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק 'שור שנגח את הפרה' (לקמן דף נג,ב)
- ^ ודקשיא לך 'ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' -
- ^ דהוה ליה למתני 'חומר בשור ובור מבאש: שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן – חייב, או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה – חייב, ואף על גב דטמון בשק, מה שאין כן באש, דנפקא לן (לקמן דף ס.) מ'או הקמה' דאינו חייב אלא בגלוי
- ^ שור פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור - פטור בעל הבור, דכתיב (שמות כא לד) 'בעל הבור ישלם [כסף ישיב לבעליו] והמת יהיה לו' - יצא זה שאין המת שלו, דאף על גב דנפדה - אם מת אסור להאכילו לכלבים, כדאמרינן בבכורות (דף טו,א): תזבח' - ולא גיזה, 'בשר' - ולא חלב, 'ואכלת' - ולא לכלבים (דברים יב טו: בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר) ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר; ואם נגחו שור – חייב, דהא כתיב 'שור רעהו' (שמות כא לה), וכיון דנפדה – 'שור רעהו' קרינא ביה, ואף על גב דבשור נמי כתיב 'והמת יהיה לו' - מוקמינן ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה
- ^ טמון וכלים
- ^ ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב
- ^ שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך, שהרי השוורין מלומדין בדישה - תולדה דקרן היא, שכוונתה להזיק, וחייב לשלם דמי נירו שקילקל, מה שאין כן בבור, דלא שייך ביה היזק קרקע
- ^ דהא קתני לעיל בשור
- ^ וכל נזקין בכלל
- ^ בין מת בו השור, בין הוזק; וטעמא מפרש לקמן, מקראי, בפרק 'שור שנגח את הפרה'
- ^ אם מת השור - לא ישלם הראשון כלום, דתשעה טפחים אין בהם כדי להמית
- ^ דאם הוזק השור ולא מת - ישלמו בין שניהם
- ^ מתניתין דקתני 'כהכשר כל נזקו' -
- ^ דאין חייב אלא אחרון במיתה; שמת השור קמיירי
- ^ דאפילו רבי קאמר 'אחר אחרון למיתה'
- ^ למימר 'כהכשר כל נזקו'
- ^ והא איכא למימר 'תו', כגון אי אתרמי דמסר שורו כו'
- ^ שהלך לו ולא שמרו
- ^ ומסברא קמקשי ליה רבי זירא, ואינה משנה [ולא תוספתא ולא מדרש הלכה שבידינו]
- ^ כגון שהיו עסקיו רעים [האם מדובר בשומר, ואולי הכוונה: שלא עסק בשמירה אלא בדבר אחר, או שהיה מוטרד בעסקיו הרעים ולא שמר כראוי? או שהיו עסקיו של השור רעים וצריך שמירה מיוחדת והשומר לא שמר שמירה מיוחדת?]
- '^ אין זו הכשרתי במקצת נזקו' אלא 'כל נזקו', ולא דמי להשלים בור לעשרה: דאף על גב דקיימא לן 'בור תשעה דלא עבדי מיתה' - נזקין מיהא עבדי, וסייע הראשון בהגרמת מיתתו, ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב
- ^ ואינו חייב כלום
- ^ שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו, וקירבה על ידי החבילות לגדיש אחרים; שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון [אלא יש לניזק זכות תביעה לא רק המהמרבה בחבילה אלא גם מהמבעיר את הבערה, ש'הכשיר במקצת נזקו’]
- ^ ולמה הוה לן למיתנייה? הרי הראשון לא סייע כלום, דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל; אבל חופר בור תשעה - רוב מיתתו הוא עושה, אלא האחרון מקרבה
- ^ שהיה בעל בשר
- ^ דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין, והרג חציו או רובו; אלא משום הכי הוא דמפטר: דאמר ליה "אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית", אבל אֵלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה
- ^ דספסל
- ^ הואיל ומותבת הכי
- ^ אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות - לא מתנייתא נינהו, אלא מסברא הוו מקשי להו.
- ^ ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן: דאפילו הכי חייב; ומיהו בהדי ההיא דחופר בור - לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתניתין, דהאי לא 'מקצת נזק' הוא אלא כל נזק, שהראשונים לא התחילו לשברן, כי היכי דחופר בור תשעה הזיקתו הבל: חום של תשעה, והבל חום של עשרה הרגו
- ^ לחוד
- ^ ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד, ומדלא עמדתם - אתם כמוני שברתם
- ^ וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי, דמאי הוה ליה לקמא למיעבד?
- ^ לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל
- ^ דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם,
- ^ נסמך עליהם, ולא יכלו לעמוד; לישנא אחרינא 'דזגא מזגא' גרסינן, כדאמרינן בעלמא 'חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.)'
- ^ ואתא לאשמועינן
- ^ שאין ידוע על ידי מי נהרג
- ^ ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפרש בסנהדרין בפרק 'אלו הן הנשרפין' (דף עח,א): רבי יהודה סבר ’[ואיש] כי יכה כל נפש אדם [מות יומת] (ויקרא כד יז) כתיב, דמשמע: כל דהו נפש; ורבנן סברי: כולה נפש משמע, והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג
- ^ דהלכה כרבים
- ^ דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה
- ^ דמשמע השלמה: שיטול ניזק את הנבילה, וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה
- ^ לשון השלמה משלים לו לניזק
- ^ כלומר: נוטלין את הנבילה
- ^ משמע שישלם המותר
- ^ דריש השתא הכי: 'אם טרוף יטרף' השור בפשיעתו של שומר שכר - דהאי קרא בשומר שכר כתיב, כדאמרינן ב'השואל' (בבא מציעא דף צד,ב): פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר – 'יביאהו עַד הטרפה ישלם': כל ההיזק עַד דמי הטרפה, אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם, דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה.
- ^ והאי והמת יהיה לו למזיק קאמר
- ^ קרא מיניה, דלא אצטריך להכי, דפשיטא לן: כיון דשלם שור תחת השור - נבילה שלו היא
- ^ שיטלנו בדמים, ועליו ישלים המזיק
- ^ ויקרא כד כא
- ^ משתעי בשור נגח, דשכיח, ובידים הוא ממש, (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק
- ^ שומר שכר שפשע ונטרפה על ידי זאב - כנזקי גופו חשיב ליה, שהרי היה עליו לשומרה
- ^ אי הוו ליה טריפות למזיק כשיעור כל דמי נזקו
- ^ הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק
- ^ הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה
- ^ דהכי אמר רחמנא: דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק, ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין - פסידא דניזק הוא; ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה