פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


בכלל ופרט המרוחקים זה מזה[1] קמפלגי: רבי סבר: אין דנין אותו בכלל ופרט [2] ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט; וכי תימא 'חבורה' לרבי - למה לי [3]? - לדמים יתרים [4].

אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול [להיות מצטער כך]:

צער במקום נזק [5] - היכי שיימינן [6]?

אמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו.

'לקטוע לו ידו'? לא צער לחודיה הוא!? הא - כולהו חמשה דברים איכא! ועוד: בשופטני עסקינן? אלא: לקטוע ידו הקטועה [7].

'ידו הקטועה' - נמי לא צער לחודיה איכא; הא צער ובושת איכא, דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים!?

אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות [8], בין סם לסייף [9].

אמרי: הכא נמי לא שקיל [10], ומצער נפשיה [11]!

אלא: אומדין כמה אדם רוצה ליתן [12] לקטוע לו ידו המוכתב למלכות [13], בין סייף לסם [14].

האי – 'ליטול'? 'ליתן' מבעי ליה!?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליטול זה מזה [15] מה שנתן זה [16].

רפוי הכהו חייב לרפאותו [עלה בו צמחים: אם מחמת המכה – חייב; שלא מחמת המכה – פטור; חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו; 'שבת': רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו]:

תנו רבנן: 'עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - חייב לרפאותו, וחייב ליתן לו דמי שבתו [17]; שלא מחמת המכה - אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו. רבי יהודה אומר: אף מחמת המכה - חייב לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו; וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו [18]: כל שחייב בשבת - חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי [19]'.

במאי קא מיפלגי?

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב, דיתבי וקאמרי: הכא - במכה ניתנה לאגד [20] קמיפלגי: רבנן סברי מכה ניתנה לאגד, ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה לאגד [21]: ריפוי, דתנא ביה קרא [22] – מיחייב, שבת דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב, ואמינא להו אנא: אי מכה לא ניתנה לאגד - ריפוי נמי לא מיחייב!?

אלא: דכולי עלמא מכה ניתנה לאגד, ולא ניתנה לאגד יתירה; רבי יהודה סבר: כיון דלא ניתנה לאגד יתירה, 'ריפוי' דתנא ביה קרא – מיחייב, שבת - דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב; ורבנן [23] סברי: כיון דתנא ביה קרא בריפוי - אשבת נמי מיחייב, דאיתקש לריפוי; ורבי יהודה סבר: שבת לא מיחייב, דמעטיה רחמנא: 'רק [שבתו יתן ורפא ורפא]’; ורבנן: 'רק' - לשלא מחמת המכה הוא דאתא [24].

ולרבנן בתראי, דאמרי 'כל שחייב בשבת - נחייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת - אינו חייב בריפוי', ריפוי דתנא ביה קרא למה לי?

מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתניא [דבי] רבי ישמעאל אומר: ’[שמות כא,יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן] ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות [25]'.

תנו רבנן: 'מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה - שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו? תלמוד לומר: רק שבתו יתן ורפא ירפא [26];

יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק';

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף מחמת המכה פטור, שנאמר 'רק’’.

איכא דאמרי [דאמר רבי יוסי ב"ר יהודה]: אף מחמת המכה פטור לגמרי, כרבנן בתראי;

ואיכא דאמרי: אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי; כמאן? כאבוה [רבי יהודה].

אמר מר: 'יכול אפילו שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: 'רק’’;

שלא מחמת המכה בעי קרא [לומר לנו שאין חיוב על המכה לשלם]?

אמרי: מאי 'שלא מחמת המכה' - כדתניא: 'הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה - מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה - והעלה מכתו גרגותני, יכול יהא חייב לרפאותו? תלמוד לומר: 'רק’’.

מאי גרגותני?

אמר אביי: נאתא כריכתא [27].

מאי אסותיה?

אהלא [28] וקירא [29] וקלבא [30].

ואי אמר ליה [31] "אסייך אנא [32]"?

אמר ליה: "דִּמִּיתָ עלי כאריא ארבא [אריה אורב]".

ואי אמר ליה "מייתינא אסיא דמגן במגן [33]!"?

אמר ליה "אסיא דמגן - במגן מגן שוה".

ואי אמר "מייתינא לך אסיא רחיקא [34]"?

אמר ליה "אסיא רחיקא - עינא עוירא [35]".

ואי אמר ליה היאך [הניזק] "הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי"

אמר ליה "פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי".

ואי אמר ליה "קוץ לי מקץ [תן לי סכום קצוב שנסכים עליו]!"

אמר ליה "כל שכן [36]: דפשעת בנפשך [37] וקרו לי 'שור המזיק'".

תנא: וכולן משתלמין במקום נזק [בנוסף לנזק].

מנהני מילי?

אמר רב זביד משמיה דרבא: אמר קרא: (שמות כא כה: כויה תחת כויה) פצע תחת פצע [חבורה תחת חבורה] - ליתן צער במקום נזק.

האי - מבעי ליה


עמוד ב


לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון [38]!?

אם כן נכתוב קרא 'פצע בפצע'; מאי 'פצע תחת פצע'? שמע מינה תרתי.

רב פפא משמיה דרבא אמר: אמר קרא: (שמות כא יט: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - ונקה המכה, רק שבתו יתן) ורפא ירפא - ליתן רפואה במקום נזק.

האי - מבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות!?

אם כן נכתוב קרא 'ורופא ירפא' - שמע מינה [מ'ורפא ירפא’]: ליתן רפואה במקום נזק.

ואכתי מבעי ליה לכדאמרן: למיתני ביה קרא בריפוי!?

אם כן לימא קרא או 'רפא רפא' או 'ירפא ירפא'; מאי 'ורפא ירפא'? שמע מינה ליתן רפואה במקום נזק.

מכלל - דמשכחת להו שלא במקום נזק! שלא במקום נזק היכי משכחת להו?

צער – כדקתני: צער - כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה;

ריפוי - דהוה כאיב ליה מידי וסליק [39], ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה [40], דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [להחזיר צבע בשרו];

שבת - דהדקיה באינדרונא [41] ובטליה;

בושת - דרק ליה באפיה.

שבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין:

תנו רבנן: 'שבת - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין; ואם תאמר לקתה מדת הדין [42] -

דכי מיתפח האי גברא [43] - לאו אגרא דשומר קישואים הוא שקיל, אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [44], אי נמי [45] אזיל בשליח ושקיל אגרא [46]?!

- מדת הדין לא לקתה: שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו [47].

אמר רבא: קטע את ידו - נותן לו דמי ידו [48] ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין [49]; שיבר את רגלו [50] - נותן לו דמי רגלו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח; סימא את עינו - נותן לו דמי עינו, ושבת: רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים; חירשו - נותן לו דמי כולו [51].

בעי רבא: קטע את ידו ולא אמדוהו [52], [53] שיבר את רגלו [54] ולא אמדוהו, סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו – מהו? מי אמרינן: כיון דלא אמדוהו - בחד אומדנא סגי ליה, ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי? או דלמא: חדא חדא אמדינן, ויהבינן ליה? - נפקא מיניה דבעי למיתב ליה צער ובושת דכל חדא וחדא: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה, דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה - כמאן דקטליה דמי, והא יהיב ליה דמי כוליה [55] - צער ובושת מיהת דכל חדא וחדא יהיב, דהא הוה ליה צער ובושת! ואם תימצי לומר כיון דלא אמדוהו - קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי, אמדוהו מהו? מי אמרינן כיון דאמדוהו - חדא חדא בעי למיתב ליה? או דלמא: כיון דלא שלים - יהיב ליה דמי כוליה?

תיקו.

בעי רבה: שבת הפוחתתו בדמים [56] - מהו [57]?

היכי דמי? כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו [58], וסופה לחזור – מאי? כיון דסופה לחזור - לא יהיב ליה [59] ולא מידי? או דלמא: השתא מיהת אפחתיה!?

תא שמע: המכה אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה [60], והחובל בחבירו ביום הכפורים -


הערותעריכה

  1. ^ Note:תוספות בבא קמא דף פה/א ד"ה כלל ופרט כלל ופרט המרוחקין זה מזה: נראה לר"י: דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא; וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא, אבל בתרי עניני לכולי עלמא אין דנין, כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) וב'כל המנחות' (מנחות נה: ושם) וההיא ד'נגמר הדין' (סנהדרין דף מו: ושם) גבי 'והומת' 'ותלית' אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא ד'נגמר הדין' ככ"ע, אבל אם נחשביה כחד ענינא - אתי סוגיא דהתם כמ"ד אין דנין:
  2. ^ הכא נמי: 'כויה' נאמרה תחילה כלל; ד'כויה' משמע: בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה; ואי הוי חבורה סמיך ליה - הוי דרשי 'חבורה' – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט: יש עמה חבורה – אִין, אֵין עמה חבורה – לא; השתא דכתיב 'פצע' בינתים - לא דיינינן; ולקמן פריך: 'חבורה לרבי למה לי?' והיינו דקאמר 'כויה נאמרה תחילה'כלומר: מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא, ולא נאמר 'סופו מוכיח': שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה, ואין דנין; ומתניתין רבי היא
  3. ^ הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו
  4. ^ דאי לא כתיב אלא 'כויה תחת כויה' - הוה אמרינן: בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה - דמי כויה משלם, אבל תרתי לא משלם; קא משמע לן דמשלם תרוייהו
  5. ^ היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה
  6. ^ את הצער? הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל
  7. ^ ומחוברת בגידין צמותין, ואינה ראויה לו למלאכה
  8. ^ ידו המוכתבת למלך
  9. ^ לקוצצה בסם שאין שם צער כלל: כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף
  10. ^ כל ממון שבעולם
  11. ^ לצער נפשיה לקוצצה, וכאן כבר נעשה מעשה
  12. ^ לשליח המלך
  13. ^ לקוטעה בסייף
  14. ^ ויקטענה השליח בסם
  15. ^ מן המזיק
  16. ^ למלך
  17. ^ דמחמת הצמחים נפל למשכב
  18. ^ הקישן הכתוב
  19. ^ ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו
  20. ^ נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה, ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד
  21. ^ לא נתנה רשות לאגד, וזה - להנאתו אָגַד, הלכך צמחים שעלו בה - אין על המזיק להתחייב עליהן
  22. ^ דשנה עליו הכתוב [ורפא ירפא]
  23. ^ תנא קמא
  24. ^ שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן
  25. ^ ולא אמרינן "רחמנא מחי - ואיהו מסי!?"
  26. ^ שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים, והקיש שבת לריפוי
  27. ^ בשר מת
  28. ^ אהלמ"י בלע"ז
  29. ^ שעוה
  30. ^ רשינ"א [רֶזִין; שרף] שבחביות של יין
  31. ^ מזיק
  32. ^ אני מרפא אותך, ואיני נותן דמי אסייך
  33. ^ שירפא בחנם; וקרובו הוא
  34. ^ ומוזיל גבי
  35. ^ שעתיד לילך לדרכו, ואין חושש אם עיור עינו של זה
  36. ^ דלא ניחא לי בהכי
  37. ^ דאי פשעת בנפשך - גנאי גדול הוא לי
  38. ^ בפרק שני דף כו,ב
  39. ^ שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא
  40. ^ הפכו למראה צרעת
  41. ^ סגרו במסגר
  42. ^ כלומר: לא שלם לו כל צרכו
  43. ^ מחולי זה שנקטע (רגלו)
  44. ^ יתירא, ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת
  45. ^ כי נקטעה (ידו)
  46. ^ יתירא, ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין
  47. ^ ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות
  48. ^ עדיין הוא ראוי לשומר קישואין, הלכך [משלם גם]
  49. ^ כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין
  50. ^ ושוב אינו ראוי לשמור קישואין, שצריך להלך סביב הגנה
  51. ^ אין ראוי לכלום
  52. ^ בית דין, ולא אמרו למזיק "תן לו כך וכך ריפוי, כך וכך שבת צער ובושת"
  53. ^ ואחרי כן
  54. ^ קודם שיתרפא
  55. ^ ואף על גב דבנזק לא נפקא לן מינה מידי, דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו, הלכך בין אומד 'כולה' בין אומד 'כל אחד בפני עצמו' - מדה אחת היא, אבל ריפוי - לא, שהרי לא נתרפא בינתים, ושבת – לא, שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו
  56. ^ הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו, וסופו להיות שלם כבתחילה, ואין כאן אלא שבת, אבל פוחתו עכשיו בדמים: שאם היה בא לימכר עכשיו - היו דמיו פוחתין
  57. ^ מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא
  58. ^ 'צמתה' - דשטריר"ט בלע"ז, לשון 'צומת הגידין': מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.)
  59. ^ דמי ידו
  60. ^ דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה; ב'אלו הן הנחנקין' (סנהדרין דף פד:)