ביאור:בבלי בבא קמא דף ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ויצאו עליה עסיקין ^[1]: עד שלא החזיק בה - יכול לחזור בו; משהחזיק בה - אין יכול לחזור בו.

מאי טעמא? דאמר ליה: חייתא דקטרי ^[2] סברת וקבלת.

מאימת הואי חזקה?

מכי דייש אמצרי;

[תוספות ד"ה משהחזיק בה אין יכול לחזור - בפ"ק דב"מ ^[3] פרש"י אע"ג שלא נתן מעות, דקרקע נקנית בחזקה. וקשה אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר? ועוד מאי קבעי [הגמרא] מאימת הוה חזקה? מתניתין היא בפרק חזקת הבתים ^[4]: 'נעל פרץ וגדר'?! ועוד: מאי קבעי הכא טפי מבשאר דוכתין? ועוד: ד'דייש אמצריה' משמע דריסה בעלמא: שהולך סביב המצרים!!?

ונראה לפרש דמיירי שקנאו בקנין גמור בחליפין או בשטר או בחזקה או רפק בה פורתא [## וכי זה אינו 'חזקה'?] ודעתו של אדם אע"פ שקנאו בקנין גמור - אם יצאו עוררין - יכול לחזור בו כל זמן שלא הלך אמצרי השדה לארכה ולרחבה לראות ענייני השדה, והיינו 'דדייש אמצרי'; ובלא נתן מעות איירי, דאי בנתן מעות איירי - אפילו באחריות נמי אמאי יכול לחזור בו משהחזיק בה? וכי לעולם יכול לחזור בו? וא"ת ולימא ליה 'שקול ארעא בזוזך' - וי"ל כגון שהוזלו; אי נמי כיון שיצאו עליה עוררין - אין שוה כמו שהיתה שוה בשעה שקנאה: ע"כ לשון התוספות. ולא נהיר: אמאי אינו יכול לחזור בו? וכי אין כאן מקח טעות, שקנה השדה על מנת שאין עליו עוררין? ואולם אם נאמר כך – מדוע יש הגבלה של הזמן לחזור רק עד שעשה סיור סביב השדה? לפיכך יש לפרש כמו הרי"ף: יש שפירשו 'מכי דייש אמצרי ' כגון שהיתה אותה שדה שקנה סמוכה לשדה שלו והיה ביניהן מצר ועכשיו שקנה אותה השדה הסמוכה לשדהו, אם דש אותו המיצר שביניהן ומחה אותו עד שנתערבו שתי השדות ונעשו שתיהן שדה אחת – הרי כבר החזיק בה ואינו יכול לחזור בו ואם עדיין המיצר קיים ולא עירבו עם השדות יכול לחזור בו. ואין לקבל את התיקון של 'חדושי אנשי שם'. והכוונה של הרי"ף שלשעולם יכול לחזור בו כל עוד השדה הוא ניכר, אך כאשר עירבב – אינו יכול להכריח את המוכר להחזיר המקח בבית דין, שהרי אז יסתבך הדין בזהות השדה וגבולותיו, ולכן עדיף לדון לפי ההליך הרגיל של גבית חוב מקרקע. [## ובבבא בתרא ק,א כתב הרשב"ם ד"ה עד שיחזיק: 'והא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא ^[5]: 'אימת הויא חזקה? מכי דייש אמצרי' - לאו בהילוך מיירי, אלא בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן את המצר ולחזקו, דהיינו 'נעל וגדר’’]]

ודוקא שלא באחריות, אבל באחריות – לא.

ואיכא דאמרי: אפילו באחריות נמי ^[6], דאמר ליה ^[7]: "אחוי טירפך ^[8] ואשלם לך".

רב הונא אמר ^[9]: ^[10] או כסף ^[11] או מיטב ^[12];

^[13]

איתיביה רב נחמן לרב הונא: (שמות כא לד) [בעל הבור ישלם כסף] ישיב [לבעליו והמת יהיה לו] - לרבות שוה כסף ^[14], אפילו סובין!

הכא במאי עסקינן? בדלית ליה ^[15].

אי דלית ליה – פשיטא!?

מהו דתימא אמרינן ליה ^[16] 'זיל טרח זבין ^[17] ואייתי ליה כסף' - קא משמע לן.

אמר רב אסי: כספים הרי הן כקרקע.

למאי הלכתא? אילימא לענין מיטב ^[18] -היינו דרב הונא ^[19]! אלא: לשני אחים שחלקו ונטל אחד קרקע ^[20] ואחד כספים, ובא בעל חוב ונטל קרקע, דאזיל האי ^[21] ושקיל פלגא בכספים בהדיה ^[22].

פשיטא! האי ברא - והאי לאו ברא ^[23]?

איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא ^[24]: דאמר ליה ^[25] "להכי שקלי כספים: דאי מגנבי לא משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעא: דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי"!

אלא לשני אחים שחלקו ^[26] ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן ^[27].

והא - אמרה רב אסי חדא זימנא, דאיתמר: האחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן: רב אמר: בטלה מחלוקת ^[28], ושמואל אמר: ויתר ^[29], ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ^[30] ^[31]:

רב אמר 'בטלה מחלוקת': קסבר האחים שחלקו כיורשים הוו ^[32];

ושמואל אמר 'ויתר': קסבר האחים שחלקו - לקוחות, וכלוקח שלא באחריות דמי;

ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי כיורשין דמו אי כלקוחות דמו ^[33] הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ^[34].

[אם כן צריך לומר שדברי רב אסי לא נלמדו כדי לחזור עליהם, אלא לענין אחר:] אלא מאי 'הרי הן כקרקע'?

לענין מיטב.

אי הכי היינו דרב הונא?

אימא 'וכן אמר רב אסי'.

אמר רבי זירא אמר רב הונא: במצוה עד שליש.

מאי 'שליש'?

עמוד ב

אילימא 'שליש ביתו ^[35]' - אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה!?

אלא אמר רבי זירא: בהידור מצוה עד שליש במצוה ^[36].

בעי רב אשי: שליש מלגיו ^[37] או שליש מלבר ^[38]?

תיקו.

במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש ^[39] – משלו ^[40], מכאן ואילך ^[41] - משל הקב"ה ^[42].

משנה:

1</ref> כל שחבתי בשמירתו ^[43] הכשרתי את נזקו ^[44];

2</ref> הכשרתי במקצת נזקו - חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו ^[45].

3</ref> נכסים שאין בהן מעילה ^[46]

4</ref> נכסים שהן של בני ברית ^[47]

5</ref> נכסים המיוחדים ^[48]

6</ref> ובכל מקום ^[49], חוץ מרשות המיוחדת למזיק ^[50] ורשות הניזק והמזיק ^[51]

7</ref> כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ ^[52].

גמרא:

תנו רבנן: 'כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו' כיצד?

שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו - חייב לשלם, מה שאין כן באש ^[53]' - במאי עסקינן?

אילימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה גבי אש – גחלת ^[54], מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?

אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש שלהבת ^[55] מה שאין כן באש - דפטור ^[56]? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה ^[57]: לא שנו ^[58] אלא שמסר לו גחלת וליבה ^[59], אבל שלהבת – חייב, מאי טעמא? דהא ברי ^[60] הזיקא ^[61]!?

לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש – גחלת; ודקא אמרת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא - שור דרכיה לנתוקי ^[62], בור דרכיה לנתורי ^[63], גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא [נעשית עמומה] ואזלא ^[64].

ולרבי יוחנן דאמר ^[65] 'אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור' ^[66] דכוותה הכא ^[67]: בשור מותר ובור מגולה.

מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?

התם ^[68] צבתא ^[69] דחרש קא גרים ^[70], הכא לא צבתא דחרש קא גרים ^[71].

ל"א גרסינן 'צוותא' יחודו של חרש, שנתייחד עם השלהבת, ונטלה; ולשון 'צוותא' - שולא"ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו ^[72]</ref>

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"ו מ"יד]:

'חומר בשור מבבור, חומר בבור מבשור:

חומר בשור מבבור: שהשור משלם את הכופר ^[73] וחייב בשלשים של עבד; נגמר דינו - אסור בהנאה ^[74], ודרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן בבור ^[75];

חומר בבור מבשור: שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור;

הערות

^ עוררין לומר "שלנו היא"
^ שק קשורה מלא רוח
^ דף יד:
^ ב"ב דף מב.
^ דף ט,א
^ אפילו קבל אחריות עליו, דיש לומר: 'הואיל וסופו לחזור עליו - עכשיו נמי יחזור ויטלנה' - אפילו הכי אינו יכול לחזור בו
^ מוכר
^ שכתבו לך בית דין שטר טירפא שבדין נטלו ממך
^ לא קשיא קראי דלעיל: 'כסף' ו'מיטב'
^ דהכי קאמר רחמנא
^ יתן לו
^ שדותיו
^ והא דלא איירי רב הונא עד הכא - משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו', ועד הכא קמיירי ואזיל.
^ ואת אמרת 'כסף'
^ לא כסף ולא שדות
^ למזיק
^ סובין בכסף
^ דאפילו יש לו עידית - מסלק בכסף אי בעי
^ והוה ליה למימר 'וכן אמר רב אסי'
^ בשביל חובות אביהם
^ אח
^ עם אחיו; והיינו דקאמר 'הרי הן כקרקע': דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו
^ בתמיה, כלומר: בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל בעל קרקע הוי ברא
^ דלאידך גיסא פרכינן, דבעל כספים לא ליחייב
^ לבעל קרקע
^ קרקע
^ דמשלם לו האחר חצי חלקו, או קרקע או מסלק ליה בזוזי; והיינו 'הרי הן כקרקע' דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע
^ אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר
^ אבד
^ יחזיר לו רביע חלקו: או קרקע או מעות
^ או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות (דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל
^ ועל שניהם לפרוע, הלכך מחצית חלקו יחזיר לו
^ ואין לו עליו כלום
^ הלכך רביע מאותו חלק המגיעו - יפרע, דהוה ליה ספק ממון, וכל ממון המוטל בספק – חולקים, ואין נוטל עמו אלא רביע; והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות. לישנא אחרינא: ורביע במעות ממש, לבד רביע בקרקע, והיינו 'הרי הן כקרקע': מספקא ליה אי כיורשין דמו, וחייב להחזיר לו מחצית חלקו - קרקע, ולא יכול לסלקו במעות, או כלקוחות דמו; ומיהו כלוקח באחריות דמי, וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד, אבל במעות יכול לסלקו; הלכך יחזיר רביע בקרקע, כיורשים, ורביע במעות, כמוכר באחריות. ולשון ראשון שמעתי
^ שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו
^ שאם מוצא שני ספרי תורות לקנות, ואחד הדור מחבירו - יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג:): 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות: עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה
^ וכגון אם הקטן נמכר בששה, יוסיף שני דינרי, דהיינו שליש מלגיו: שליש שבתוך הדמים, ויקח את ההדור
^ הדמים יחלוק לשנים, ויוסיף חלק שלישי משלו, דהיינו: אם קטן נמכר בששה - יוסיף שלשה דינרין, ויקח את הגדול בתשעה
^ דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה
^ משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן: היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (עבודה זרה דף ג.)
^ מה שיוסיף בהידור יותר על שליש
^ יפרע לו הקב"ה בחייו
^ שנתחייבתי לשומרו
^ כלומר: אם הזיק - הכשרתי וזימנתי אותו היזק, שלא שמרתיו יפה. כך מצאתי. לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו: עלי להכשיר ולתקן את נזקו. כלומר: אני חייב לשלם. מפי מורי
^ האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי
^ כלומר: אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה - אני חייב לשלם, אבל אם הזקתי נכסי הקדש - איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין מ'שור רעהו'
^ לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו
^ שיש להם בעלים, לאפוקי דהפקר, שאם הזקתי נכסים דהפקר – פטור; ובגמרא מפרש לה
^ חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין
^ שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק – פטור, דאמר ליה "תורך ברשותי מאי בעי?"
^ מפרש בגמרא
^ 'כשהזיק חב המזיק' - הא דרשינן ליה בריש פירקין: לאתויי קרן; 'וכשהזיק חב המזיק' דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא
^ כדמפרש לקמן
^ שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה
^ שמסר אור מלובה לחרש
^ בתמיה
^ ב'הכונס צאן לדיר' (לקמן נט:)
^ דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם
^ אותה החרש
^ מזומן
^ מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק
^ והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו - סופו להתיר את עצמו, הלכך שמירה רעועה היא, ואפילו התירו חרש - חייב בעל השור
^ לנפול [מלשון: לנשור], הלכך שמירה רעה היא: אפילו גילהו חרש - בעל הבור חייב לשלם, שלא שמרו כראוי
^ ומאי דליבה חרש - לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה
^ ב'הכונס'
^ דהשתא מוקי להא דקתני 'מה שאין כן באש': בשלהבת
^ דמחייב גבי שור ובור
^ גבי בעירה
^ 'צבתא' אחיזתו וכחו, מלשון צבתא שקורין טניילא"ש
^ אחיזתו של חרש גרמה ההבער, שהוא נטלה והוליכה לגדיש
^ שהשור הלך והזיק, וכן הבור, ולא על ידי חרש הזיק
^ בבא בתרא דף כא.
^ במועד שהמית בן חורין
^ אם המית אדם, כדכתיב 'ובעל השור נקי' (שמות כא כח), כאדם שאומר לחבירו "פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה"
^ שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם, כדאמרינן 'שור ולא אדם'

[1] עוררין לומר "שלנו היא"

[2] שק קשורה מלא רוח

[3] דף יד:

[4] ב"ב דף מב.

[5] דף ט,א

[6] אפילו קבל אחריות עליו, דיש לומר: 'הואיל וסופו לחזור עליו - עכשיו נמי יחזור ויטלנה' - אפילו הכי אינו יכול לחזור בו

[7] מוכר

[8] שכתבו לך בית דין שטר טירפא שבדין נטלו ממך

[9] לא קשיא קראי דלעיל: 'כסף' ו'מיטב'

[10] דהכי קאמר רחמנא

[11] יתן לו

[12] שדותיו

[13] והא דלא איירי רב הונא עד הכא - משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו', ועד הכא קמיירי ואזיל.

[14] ואת אמרת 'כסף'

[15] לא כסף ולא שדות

[16] למזיק

[17] סובין בכסף

[18] דאפילו יש לו עידית - מסלק בכסף אי בעי

[19] והוה ליה למימר 'וכן אמר רב אסי'

[20] בשביל חובות אביהם

[21] אח

[22] עם אחיו; והיינו דקאמר 'הרי הן כקרקע': דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו

[23] בתמיה, כלומר: בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל בעל קרקע הוי ברא

[24] דלאידך גיסא פרכינן, דבעל כספים לא ליחייב

[25] לבעל קרקע

[26] קרקע

[27] דמשלם לו האחר חצי חלקו, או קרקע או מסלק ליה בזוזי; והיינו 'הרי הן כקרקע' דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע

[28] אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר

[29] אבד

[30] יחזיר לו רביע חלקו: או קרקע או מעות

[31] או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות (דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל

[32] ועל שניהם לפרוע, הלכך מחצית חלקו יחזיר לו

[33] ואין לו עליו כלום

[34] הלכך רביע מאותו חלק המגיעו - יפרע, דהוה ליה ספק ממון, וכל ממון המוטל בספק – חולקים, ואין נוטל עמו אלא רביע; והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות. לישנא אחרינא: ורביע במעות ממש, לבד רביע בקרקע, והיינו 'הרי הן כקרקע': מספקא ליה אי כיורשין דמו, וחייב להחזיר לו מחצית חלקו - קרקע, ולא יכול לסלקו במעות, או כלקוחות דמו; ומיהו כלוקח באחריות דמי, וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד, אבל במעות יכול לסלקו; הלכך יחזיר רביע בקרקע, כיורשים, ורביע במעות, כמוכר באחריות. ולשון ראשון שמעתי

[35] שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו

[36] שאם מוצא שני ספרי תורות לקנות, ואחד הדור מחבירו - יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג:): 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות: עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה

[37] וכגון אם הקטן נמכר בששה, יוסיף שני דינרי, דהיינו שליש מלגיו: שליש שבתוך הדמים, ויקח את ההדור

[38] הדמים יחלוק לשנים, ויוסיף חלק שלישי משלו, דהיינו: אם קטן נמכר בששה - יוסיף שלשה דינרין, ויקח את הגדול בתשעה

[39] דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה

[40] משלו הוא, שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן: היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (עבודה זרה דף ג.)

[41] מה שיוסיף בהידור יותר על שליש

[42] יפרע לו הקב"ה בחייו

[43] שנתחייבתי לשומרו

[44] כלומר: אם הזיק - הכשרתי וזימנתי אותו היזק, שלא שמרתיו יפה. כך מצאתי. לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו: עלי להכשיר ולתקן את נזקו. כלומר: אני חייב לשלם. מפי מורי

[45] האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי

[46] כלומר: אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה - אני חייב לשלם, אבל אם הזקתי נכסי הקדש - איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין מ'שור רעהו'

[47] לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו

[48] שיש להם בעלים, לאפוקי דהפקר, שאם הזקתי נכסים דהפקר – פטור; ובגמרא מפרש לה

[49] חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין

[50] שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק – פטור, דאמר ליה "תורך ברשותי מאי בעי?"

[51] מפרש בגמרא

[52] 'כשהזיק חב המזיק' - הא דרשינן ליה בריש פירקין: לאתויי קרן; 'וכשהזיק חב המזיק' דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא

[53] כדמפרש לקמן

[54] שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה

[55] שמסר אור מלובה לחרש

[56] בתמיה

[57] ב'הכונס צאן לדיר' (לקמן נט:)

[58] דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם

[59] אותה החרש

[60] מזומן

[61] מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק

[62] והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו - סופו להתיר את עצמו, הלכך שמירה רעועה היא, ואפילו התירו חרש - חייב בעל השור

[63] לנפול [מלשון: לנשור], הלכך שמירה רעה היא: אפילו גילהו חרש - בעל הבור חייב לשלם, שלא שמרו כראוי

[64] ומאי דליבה חרש - לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה

[65] ב'הכונס'

[66] דהשתא מוקי להא דקתני 'מה שאין כן באש': בשלהבת

[67] דמחייב גבי שור ובור

[68] גבי בעירה

[69] 'צבתא' אחיזתו וכחו, מלשון צבתא שקורין טניילא"ש

[70] אחיזתו של חרש גרמה ההבער, שהוא נטלה והוליכה לגדיש

[71] שהשור הלך והזיק, וכן הבור, ולא על ידי חרש הזיק

[72] בבא בתרא דף כא.

[73] במועד שהמית בן חורין

[74] אם המית אדם, כדכתיב 'ובעל השור נקי' (שמות כא כח), כאדם שאומר לחבירו "פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה"

[75] שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם, כדאמרינן 'שור ולא אדם'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]