פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


אכלה סמדר [1]:

רבי יהושע אומר: רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר; וחכמים אומרים: רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה [2];

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים [3]? - בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים [4] אבל אכלה פגים [5] או בוסר [6] - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר'; קתני מיהת [בענין סמדר] וחכמים אומרים: 'רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה ולא קתני 'בששים'! אלא מאי אית לך למימר? בששים? הכא נמי בששים.

אמר אביי: רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד: רבי יוסי הגלילי – הא, דאמרן [’נידון במשוייר שבו’]. רבי ישמעאל – דתניא: ’[שמות כב,ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם; מיטב שדהו של ניזק ''ומיטב כרמו של ניזק '- דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית [7], וקל וחומר להקדש.

ולא תימא [8] כרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין: כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי, דאמר 'קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא'; דהכי לא אמרינן; מאי טעמא? - 'המוציא מחבירו עליו הראיה [9]';

אלא [10] במיטב דלקמיה [11], ומאי ניהו? כי היאך דסליק [12] [כלומר: לפי שאר הגידולים כאשר היבול בשל, וכרבי יוסי הגלילי].

אמר מר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים? שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים; הא סמדר [13] - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר; אימא סיפא: אכלה פגים או בוסר - הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר, הא סמדר - רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה!?

אמר רבינא: כרוך ותני [14]: 'במה דברים אמורים? בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר.'

אי הכי - רבי שמעון בן יהודה היינו רבי יהושע?

איכא בינייהו 'כחש גופנא' [15], ולא מסיימי [מה יאמר בזה רבי יהושע ומה – רבי שמעון].

אביי אמר: מסיימי ומסיימי! מאן תנא דחייש לכחש גופנא? רבי שמעון בן יהודה היא [16], דתניא: 'רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בן מנסיא: אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה [17]!

אמרו לו: אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס'.

אמר אביי: הני תנאי ורבי שמעון בן יהודה אמרו דבר אחד: רבי שמעון בן יהודה – הא, דאמרן; הני תנאי - מאי היא? דתניא [18]: 'רבי יוסי אומר: נכי חיה [19]; בן עזאי אומר: נכי מזונות [20]'.

מאן דאמר 'נכי חיה' - כל שכן נכי מזונות; ומאן דאמר 'נכי מזונות' - אבל נכי חיה לא, דאמר ליה "אתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה".

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דרב נחמן: בששים.

לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא.

והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה, והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה [21].

אליעזר זעירא


עמוד ב


הוה סיים מסאני אוכמי [22] וקאי בשוקא דנהרדעא; אשכחוהו דבי ריש גלותא ואמר ליה: מאי שנא הני מסאני?

אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים.

אמרו ליה: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה.

אמר להו: גברא רבה אנא!

אמרו ליה: מנא ידעינן?

אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא!

אמרו ליה: בעי את!

אמר להו: האי מאן דקץ כופרא [23] - מאי משלם?

אמרו ליה: משלם דמי כופרא [24].

והא הוו תמרי [25]?

אמרו ליה: משלם דמי תמרי.

אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה?

אמרו ליה: אימא לן את!

אמר להו: בששים [26].

אמרו ליה: מאן אמר כוותיך?

אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים!

שדרו קמיה דשמואל, אמר להו: שפיר קאמר לכו: בששים.

ושבקוהו.

רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים [משלמת פירות גמורים, אם סאה – סאה, אם סאתים – סאתים]:

מאי טעמא? הא דאמר רחמנא (שמות כב ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה) ובער בשדה אחר [מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] - מלמד ששמין על גב השדה' – הני מילי מידי דצריך לשדה; הני - כיון דלא צריכי לשדה - בעינייהו בעי שלומי.

אמר רב הונא בר חייא אמר רבי ירמיה בר אבא: דן רב [27] כרבי מאיר, ופסק הלכתא [28] כרבי שמעון: דן רב כרבי מאיר – דתניא: ’[בעל שרוצה לקבוע שדה מסויימת לכתובה ולשחרר את השיעבוד על שאר שדותיו:] כתב לראשון ולא חתמה לו [29], לשני וחתמה לו - אבדה כתובתה [30] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: יכולה היא שתאמר 'נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי', ופסק הלכתא כרבי שמעון, כי הא דתנן: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורין - משלמת פירות גמורין, אם סאה – סאה, אם סאתים – סאתים.

משנה:

המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל השדה – פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הגדיש חייב; ואם הגדיש ברשות בעל השדה – [בעל השדה] חייב.

גמרא:

לימא תנן דלא כרבי, דאי כרבי - האמר [בבא קמא פ"ה מ"ג; (לעיל מז,ב)] ’[בכולן אינו חייב] עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור'!

אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי [31] עסקינן; דכיון דאמר ליה "עייל וגדוש" – "עייל ואנטר לך" הוא [32].

משנה:

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

שלח ביד פקח - הפקח חייב.

גמרא:

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב; מאי טעמא? מעשיו קא גרמו לו.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת – פטור; מאי טעמא? צבתא [33] דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא [34],


הערותעריכה

  1. ^ ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד
  2. ^ הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו
  3. ^ בנישומין אגב קרקע
  4. ^ האשכולות נראה בחניטת הגפנים, וניכר, ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים; והוא 'לולב'; וכן יחור בתאנים
  5. ^ בתאנה
  6. ^ בענבים - שהן כפול הלבן והוו כפירות גמורים
  7. ^ אותה שומא ששמו בית דין: מאה או מאתים - יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו
  8. ^ דהאי 'מיטב של ניזק', דקאמר רבי ישמעאל, וקשיא לן בפרק קמא: אכלה כחושה משלם שמינה? ותרצה רב אידי:
  9. ^ וכחושה הוא דמשלם
  10. ^ מאי 'מיטב דניזק' דקאמר רבי ישמעאל? לאו בספיקא מיירי, והכי קאמר:
  11. ^ אותה ערוגה שאכלה - ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה[=לעתיד]
  12. ^ בימות הקציר
  13. ^ לאחר שפרחו הענבים מיד; ו'לולב'ין - קודם שפרחו
  14. ^ הוסיף סמדר עמהם במשנה
  15. ^ לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר, שתמיד יונקים לחלוח הגפן
  16. ^ דשמענא ליה בדוכתא אחריתי
  17. ^ אלמא מנכין מן התשלומין כפי מה שעתידה להכחיש
  18. ^ בדמי ולדות קמיירי
  19. ^ דמנכה לו מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת, ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת עכשיו יותר משיש לה חיה - הרי הוא משלם לאשה: נזק וצער; ונמצא הכל בכלל; ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל - מנכין שכר חיה
  20. ^ שהוא צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה, והשתא אין קישוי! אלמא מנכינן מה שהוא עתיד להוציא
  21. ^ חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו
  22. ^ מנהג אבלים
  23. ^ 'כופרא' בתמרים - כבוסר בענבים
  24. ^ אינו כלום לימכר עכשיו
  25. ^ לאחר זמן
  26. ^ עם הקרקע; דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה - נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן
  27. ^ מעשה עָבַד
  28. ^ כלומר לימד לתלמידים שהלכה כרבי שמעון הלכה פסוקה לדורות
  29. ^ שדה המיוחדת לכתובה
  30. ^ ולא מצית לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי', דאם כן הוה לה למעבד לראשון, אלא ודאי גמרה ומקניא
  31. ^ שומר הגרנות; שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד: זה גדישו וזה גדישו; וממנין שומר
  32. ^ ובההיא - אפילו רבי מודה
  33. ^ 'צבת': טנליי"ש [החברה?]
  34. ^ קוצים