ביאור:בבלי שבועות דף ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

משנה:

שבועות ^[1] שתים שהן ארבע ^[2];

ידיעות הטומאה ^[3] - שתים שהן ארבע ^[4];

יציאות השבת - שתים שהן ארבע ^[5],

מראות נגעים ^[6] - שנים ^[7] שהן ארבעה ^[8] ^[9];

תוספות מסכת שבועות דף ב,א ד"ה יציאות השבת שתים שהן ארבע:

בגמרא מפרש: שתים: הוצאה דעני ודבעל הבית, שהן ארבע: הכנסה דעני ודבעל הבית.

ותימה: אמאי חשיב דעני ובעל הבית בתרתי? דמה לי עני ומה לי בעל הבית?

ויש לומר דאצטריך למתנינהו משום דקס"ד דלא הוי דרך הוצאה אלא כשעומד ברשות היחיד ונטל פירות ויצא לרשות הרבים, אבל כי האי גוונא: דגופו ברשות היחיד וידו ברשות הרבים, או איפכא - לאו דרך הוצאה היא, ובכי האי גוונא אמר בפרק קמא דשבת ^[10] 'ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים', ואיצטריך למיתני תרוייהו: דאי תנא חדא לא הוה שמעינן אידך.

ומהאי טעמא ניחא ליה דלא תני הך הוצאה שלישית, כדפרישית.

ורבנו תם מפרש דהוצאה - מלאכה גרועה היא, דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ומה לי לרשות הרבים? לכך הוצרך לפרש כל ענינים דעני ודעשיר.

ותדע דמלאכה גרועה היא מדאמר בריש 'הזורק' ^[11]: הוצאה גופא היכא כתיבא? ודרשי לה מ'ויכלא העם מהביא (שמות לו ו) וקאמר: 'אשכחנא הוצאה, הכנסה מנלן? - סברא היא: מה לי אפוקי מה לי עילוי?' ולשאר אבות לא בעינא קרא, אלא מחייבינן כל דלהוו במשכן - והוצאה היתה במשכן כדאמר בפרק 'במה טומנין' ^[12]: 'הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע - ואתם אל תוציאו, הם העלו קרשים לעגלה - ואתם אל תכניסו' ולשאר תולדות לא חיישינן להוו במשכן אלא אאב לחודה! אבל תולדות דהוצאה בעי: בפרק 'הזורק' ^[13] או סברא או דלהוו במשכן, כגון מכניס וזורק ומעביר ומושיט, והיינו משום דמלאכה גרועה היא, ואין להאריך כאן יותר

מראות נגעים שנים גרסינן ולא שתים, דמראה - לשון זכר הוא, כדכתיב (שמות ג) 'את המראה הגדול הזה', ותנן נמי במסכת נגעים ^[14], ומייתי לה ב'המזבח מקדש' ^[15]: 'מראות נגעים: רבי דוסא בן הרכינס אומר: שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר: שבעים ושנים'; והא דקתני התם טובא - משום דחשיב נמי פתיכי; אי נמי כייל נגעי בתים ובגדים.

[משנה ב] ^[16] את שיש בה ידיעה בתחלה ^[17] וידיעה בסוף ^[18], והעלם בינתים ^[19] - הרי זה בעולֶה ויורֵד ^[20];

יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים ^[21] *ויום הכפורים תולה ^[22], עד שיודע לו ^[23] ויביא בעולה ויורד;

[## אם עיצומו של יום הכפורים מכפר – מדוע צריך את השעיר שנעשה בפנים? אולי יש לפרש לפי הגירסא שנויי נוסחאות על המשנה, שם כתוב: ואולי הכוונה 'ביום הכפורים', ועיין רע"ב ותוי"ט; והרע"ב אינו מזכיר את יום הכפורים; פירוש אחר: במשנה ראשונה מזמן הבית לא היה כתוב 'ויום הכפורים', אך רבי סובר שעצומו של יום מכפר, ולכן הוסיף למשנה ראשונה את המילים: 'ויום הכפורים'.]

[משנה ג] אין בה ידיעה בתחלה ^[24] אבל יש בה ידיעה בסוף ^[25] - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר ^[26], שנאמר ^[27]: (במדבר כט יא) [שעיר עזים אחד חטאת] מלבד חטאת הכפורים [ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם] ^[28]על מה שזה מכפר - זה מכפר; מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה ^[29] - אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה ^[30];

[משנה ד] ועל שאין בה ידיעה - לא בתחלה ולא בסוף - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין ^[31], דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין ^[32], אבל לא שעירי ראשי חדשים; ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? -

עמוד ב

[המשך המשנה]

על הטהור שאכל את הטמא ^[33];

רבי מאיר אומר: כל השעירין ^[34] כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו ^[35].

היה רבי שמעון אומר ^[36]: שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף;

אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה ^[37]?

אמר להן: יקרבו.

אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה - היאך קרבין זה בזה ^[38]?

אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ^[39].

[משנה ה] רבי שמעון בן יהודה אומר משמו ^[40]: שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא; מוסיף עליהן של רגלים: שמכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף; מוסיף עליהן של יום הכפורים: שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף;

אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה?

אמר להם: הן!

אמרו לו: אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלה!

אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

[משנה ו] ^[41] ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין;

על שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע ^[42], עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין - שעיר המשתלח מכפר.

[משנה ז] אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח; מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח*? - אלא שהפר ^[43] מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ^[44].

^[45]

רבי שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל - כך דם הפר מכפר על הכהנים; כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל - כך וידויו של פר מכפר על הכהנים ^[46].

טבלת כפרות לפי משניות שבועות פרק ראשון

טומאת מקדש וקדשיו תנא קמא או רבי יהודה רבי מאיר רבי שמעון
ברישא 'היה רבי שמעון' רבי שמעון בר יהודה מזיד שעיר בפנים ידיעה בתחילה ובסוף עולה ויורד ידיעה בתחילה ולא סוף שעיר פנימי תולה אין ידיעה בתחילה ויש בסוף שעיר חיצוני של יוה"כ שעירי רגלים, ראש חודש, ושעיר חיצוני של יוה"כ שעיר חיצוני של יוה"כ שעיר חיצוני של יוה"כ אין ידיעה לא בתחילה ולא סוף שעירי רגלים וראש חודש שעירי רגלים, ראש חודש, ושעיר חיצוני של יוה"כ שעירי רגלים שעירי רגלים שעירי הרגלים ושל יום הכפורים טהור שאכל את הטמא שעירי רגלים, ראש חודש, ושעיר חיצוני של יוה"כ שעירי ראש חודש שעירי ראש חודש שעירי ראש חודש, ושל רגלים, ושל יום הכפורים שאר עבירות שעיר המשתלח כהנים פר על מקדש וקדשיו גמרא: מכדי תנא ממכות סליק ^[47] - מאי שנא דתני שבועות? משום דתני 'חייב על ^[48] הראש שתים ^[49]: אחת מיכן ואחת מיכן,

הערות

^ בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר, כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.)
^ שתים כתיבי בקרא, דכתיב (ויקרא ה ד) ’[או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]’ ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) '"אוכַל" – להיטיב; "לא אוכל" – להרע': שמענה את עצמו, והוא הדין לכל דבר שהוא "הן" ו"לאו" להבא, ד'להרע או להיטיב' - להבא משמע; ובפרק ג' (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה, ומיהו שתים נינהו, ותו לא: דבר וחילופו; שהן ארבע - יש לרבות מריבוי הכתובים - כדמפרש בפרק ג (שם) - אף דבר וחילופו לשעבר, כגון "אכלתי" - והוא לא אכל, או "לא אכלתי" - ואכל
^ חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי: 'או נפש כי אשר תגע וגו' [בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם] (ויקרא ה ב), וילפינן בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו: שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו, או אכל בשר קודש
^ שתים כתיבי: דכתיב (ויקרא ה ב) 'ונעלם ממנו והוא טמא' משמע שנתעלמה ממנו טומאה, ועל ידי אותו העלם אכל קודש - הרי אחת; או שנכנס למקדש - הרי שתים; ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו, ולאחר מעשה נודע לו שחטא - משום הכי קרי ליה 'ידיעות'; שהן ארבע: יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים: העלם קודש והעלם מקדש - וזכור הוא את הטומאה
^ הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב, בפרק 'הזורק' במסכת שבת (דף צו:), מ'ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' (שמות לו ו) : לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים - זהו שתים: אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ, ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ; שהן ארבע יש ללמוד מאלו: שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה - כך הקפידה בהכנסה, והרי הן שתים: אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו, ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו
^ שהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו
^ שנים כתובין במקרא: שאת ובהרת, והן חלוקין במראיהן, כדמפרש בגמרא
^ יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו, כדמפרש בגמרא
^ 'מראה' לשון זכר הוא, להכי תנן להו בלשון זכר, כדכתיב (יחזקאל א כח) מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו'
^ דף ג:
^ שבת דף צו: ושם
^ שם דף מט:
^ שם דף צו:
^ פ"א משנה ד
^ זבחים דף פח: ושם
^ כוליה אטומאה קאי; ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא? ו'יציאות' ו'מראות' - כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה - להכי לא פרשינהו בהאי מסכת; והאי דתנינהו הכא - משום דדמו להדדי ב'שתים שהן ארבע'
^ שידע שנטמא
^ משאכל את הקודש בהעלם, או נכנס למקדש ויצא, ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס
^ כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה, או קודש, וכן הנכנס למקדש: נעלמה ממנו טומאה או מקדש
^ בקרבן המפורש באותה פרשה: לעשיר חטאת בהמה, ולעני עוף, ולדל שבדלים - עשירית האיפה - והיא 'מנחת חוטא' האמורה בכל מקום; וזהו לשון 'עולה ויורד': לעשיר עולה, ולעני יורד; ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב
^ שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ: אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל, כמה שכתוב ב'אחרי מות'; ואחד קרב במזבח החיצון במוספין, והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות
^ להגין עליו מן היסורין: שאע"פ שאינו יודע שחטא - יש לו לדאג: שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו, אלמא: קודם ידיעה - ענושים הן
^ שאכל קודש בטומאה
^ שלא ידע בטומאה מימיו
^ זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם, שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה
^ ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות, שנאמר (ויקרא כג כח) כי יום כפורים הוא
^ בשעיר הנעשה בחוץ
^ 'מלבד חטאת הכפורים' - והוא שעיר הנעשה בפנים; הקישם לך הכתוב ללמד ש
^ בתחלה, דהכי ילפינן בהדיא בגמרא: דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה
^ מאי נינהו? - ידיעה בסוף ולא בתחלה: דלא אתא לכלל קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה; ואי תימא: כיון שהוקשו - יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה? – ונפקא מינא לטומאה שאירעה בין זה לזה? - הא פריך בגמרא (דף ח:), ומשני לה
^ בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת; ובגמרא מפרש מנא ליה דְאַשֶּׁאֵין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר
^ עליה
^ אדם טהור שאכל את הקודש [ה]טמא; ובגמרא מפרש מנא ליה; ואף על פי שאין בה חיוב כרת - ניתנה כפרה זו על כך
^ כל שעירי מוספין: בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים, בין של רגלים, בין של ראשי חדשים
^ כולן מכפרים על כל: בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף, בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא; ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה; אבל שעיר הנעשה בפנים - לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו, ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמר בגמרא (דף ח:)
^ האי - נקט לה משום דבעי למימר [להלן] 'אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה'
^ אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בראש חדש - מהו שיקריב לְשֵׁם שעירו של יום
^ היאך יקריבו? והלא כשהופרש - לא לכפר על כפרה זו הופרש? ורבי מאיר, דקאמר להא - בשלמא אי אמרינן 'כולן כפרתן שוה' – יקרב, שהרי כולם כפרה אחת מכפרים, אלא לדידך: זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף - היאך יקרב? לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף? או בראש חודש לכפר על טהור שאכל את הטמא
^ כל דהו; וכיון דבכך שוין - ואף על פי שכפרותיהן חלוקות - יכול הוא ליקרב, דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש, ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב
^ של רבי שמעון; וסתם 'רבי שמעון' הוא רבי שמעון בן יוחאי
^ סתמא היא [דומה לסיפרא אחרי מות פרשה ד משנה ח]
^ בגמרא מפרש לה
^ ולא גרסינן 'שדם הפר'
^ כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית יסורין: דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון - פרו של כהן הקרב ביוה"כ בפנים - כמו שמפורש ב'אחרי מות' - מכפר על הכהנים, כדיליף בגמרא
^ בגמרא פריך: מאי קאמר שבתחלה השווָם, והדר תני 'מה בין ישראל לכהנים'.
^ רבי שמעון - לחלוק בא על שאומר למעלה 'אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו', וקאמר רבי שמעון: כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי, אלא כפרת הזיות הדם: שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח - כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו; אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח - לכפר על הכהנים בשאר עבירות, ואין להם כפרה בשעיר המשתלח
^ כך סדר המשנה: שבועות אחר מכות
^ הקפת
^ דהא 'פאת [ראשכם]’ כתיב (ויקרא יט כז), ו'פאה' - לשון סוף וקצה הוא, כמו (שמות כז יב) 'לפאת ים' (פסוק ט) 'לפאת נגב'; מקום חיבור הגלגולת עם הלחי, והן מקום הצדעין

[1] בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר, כדמפרש בפרק שלישי (דף כ.)

[2] שתים כתיבי בקרא, דכתיב (ויקרא ה ד) ’[או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]’ ומפרש במשנה פרק שלישי (דף כה.) '"אוכַל" – להיטיב; "לא אוכל" – להרע': שמענה את עצמו, והוא הדין לכל דבר שהוא "הן" ו"לאו" להבא, ד'להרע או להיטיב' - להבא משמע; ובפרק ג' (שם) מרבה מן המקרא אף דברים שאין בהן הרעה והטבה, ומיהו שתים נינהו, ותו לא: דבר וחילופו; שהן ארבע - יש לרבות מריבוי הכתובים - כדמפרש בפרק ג (שם) - אף דבר וחילופו לשעבר, כגון "אכלתי" - והוא לא אכל, או "לא אכלתי" - ואכל

[3] חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתובה אצל שבועת ביטוי: 'או נפש כי אשר תגע וגו' [בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם] (ויקרא ה ב), וילפינן בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו: שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו, או אכל בשר קודש

[4] שתים כתיבי: דכתיב (ויקרא ה ב) 'ונעלם ממנו והוא טמא' משמע שנתעלמה ממנו טומאה, ועל ידי אותו העלם אכל קודש - הרי אחת; או שנכנס למקדש - הרי שתים; ולפי שאין חייב עליה אלא אם כן ידע בתחלה שנטמא ואחר כך נעלמה ממנו, ולאחר מעשה נודע לו שחטא - משום הכי קרי ליה 'ידיעות'; שהן ארבע: יש לרבות מן המקרא עוד שני חיובים: העלם קודש והעלם מקדש - וזכור הוא את הטומאה

[5] הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למדנו מן המקרא שחייב, בפרק 'הזורק' במסכת שבת (דף צו:), מ'ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' (שמות לו ו) : לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים - זהו שתים: אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו לחוץ, ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ; שהן ארבע יש ללמוד מאלו: שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה - כך הקפידה בהכנסה, והרי הן שתים: אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו, ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו

[6] שהמצורע מביא עליהם קרבן לטהרתו

[7] שנים כתובין במקרא: שאת ובהרת, והן חלוקין במראיהן, כדמפרש בגמרא

[8] יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו, כדמפרש בגמרא

[9] 'מראה' לשון זכר הוא, להכי תנן להו בלשון זכר, כדכתיב (יחזקאל א כח) מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו'

[10] דף ג:

[11] שבת דף צו: ושם

[12] שם דף מט:

[13] שם דף צו:

[14] פ"א משנה ד

[15] זבחים דף פח: ושם

[16] כוליה אטומאה קאי; ובגמרא מפרש אמאי מפרש מילי דטומאה ברישא? ו'יציאות' ו'מראות' - כל חדא וחדא מפרש במסכת דידה - להכי לא פרשינהו בהאי מסכת; והאי דתנינהו הכא - משום דדמו להדדי ב'שתים שהן ארבע'

[17] שידע שנטמא

[18] משאכל את הקודש בהעלם, או נכנס למקדש ויצא, ונודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס

[19] כשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה, או קודש, וכן הנכנס למקדש: נעלמה ממנו טומאה או מקדש

[20] בקרבן המפורש באותה פרשה: לעשיר חטאת בהמה, ולעני עוף, ולדל שבדלים - עשירית האיפה - והיא 'מנחת חוטא' האמורה בכל מקום; וזהו לשון 'עולה ויורד': לעשיר עולה, ולעני יורד; ובגמרא מפרש מנא ליה דבידיעה בתחלה ובסוף והעלם בינתים כתיב

[21] שלשה שעירים נעשין לצבור ביוה"כ: אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל, כמה שכתוב ב'אחרי מות'; ואחד קרב במזבח החיצון במוספין, והוא כתוב בפרשת פינחס עם שאר כל מוספי המועדות

[22] להגין עליו מן היסורין: שאע"פ שאינו יודע שחטא - יש לו לדאג: שכל השוגגין צריכים כפרה לכשידעו, אלמא: קודם ידיעה - ענושים הן

[23] שאכל קודש בטומאה

[24] שלא ידע בטומאה מימיו

[25] זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם, שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה

[26] ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות, שנאמר (ויקרא כג כח) כי יום כפורים הוא

[27] בשעיר הנעשה בחוץ

[28] 'מלבד חטאת הכפורים' - והוא שעיר הנעשה בפנים; הקישם לך הכתוב ללמד ש

[29] בתחלה, דהכי ילפינן בהדיא בגמרא: דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה

[30] מאי נינהו? - ידיעה בסוף ולא בתחלה: דלא אתא לכלל קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה; ואי תימא: כיון שהוקשו - יכפרו שניהם על שיש בו ידיעה בתחלה? – ונפקא מינא לטומאה שאירעה בין זה לזה? - הא פריך בגמרא (דף ח:), ומשני לה

[31] בכל הרגלים נאמר שעירי חטאת; ובגמרא מפרש מנא ליה דְאַשֶּׁאֵין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מכפר

[32] עליה

[33] אדם טהור שאכל את הקודש [ה]טמא; ובגמרא מפרש מנא ליה; ואף על פי שאין בה חיוב כרת - ניתנה כפרה זו על כך

[34] כל שעירי מוספין: בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים, בין של רגלים, בין של ראשי חדשים

[35] כולן מכפרים על כל: בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף, בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא; ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה; אבל שעיר הנעשה בפנים - לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו, ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמר בגמרא (דף ח:)

[36] האי - נקט לה משום דבעי למימר [להלן] 'אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה'

[37] אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בראש חדש - מהו שיקריב לְשֵׁם שעירו של יום

[38] היאך יקריבו? והלא כשהופרש - לא לכפר על כפרה זו הופרש? ורבי מאיר, דקאמר להא - בשלמא אי אמרינן 'כולן כפרתן שוה' – יקרב, שהרי כולם כפרה אחת מכפרים, אלא לדידך: זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף - היאך יקרב? לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף? או בראש חודש לכפר על טהור שאכל את הטמא

[39] כל דהו; וכיון דבכך שוין - ואף על פי שכפרותיהן חלוקות - יכול הוא ליקרב, דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש, ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב

[40] של רבי שמעון; וסתם 'רבי שמעון' הוא רבי שמעון בן יוחאי

[41] סתמא היא [דומה לסיפרא אחרי מות פרשה ד משנה ח]

[42] בגמרא מפרש לה

[43] ולא גרסינן 'שדם הפר'

[44] כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, דהיינו תליית יסורין: דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון - פרו של כהן הקרב ביוה"כ בפנים - כמו שמפורש ב'אחרי מות' - מכפר על הכהנים, כדיליף בגמרא

[45] בגמרא פריך: מאי קאמר שבתחלה השווָם, והדר תני 'מה בין ישראל לכהנים'.

[46] רבי שמעון - לחלוק בא על שאומר למעלה 'אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו', וקאמר רבי שמעון: כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי, אלא כפרת הזיות הדם: שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח - כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו; אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח - לכפר על הכהנים בשאר עבירות, ואין להם כפרה בשעיר המשתלח

[47] כך סדר המשנה: שבועות אחר מכות

[48] הקפת

[49] דהא 'פאת [ראשכם]’ כתיב (ויקרא יט כז), ו'פאה' - לשון סוף וקצה הוא, כמו (שמות כז יב) 'לפאת ים' (פסוק ט) 'לפאת נגב'; מקום חיבור הגלגולת עם הלחי, והן מקום הצדעין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]