ביאור:בבלי בבא קמא דף מו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אבל מועד לגמרי - לא משכחת ביה צד תמות כלל [1].
רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין:
אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דאמר קרא (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו) ולא ישמרנו [והמית איש או אשה - השור יסקל וגם בעליו יומת] - שוב אין לו שמירה לזה.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, דכתיב (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר) ולא יכסנו [ונפל שמה שור או חמור] - נמי שוב אין לו כיסוי לזה? וכי תימא הכי נמי – והתנן [בבא קמא פ"ה מ"ו]: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת – פטור!?
אלא אמר אביי: היינו טעמיה דרבי אליעזר: כדתניא: 'רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: (דברים כב ח: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך) ולא תשים דמים בביתך [כי יפל הנפל ממנו] [2].
הדרן עלך שור שנגח ארבעה וחמשה
בבא קמא פרק חמישי שור שנגח את הפרה מו,א
משנה:
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה [3] ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה [4] אם משנגחה ילדה [5] - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד [6];
וכן פרה שנגחה את השור [7] ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד.
גמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, דאמר 'ממון המוטל בספק חולקין', אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה.
למה לי למימר 'זה כלל גדול בדין'? אצטריך: דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא - המוציא מחבירו עליו הראיה;
אי נמי לכי הא: דאתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן: רב אמר: הרי זה מקח טעות! ושמואל אמר: יכול שיאמר לו: לשחיטה מכרתיו לך [8]; אמאי? וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא [9]?
לא, צריכא: בגברא דזבין להא ולהא.
וניחזי אי דמי רדיא – לרדיא, אי דמי נכסתא - לנכסתא?
לא, צריכא דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא [10].
אמרי:
ואי ליכא לאשתלומי מיניה - לישקליה לתורא בזוזי [שהרי האוקימתא כאשר הערך של הבשר שוה לערך שור לחרישה], דאמרי אנשי 'ממרי רשוותך - פארי אפרע' [תפרע במה שאתה יכול]?
לא, צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה.
רב אמר: הרי זה מקח טעות: זיל בתר רובא, ורובא דאינשי לרדיא הוא דזבני,
ושמואל אמר: יכול שיאמר לו: לשחיטה מכרתיו לך, ולא אזלינן בתר רובא; כי אזלינן בתר רובא – באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.
תניא נמי הכי: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה - משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד - דברי סומכוס; וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר רבי שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? - שנאמר (שמות כד יד: ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה, עד אשר נשוב אליכם; והנה אהרן וחור עמכם) מי בעל דברים [11] יגש אליהם - יגיש ראיה אליהם.
מתקיף לה רב אשי: הא - למה לי קרא? סברא הוא: 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא'!! אלא קרא – לכדב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה [12] – שנאמר: 'מי בעל דברים יגש אליהם' - יגיש דבריו אליהם.
אמרי נהרדעי: פעמים שנזקקין לנתבע תחלה; והיכי דמי? דקא זילי נכסיה [13].
וכן פרה שנגחה את השור [ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד]:
חצי נזק' 'ורביע נזק [14]? [15]פלגא נזקא הוא דבעי שלומי [16], כולי נזקא נכי רבעא [17] - מאי עבידתיה?
אמר אביי: 'חצי נזק' [18] = אחד מארבעה בנזק [19]; ו'רביע נזק' [20] = [21] אחד משמנה בנזק [22] ואי פרה וולד דחד נינהו - הכי נמי דמצי אמר ליה לבעל פרה: "ממה נפשך - חצי נזק הב לי"! אלא לא, צריכא דפרה דחד וולד דחד [23]; ואי דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה הכי נמי דאמר ליה לבעל פרה "פרה דידך אזיקתן הב לי ראיה דאית לך שותפי!" אלא דקדים תבעיה לבעל ולד תחלה, דאמר ליה [24] "גלית אדעתך דשותפא אית לי" [25].
איכא דאמרי: אף על גב דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה, מצי מדחי ליה, דאמר ליה: "מידע ידעי <אנא> דשותפא אית לי".
אמר רבא: אטו 'אחד מארבעה בנזק' ו'אחד משמנה בנזק' קתני? חצי נזק ורביע נזק קתני!
אלא אמר רבא: לעולם בפרה וולד דחד, והכי קאמרינן: איתה לפרה [אם בפרה יש כדי ערך חצי הנזק] - משתלם חצי נזק מפרה;
הערות
עריכה- ^ דליחייב חצי נזק
- ^ הכי נמי האי 'לא ישמרנו' - לא יקיימנו הוא
- ^ ומת
- ^ ולא מת מחמת הנגיחה
- ^ ומחמת הנגיחה הפילתו
- ^ דתם חייב חצי נזק, והאי ולד - מוטל בספק הוא, וחולקין
- ^ מפרש בגמרא
- ^ ואף על גב דאיכא למימר זיל בתר רובא, ורובא לרדיא קזבני, והוי מקח טעות - אשמעינן מתניתין: דהואיל ונקיט מוכר דמי - הוה ליה אידך 'מוציא מחבירו ועליו הראיה'
- ^ לשחיטה
- ^ יקרין
- ^ תובע
- ^ כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו (בעדים או בשטר), ושמעון משיבו "תפסת משלי! החזר לי מה שתפסת" או "משכון היה בידך, ונפחת מדמיו שנשתמשת בו"! בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון, ואחר כך נזקקין לו לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון
- ^ שיש כאן תגרין שיקנוהו בדמים יקרים, ומחר ילכו להם; אי נמי: שקרקעותיו זלות ע"י תביעה זו שרואין אותו דחוק ואם יוציאו לו תפיסתו או משכונו - ימכרם וישלם לו מהן
- ^ הרי כל הנזק חסר רביע, ואמאי
- ^ הא תם הוא, ו
- ^ ותו לא
- ^ דמחייבת ליה לשלומי
- ^ דקתני
- ^ היינו 'חצי תשלומין שישנו על הפרה אם אין ולד', דהא איהי משלמת חצי נזק - השתא משלם רבעא, משום דאית ליה שותפות, וכדמפרש ואזיל: דוָלָד דאיניש אחרינא הוא:
- ^ דקתני אולד
- ^ רביע חצי נזק שהיה חייב אם הוא לבדו נגח, דהיינו:
- ^ כדמפרש טעמא:
- ^ כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה
- ^ בעל הפרה
- ^ ורבעא דנזקא הוא דמחייבנא לך; ובעל ולד אמר ליה "אי ודאי עם ולד נגחה הואי אנא שותפא, ומחייבנא לך רבעא דנזקא; השתא דמספקא לך - שמינית משתלמת מינאי"