פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


מאי 'ברשות' ומאי 'שלא ברשות' איכא [הרי הנתבע איננו בעל החצר, ומדוע זה משנה אם נתן רשות או לא נתן רשות]?

אמרי: 'ברשות' - הויא לה שן ברשות הניזק [1], ושן ברשות הניזק חייבת; 'שלא ברשות' - הויא לה שן ברשות הרבים [2], ושן ברשות הרבים פטורה.

תא שמע: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו – פטור; ואם הכניס ברשות – חייב; מאן 'פטור' ומאן 'חייב'? לאו פטור בעל חצר וחייב בעל חצר?

לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור.

אי הכי [3] – [אבל אי אמרת בבעל השור] מאי 'ברשות' ומאי 'שלא ברשות' [4] איכא?

אמרי: הא מני? - רבי טרפון היא, דאמר משונה קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם; 'ברשות' הויא לה קרן בחצר הניזק ומשלם נזק שלם; 'שלא ברשות' הויא לה קרן ברשות הרבים, ולא משלמא אלא חצי נזק [5].

ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא; אתא ברחא [6] דמרי דביתא, אכלה ללישא, חביל [7] ומית; חייבה רבא לשלומי דמי ברחא.

לימא פליגא אדרב, דאמר רב: 'הויא לה שלא תאכל'?

אמרי: הכי? השתא: התם - שלא ברשות, לא קביל עליה נטירותא [8]; הכא – ברשות, קביל עליה נטירותא [9]!

ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית – פטור, ואם הוזקה – חייבת: טעמא שלא ברשות, הא ברשות – פטור!?

אמרי: לטחון חטים, כיון דלא בעיא צניעותא מידי - לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא; אבל למיפא - כיון דבעיא היא צניעותא [10] - מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא.

הכניס שורו לחצר בעל הבית [שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית - פטור; נגח הוא שורו של בעל הבית – חייב]:

אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור [11]; אף על גב דאמר מר (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או) כי יכרה איש בור [ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור] - ולא שור בור [12], הכא, כיון דאית ליה להאיך למלוייה [13] ולא קא מלייה [14] - כמאן דכרייה דמי.

ואמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו [15] – חייב; רבץ - פטור [16].

ומשום דרבץ פטור?

אמר רב פפא: מאי 'רבץ'? - שהרביץ גללים ונטנפו כליו של בעל הבית [17], דהויא גללים = בור, ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים [18].

הניחא לשמואל, דאמר: כל תקלה - בור הוא, אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה - מאי איכא למימר?

אמרי: סתם גללים אפקורי מפקיר להו.

ואמר רבא: נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית [19] או בעל הבית הוזק בו [20] – חייב; הזיקו בעל הבית – פטור.

אמר רב פפא: לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה, אבל הוה ידע ביה: הזיקו בעל הבית – חייב; מאי טעמא? - משום דאמר ליה: "נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא".

ואזדו לטעמייהו: דאמר רבא - ואיתימא רב פפא:


עמוד ב


שניהם ברשות [21] או שניהם שלא ברשות [22]: הזיקו [23] זה את זה [24] – חייבין [25]; הוזקו זה בזה – פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות: דברשות – פטור [26], שלא ברשות - חייב.

נפל לבור והבאיש מימיו חייב [נפל לבורו והבאיש מימיו – חייב]:

אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה [27], אבל לאחר נפילה – פטור.

מאי טעמא?

הוי שור = בור, ומים = כלים [28], ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.

הניחא לשמואל דאמר: כל תקלה - בור הוא, אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה - מאי איכא למימר [29]?

אלא אי איתמר, הכי איתמר: אמר רבא: לא שנו אלא שהבאיש מגופו [30], אבל הבאיש מריחו [31] – פטור.

מאי טעמא?

גרמא בעלמא הוא [32] וגרמא בעלמא לא מיחייב.

היה אביו או בנו לתוכו - משלם את הכופר:

ואמאי? הא תם הוא?

אמר רב: במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן.

אי הכי - בר קטלא הוא [33]!?

אמר רב יוסף: דחזא ירוקא [34] ונפל [35].

שמואל אמר: [36] הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם משלם חצי כופר.

עולא אמר: רבי יוסי הגלילי היא, דאמר כרבי טרפון, דאמר: קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם, הכי נמי: כופר שלם משלם.

בשלמא לעולא [37]: היינו דקתני היה אביו 'או בנו 'לתוכו [38], אלא לשמואל [39] - מאי איריא אביו או בנו? אפילו אחר [שאיננו מבני החצר] נמי?

אורחיה דמילתא קתני.

ואם הכניס ברשות - בעל חצר חייב [רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור]:

איתמר: רב אמר: הלכתא כתנא קמא, ושמואל אמר: הלכתא כרבי.

תנו רבנן: "כנוס שורך ושמרו": הזיק – חייב, הוזק – פטור; "כנוס שורך ואני 'אשמרנו": הוזק – חייב, הזיק – פטור.

הא - גופא קשיא: אמרת "כנוס שורך ושמרו": הזיק - חייב, הוזק - פטור טעמא דאמר ליה "שמרו" דחייב בעל השור, ופטור בעל חצר; הא סתמא - חייב בעל חצר ופטור בעל השור, דבסתמא מקבל עליה נטירותא!? אימא סיפא: "כנוס שורך ואני אשמרנו": הוזק – חייב, הזיק – פטור טעמא דאמר ליה "ואני אשמרנו" - הוא דמחייב בעל החצר ופטור בעל השור, הא סתמא - חייב בעל השור ופטור בעל חצר, דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא!? אתאן לרבי, דאמר 'עד שיקבל עליה נטירותא בעל הבית לשמור'; רישא רבנן וסיפא רבי!??

אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו - לא שנה זו [40]!

רבא אמר: כולה רבנן היא: איידי דנסיב רישא "שמרו", תנא סיפא "ואני אשמרנו".

רב פפא אמר: כולה רבי היא, וסבר לה כרבי טרפון דאמר 'קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם'; הלכך: אמר ליה "שמרו" - לא מקני ליה מקום בחצר, והויא ליה 'קרן בחצר הניזק', וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם; לא אמר ליה "שמרו" - אקנויי אקני ליה מקום בחצר, והויא ליה חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק [41].

משנה:

שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - פטור מדמי ולדות; [42]

ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות.

כיצד משלם דמי ולדות?

שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:


הערותעריכה

  1. ^ דכיון דיהיב ליה בעל חצר רשותא לעיולי - דוכתא אקני ליה בגוה, והויא ליה 'חצר הניזק וחצר השותפין' דפטור בה על השן ועל הרגל - ה"מ משותף לחבריה דחצר של שניהם; אבל שור מעלמא, דעל ואזיק לחד מינייהו – 'ובער בשדה אחר' קרינן ביה
  2. ^ לאו דוקא; כלומר: לאו 'בשדה אחר' דניזק קרינא ביה
  3. ^ אי אמרת בשלמא 'פטור' ו'חייב' - בעל החצר, היינו ד'שלא ברשות - פטור': דאין עליו לשמרו
  4. ^ בקרן אין חילוק בין חצר הניזק לרשות הרבים
  5. ^ והאי 'פטור' - מנזק שלם קאמר, וברשות חייב נזק שלם
  6. ^ עז
  7. ^ נתחמם
  8. ^ דבהמתו
  9. ^ דבהמתו; וטעמא דרבא - לאו משום דקסבר דמאן דעל ברשות קביל עליה נטירותא דבהמות בעל חצר, דהא איהו הוא דשני לעיל 'כולה רבנן היא', ואוקי דבעל קדירות - כי על ברשות - לא קביל עליו נטירותא; והכא - כדמפרש טעמא לקמיה: דלמיפא בעיא צניעותא, ואסתלקו מרוותא דחצר; וגמרא, דאותביה מהאשה שנכנסה לטחון - משום דלא אסיק למילתיה הוא
  10. ^ שמגלה זרועותיה
  11. ^ אם הפקיר רשותו
  12. ^ הני מילי בבור ברשות הרבים, דלאו עליה דידיה רמייה למלויי
  13. ^ מקמי דליפקריה, דהא בור דידיה הוא
  14. ^ וכי אפקר בתר הכי - נותן תקלה ברשות הרבים
  15. ^ שנתקל בו
  16. ^ קסלקא דעתא השתא 'רבץ ושיבר כלים', או נתקל בו בעל הבית לאחר שרבץ
  17. ^ לאחר מיכן
  18. ^ ודוקא כליו, אבל הוא עצמו הוזק - חייב בעל השור, ולא פטרינן ליה משום איש בור - ולא שור בור, דכל מידי דהוו דידיה בשעת נפילה, כגון גללים, וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה - מחייבינן ליה משום בור, ואף על גב דאיהו לא כרייה, אלא הגמל כרהו - כיון דבשעת נפילה דידיה הוא, ועליה לסלוקיה, כמו דכרייה איהו דמי, ואף על גב דמפקר ליה בתר שעתא; ולא דמי לשורו שחפר בור ברשות הרבים: דחפירה לאו דידיה היא; ולדליל הנקשר ברגל התרנגול מאליו - דדליל לאו דידיה הוא
  19. ^ קרי בין מתכוין בין שאין מתכוין, ומיהו בידים הזיקו
  20. ^ שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו
  21. ^ כגון ברשות הרבים, או חצר השותפין, או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס
  22. ^ כגון שניהן רצין ברשות הרבים
  23. ^ בידים
  24. ^ ואפילו שלא במתכוין
  25. ^ דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין; והא דתנן ב'המניח' (לעיל דף לב,א) שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, והזיקו זה את זה – פטורין, ההוא 'הזיקו' = הוזקו הוא, ולא דק בלישניה
  26. ^ בין היזק דבידים בין היזק דממילא, ובדלא ידע ליה
  27. ^ דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור
  28. ^ כל חפצים ככלים, דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים 'הזיקן זו היא מיתתן'
  29. ^ הא לית ליה תורת בור, וממונו הוא, ומשורו למדנו, ולא פטר ביה כלים
  30. ^ שהיה מלוכלך בטיט
  31. ^ לאו גופיה הוא
  32. ^ דסרחון דנבילה ממילא אתי לה, ונבילה גרמא הוא: שגורמת לסרחון שיבא
  33. ^ בנפילה קמייתא, והיאך בא לידי מועד? בשלמא גבי מועד דנגיחות, איכא למימר כדאמרינן בפירקין ד(לעיל דף מא,א) דקטל וערק; אי נמי בשאין מכירין את השור; אי נמי שהוזמו זוממי זוממין; אבל זה - לא עלה מן הבור מאליו, וליכא למימר 'ערק' ולא 'אין מכירין' ולא 'הוזמו', דמילתא דאית ליה קלא היא
  34. ^ עשב על פי הבור, ובא לאכול
  35. ^ דאהך נפילה לא איכוין; ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה, ואף על פי שאין השור בסקילה; ושמעינן לרב (לעיל דף מד,א) דאמר פטור מזה ומזה - הני מילי במועד לנגיחות בכוונה, וערק לאגמא בראשונה, ונגח ארבעה [עיין מהר"ם] שלא בכוונה - פטר ליה מגזירת הכתוב, דכתיב 'השור יסקל וגם בעליו וגו' (שמות כא כט): כל זמן שאין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר, אבל זה - שלא היתה בו חיוב סקילה כלל - אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק, דאוקמינן ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל, ואף על גב דשלא בכוונה הוא, ואין השור בסקילה; והכי נמי דחזא ירוקא ונפל: תולדה דשן היא, דמתכוין להנאתו. ואי תימא 'משונה הוא, ואין זו שן!' - כיון דאייעד ליה - אורחא הוא. ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה - לא מצינן, דלגבי כוונה - תם הוא, וליכא כופר, דהא כל כמה דלא חזי ירוקא - לא אייעד
  36. ^ לעולם בתם, ומתניתין - 'חצי כופר' קאמר;
  37. ^ עולא מוקים לה נמי בתם וכופר שלם
  38. ^ דהוי קרן בחצר הניזק, דמשלם כופר שלם
  39. ^ דאמר חצי כופר
  40. ^ רישא רבנן וסיפא רבי
  41. ^ וסיפא דוקא, ורישא - לא תידוק מינה 'הא סתמא - הוזק חייב' דודאי סתמא נמי: 'הזיק - חייב [בעל בשור], הוזק – פטור [בעל החצר]’; והאי דנקט "ושמרו" - לחיוביה נזק שלם קאמר, אם הוזק שורו של בעל חצר; הא סתמא - חצי נזק
  42. ^ הוא הדין למתכוין לָאשה - נמי פטור, כדאמרינן בפירקין ד(לעיל דף מב,א) נקי מדמי ולדות; ובגמרא מפרש אמאי נקט 'מתכוין לחבירו'