ביאור:בבלי בבא קמא דף קו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בפקדון - פסול לעדות [1].
והאמר אילפא 'שבועה קונה': שבועה היא דקניא [2], אבל כפירה לא קניא!?
הכא נמי דקיימא באגם.
ואיבעית אימא: מאי 'שבועה קונה' [3]? - [4] כדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: '"מנה לי בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור, שנאמר (שמות כב י: שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו) ולקח בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים שבועה - שוב אין משלם ממון.
גופא: אמר רב הונא אמר רב: '"מנה לי בידך!" והלה אומר "אין לך בידי!" ונשבע, ואחר כך באו עדים – פטור, שנאמר [שמות כב,ט-י: כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה [5] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו] ולקח בעליו ולא ישלם: כיון שקבלו הבעלים שבועה - שוב אין משלם ממון. [יתכן שזה מהות ההסכם בין השומר לבין המפקיד: שהשומר נאמן בשבועה, ואם נשבע – פטור.]
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה [6], אבל פקדון - ברשותיה דמריה קאי [7]; והאלהים אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא - בפקדון כתיב [8]!
יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא [9]; איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן [בבא קמא פ"ט מ"ז]: "היכן פקדוני?" אמר לו: "אבד". "משביעך אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שאכלוֹ - משלם את הקרן [10]; הודה מעצמו [11] - משלם קרן וחומש ואשם. [12]
אמר ליה רב נחמן: הכא במאי עסקינן? - כגון דנשבע חוץ לבית דין [13].
אמר ליה: אי הכי - אימא סיפא [שם משנה ח]: "היכן פקדוני"? אמר לו "נגנב." – "משביעך אני!" ואמר "אמן", והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל; הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם; ואי סלקא דעתך חוץ לבית דין - מי איכא כפל?
אמר ליה: יכילנא לשנויי לך: רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין, מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך: אידי ואידי בבית דין ולא קשיא: כאן בקפץ כאן בשלא קפץ [14].
אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך [15] אדרב למה לך?
אמר ליה: לפרושה לדרב, דרב הכי מתרץ לה למתניתין.
והא רב - קרא קאמר [ומדוע אתה חולק עליו]?
אמרי: קרא - לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא [16]; ' (שמות כב י: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם' - מי שעליו לשלם הוא נשבע.
מתיב רב המנונא [שבועות פ"ה מ"ב]: השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר עליו - חייב על כל אחת ואחת [17]; ואמר רבי שמעון: מה טעם? הואיל ויכול לחזור ולהודות [18]', והכא 'קפץ' לא מצית אמרת: השביע עליו' קתני [19]; 'חוץ לבית דין' לא מצית אמרת: בפני בית דין קתני [ומדוע חייב חמש פעמים? אחרי הראשון נפטר ממון, ובאמת אינו חייב]!?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לצדדין קתני: השביע עליו - חוץ לבית דין, ובבית דין - קפץ [20]!
מתיב רבא [תוספתא בבא קמא [21] פרק ח הלכה ו]: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים: אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם [22], ואם משבאו עדים הודה - משלם תשלומי כפל ואשם [23]' [24] והכא 'חוץ לבית דין' ו'קפץ' לא מצית אמרת: 'כפל' קתני!
אלא אמר רבא [25]: כל 'הודה', לא שנא טוען טענת אבד ולא שנא טוען טענת גנב <נמי> - לא אמר רב [26], דהא כתיב 'והתודה' [27], דבעי שלומי קרן וחומש; טוען טענת גנב ובאו עדים - נמי לא אמר רב, דהא כתיב תשלומי כפל [28]; כי קאמר רב: כגון שטוען טענת אבד ונשבע ולא הודה ובאו עדים.
אזל רב גמדא ואמרה לשמעתא [29] קמיה דרב אשי; אמר ליה: השתא! ומה רב המנונא, תלמידיה דרב [30], וידע דאמר רב 'הודה' וקמותיב 'הודה' [31], ואת אמרת 'הודה לא אמר רב'?!
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: רב המנונא - הכי קא קשיא ליה:
אי אמרת בשלמא 'נשבע', כי אתו עדים [32] מיחייב [33], אמטו להכי מחייבינן ליה קרבן [34]: אשבועה בתרייתא [35] - [36]הואיל ויכול לחזור ולהודות [37]; אלא אי אמרת כי אתו עדים – פטור, מי איכא מידי דאילו אתי סהדי ומסהדי ביה פטור ואנן ניקו ניחייביה קרבן אשבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות!? השתא מיהת לא אודי [38]!!
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון - משלם תשלומי כפל; טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, הואיל וגנב משלם תשלומי כפל וטוען טענת גנב משלם תשלומי כפל: מה גנב שהוא משלם כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף טוען טענת גנב בפקדון: כשהוא משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה;
מה לגנב שכן משלם תשלומי כפל שלא בשבועה, תאמר בטוען טענת גנב שאין משלם תשלומי כפל אלא בשבועה [39]?
אמרי: היקישא היא [40], ואין משיבין על היקישא.
הניחא למאן דאמר: חד בגנב וחד בטוען טענת גנב – שפיר; אלא למאן דאמר [41] האי 'אם ימצא הגנב' 'ואם לא ימצא' - תרוייהו בטוען טענת גנב [42] - מאי איכא למימר [43]?
אמרי: 'גנב' – 'הגנב' [44].
איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן [שבועות פ"ח מ"ג]: "היכן שורי"? "נגנב" "משביעך אני!" ואמר "אמן" והעדים מעידים אותו שאכלו - משלם תשלומי כפל [45]' והא הכא, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, וקתני משלם תשלומי כפל' - תשלומי כפל אִין, תשלומי ארבעה וחמשה לא!?
הכא במאי עסקינן? - כגון שאכלו נבילה.
ולישני ליה 'כגון שאכלו טריפה' [46]?
[47] כרבי מאיר [48], דאמר 'שחיטה שאינה ראויה [49] שמה שחיטה'.
ולישני ליה בבן פקועה [50]?
כרבי מאיר [51], דאמר בן פקועה טעון שחיטה.
ולישני ליה כגון שעמד בדין [52] ואמרו לו 'צא תן לו [53]', [54] דהא אמר רבא: '"צא תן לו", טבח ומכר – פטור; מאי טעמא? כיון דפסקיה למילתיה [שנפסק הדין שחייב לו], וטבח ומכר - הוי גזלן, וגזלן לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה; "חייב אתה ליתן לו" וטבח ומכר – חייב; מאי טעמא? כל כמה דלא פסיקא ליה מילתא - אכתי גנב הוא'?
אמרי: וליטעמיך - לישני ליה בשותף שטבח שלא מדעת חבירו [55]?
אלא חדא מתרי ותלתא נקט.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל; מאי טעמא? דכתיב (שמות כב ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה) על כל אבדה אשר יאמר [כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים] ישלם שנים [לרעהו].
איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא [מכילתא דרשב"י]: '(שמות כב ו) כי יתן איש [אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים] - אין נתינת קטן כלום [56]; ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן [57]; נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול – מנין [58]? תלמוד לומר: 'עד האלהים יבא דבר שניהם' [59] - עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד' - ואם איתא, תיהוי נמי כאבידה [60]!?
אמר ליה: הכא במאי עסקינן? - כגון שאכלו [61] כשהוא קטן [62].
אבל כשהוא גדול - מאי? הכי נמי דמשלם [63]!? אי הכי - אדתנא עד שתהא נתינה ותביעה 'שוין כאחד - ליתני 'עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד'?
אמר ליה: תני 'עד שתהא אכילה ותביעה שוין כאחד'.
רב אשי אמר: לא דמי: אבידה קא אתיא מכח בן דעת, והא לא אתיא.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת; מאי טעמא? - דאמר קרא (שמות כב ח: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר) כי הוא זה [עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] [64];
ופליגא דרבי חייא בר יוסף, דאמר רבי חייא בר יוסף:
הערות
עריכה- ^ ומוקמינן לה בריש 'שנים אוחזין' כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה - נקיט בידיה, ומפסיל, אף על גב דלא אשתבע, דאי באשתבע - מה לי מלוה מה לי פקדון?
- ^ קסלקא דעתא להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר
- ^ דקאמר אילפא
- ^ לגמרי קאמר, דתו לא משלם,
- ^ פסוק י
- ^ ובעיא תשלומין, ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין, כדכתיב 'ולא ישלם'
- ^ ואין כאן 'ולא ישלם', דהא כל היכא דאיתיה - דמריה הוא
- ^ גבי שומר שכר
- ^ דרב הונא
- ^ וכפל – לא, דאין כפל אלא בטוען נגנב; וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה, דכתיב בגזל הגר 'והתוודו' [במדבר ה,ו: דבר אל בני ישראל: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא; (במדבר ה ז) והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו]
- ^ לאחר שבועה
- ^ קתני מיהא רישא: משלם קרן על ידי עדים, וקשיא לרב, דאמר 'כיון שנשבע לא ישלם אפילו באו עדים'; ומסיפא לא פריך, דבהודה - לא קאמר רב, דהא כתיב 'והשיב את הגזלה', ובנשבע והודה משתעי קרא.
- ^ לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא
- ^ ברישא, דקתני 'משלם' - כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין, וכי קאמר רב - בלא קפץ, והדיינין השביעוהו, וקנייה באותה [נ"א: ההיא] שבועה, דקרא - בשבועת הדיינין כתיב; ואף על גב דסיפא לא מתוקמא בקפץ, דקתני 'כפל', וכפל לא איתיא אלא בשבועת הדיינין - מכל מקום רישא בקפץ. [והיות וגם זה תירוץ של אוקימתא בשני מציאויות שונות – שינויא דחיקא – מוסיף רש"י:] וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא, ולא לאוקמי בשני מקומות; וסיפא לא קשיא ליה לרב, דאף על גב דקתני משלם כפל לאחר שבועה, וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב, כדלקמן בשמעתין; דשבועה דקא מחייב ליה כפל - לא מקנייה ליה קרנא
- ^ לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו
- ^ הנתבע ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול
- ^ חומש ואשם
- ^ ונמצא דבכולן כופר ממון
- ^ ומדלא תני 'השביעו' שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה, וקיבל על כרחו, וקתני 'יכול לחזור ולהודות' - אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה
- ^ דאף על גב דחייבוהו בית דין שבועה, כיון דמחוץ לב"ד השביעו - לא קנייה; ו'בפני בית דין' דקתני - לא א'השביע עליו' קאי
- ^ ליברמן
- ^ ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו
- ^ אבל חומש – לא, דחומשו עולה לו בכפלו, כדאמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף סה,א)
- ^ אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב
- ^ לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות - לאו תיובתא הוא לרב הונא
- ^ לא קאמר רב דכל הודה: לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה - לא אמר רב דפטור
- ^ בגזל הגר כתיב (במדבר ה ז: והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו) ובנשבע, דהא קרן וחומש כתיב
- ^ דכפל כי כתיב - בהכי כתיב: בנשבע ובאו עדים, כדאמר בפרק 'מרובה'
- ^ להא דרבא דאמר 'כל הודה לא אמר רב'
- ^ דקיימא לן אמרי בי רב - רב המנונא בפרק קמא דסנהדרין (דף יז,ב)
- ^ ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב - לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות
- ^ אחר שבועה קמייתא
- ^ לשלומי קרנא, אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה, ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה
- ^ שבועה
- ^ אשבועה שניה
- ^ דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה, ד
- ^ בין זו לזו - נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא
- ^ בין זו לזו, ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא, ולאו ממונא הוא גביה, שהרי אין יכול להוציאו בעדים
- ^ טוען טענת גנב אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים, כדילפינן ב'מרובה'
- ^ דאיתקש גנב וטוען טענת גנב, דסמיכי קראי אהדדי: 'אם ימצא הגנב' (שמות כב ו) - הרי גנב; 'ואם לא ימצא הגנב' (שמות כב ז) כמו שאמר, אלא הוא עצמו גנבו - היינו טוען טענת גנב, ונמצא שהוא גנבו
- ^ בפרק 'מרובה' (דף סג,ב)
- ^ דגנב עצמו נפקא לן מ'אם המצא בידו' דכתיב בפרשה אחריתי
- ^ היכי איתקיש
- ^ מרבוייא דה"א, דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וארבעה וחמשה
- ^ דטוען טענת גנב
- ^ דאיכא רבי שמעון דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ארבעה וחמשה [(לעיל דף ע,א)]
- ^ ומשני: רבי יוחנן -
- ^ סבירא ליה
- ^ לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה -
- ^ שנמצא במעי אמו, ופקעה לאחר שחיטה, והוציאוהו; דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה [בפרק 'בהמה המקשה' (חולין פ"ד מ"ה; דף עד,ב)] דתנן: רבי שמעון שזורי אומר: אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו
- '^ [ב'שחיטת חולין' שם] דתנן: השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשע חי כו'
- ^ קודם לכן, ואמר 'נגנב', ונשבע, ובאו עדים שגנבוֹ הוא עצמו, וחייבוהו בית דין
- ^ קרן וכפל
- ^ ואחר כך שחטוֹ ואכלוֹ (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא, ופטור מטביחה, כדרבא:
- ^ שותפין שגנבוּ, וטבחוֹ האחד שלא מדעת חבירו; אמרינן בפרק 'מרובה' (לעיל דף עח:) שפטור מד' וה', ד'חמשה בקר' אמר רחמנא, ולא חמשה חצאי בקר, והכא לא קרינא ו'טבחוֹ כולו' בחיובא, דעל החצי של חבירו הוה 'טובח ומוכר אחר הגנב', דפטור; אבל לדעת חבירו - משלמין שניהם, דשלוחו הוא, ואמרינן 'תחת' - לרבות את השליח
- ^ דכתיב 'איש' - פרט לקטן: דאין נשבעין על טענת נתינתו, ואין באין לידי כפל על ידו, דהכא כפל כתיב
- ^ דאיכא למימר דהאי 'איש' - אהשתא קאי, והכי קאמר: 'כי יתן - מי שהוא עכשיו איש', בשעת טענה, פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן, אבל אי הוי עכשיו איש - לא ממעט ליה
- ^ דפטור
- ^ איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי, דבתרוייהו בעינן 'איש'
- ^ דליכא נתינה, והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל, וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אף על גב דנתינה ליכא
- ^ בעל הבית לפקדון
- ^ בעוד שהמפקיד קטן, דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם; אבל אבידה - מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה, שהרי יש לה בעלים בני טענתא
- ^ דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה - נתחייב זה לבא עמו לדין, ואף על גב דנתינה לא הואי
- ^ היינו הודה במקצת; ובפרשת טוען טענת גנב כתיב