ביאור:בבלי בבא קמא דף יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וחד אמר שבעה [1]; ואמרי לה שלשים.
תנו רבנן: ’[דברי הימים ב לב,לג: וישכב יחזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד] וכבוד עשו לו במותו [כל יהודה וישבי ירושלם וימלך מנשה בנו תחתיו] - זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף [2] - דברי רבי יהודה [3];
אמר לו רבי נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן? אלא שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו "קיים זה מה שכתוב בזה"'.
והאידנא נמי עבדינן הכי?
אפוקי מפקינן [4], אנוחי [5] לא מנחינן.
ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, "קיים" לא אמרינן.
אמר רבה בר בר חנה: [6] הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא; כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן [7]: אפילו 'קיים' אמרינן, "לימד" לא אמרינן [8].
והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה [9]?
לא קשיא: הא למיגמר [10], [11] הא - לאגמורי [12].
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב '(ישעיהו לב כ) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור'? - כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר 'אשריכם זורעי' [13] - ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י יב) זרעו לכם לצדקה [ו]קצרו לפי חסד [נירו לכם ניר ועת לדרוש את ה' עד יבוא וירה צדק לכם]; ואין מים [’על כל מים’] אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים [ואשר אין לו כסף; לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב];
וזוכה לנחלת שני שבטים [14]: זוכה לכילה, כיוסף, דכתיב (בראשית מט כב) בן פורת יוסף [בן פרת עלי עין] בנות צעדה עלי שור [15];
וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב (בראשית מט יד) יששכר חמור גרם [רֹבֵץ בין המשפתים] [16].
אית דאמרי: אויביו נופלין לפניו כיוסף [17], דכתיב (דברים לג יז: בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו) בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ [והם רבבות אפרים, והם אלפי מנשה];
וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב (דברי הימים א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל [ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם].
הדרן עלך 'ארבעה אבות'
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
עריכהבבא קמא פרק שני 'כיצד הרגל'
משנה:
כיצד [18] הרגל מועדת?[19] לשבר בדרך הלוכה [20]:
הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר [21];
היתה מבעטת [22] או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים [23] - משלם חצי נזק.
דרסה על הכלי ושברתו, ונפל [שבר מהכלי הנשבר] על כלי [24] ושברו: על הראשון משלם נזק שלם [25], ועל האחרון [26] - [27] משלם חצי נזק.
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר; היה דליל קשור ברגליו [28] או שהיה מהדס [29] ומשבר את הכלים - משלם חצי נזק [30].
גמרא:
אמר ליה רבינא לרבא: היינו 'רגל' היינו 'בהמה' [31]?
אמר ליה: תנא אבות [32] וקתני [33] תולדות [34].
אלא מעתה - סיפא [המשנה הבאה, בדף יט,ב] דקתני ’[כיצד] השן מועדת [לאכול את הראוי לה]; הבהמה מועדת [לאכול פירות וירקות]’ - מאי אבות ומאי תולדות איכא [35]!? [36]
הוה קמהדר ליה [37] בבדיחותא [38], ואמר ליה: אנא שנאי חדא [39] ואת שני חדא [40].
וטעמא מאי [41]?
אמר רב אשי: תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה: סלקא דעתא אמינא (שמות כב ד: כי יבער איש שדה או כרם) ושלח את בעירה [ובער בשדה אחר - מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] כתיב [42], בהמה -אִין, חיה - לא, קא משמע לן [43] דחיה בכלל בהמה [44].
אי הכי - הא [45] מבעי ליה למיתני ברישא [46]!?
האי דאתיא ליה מדרשא - חביבא ליה.
אי הכי רישא נמי [משנתנו שעוסקת ברגל] ליתני ההיא [47] דלא כתיבא, ברישא?
הכי? השתא: התם אידי ואידי [48] אבות נינהו; הך דאתיא ליה מדרשא - חביבא ליה; הכא [49] - שביק אב ותני תולדה [50]?
איבעית אימא: איידי דסליק מרגל [51] פתח ברגל.
תנו רבנן: 'בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר; כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף [52] שעליה, ובשליף [53] שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו - משלם נזק שלם.
סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר [54] באשפה והזיק - משלם נזק שלם'. [55]
הזיק [בדברי סומכוס] – פשיטא!?
אלא אימא התיז [56] והזיק - משלם נזק שלם.
צרורות? מאן דכר שמיהו?
חסורי מחסרא והכי קתני [בברייתא, לפני דברי סומכוס]: צרורות' - כי אורחייהו [57] – '[58] חצי נזק [59]; [60] וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז [61] והזיק - משלם חצי נזק [62]; [ועכשיו באים דברי סומכוס כמו שכתובים בברייתא]: סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק - משלם נזק שלם.
[במשנה: התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר; היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס [63] ומשבר את הכלים - משלם חצי נזק.]
תנו רבנן: 'תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן [64] - משלמין נזק שלם; ברוח שבכנפיהן [65] - משלמין חצי נזק.
סומכוס אומר: נזק שלם'.
תניא אידך: 'תרנגולין שהיו מהדסין [66] על גבי עיסה ועל גבי פירות, וטינפו או ניקרו [67] - משלם נזק שלם; העלו עפר [68] או צרורות - משלמין חצי נזק.
סומכוס אומר: נזק שלם'.
תניא אידך: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים - משלם חצי נזק.
סתמא כרבנן.
אמר רבא: בשלמא סומכוס - קסבר כחו כגופו דמי; אלא רבנן: אי כגופו דמי - כוליה נזק בעי לשלם, ואי לאו כגופו דמי - חצי נזק נמי לא לשלם [69]?
הדר אמר רבא: לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה.
אמר רבא: כל שבזב טמא [70] - בנזקין משלם נזק שלם; כל שבזב טהור [71] - בנזקין [72] משלם חצי נזק.
ורבא - צרורות אתא לאשמועינן [73]?
לא! רבא - עֶגְלָה מושכת בקרון קא משמע לן [74].
תניא כותיה דרבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה. כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא [75] שבפיה, ובזוג [76] שבצוארה, וחמור במשאו, ועגלה מושכת בקרון - משלם נזק שלם.
תנו רבנן: תרנגולים שהיו מחטטין [77] בחבל דלי, ונפסק החבל, ונשבר הדלי - משלמין נזק שלם.
בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר - מהו? בתר מעיקרא [78] אזלינא, וגופיה הוא [79]? או דלמא בתר תבר מנא אזלינא, וצרורות נינהו?
תפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה: 'זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל [80] – פטור [81], דאמרינן ליה: מנא תבירא תבר"' [82].
לרבה פשיטא ליה, לרבא מבעיא ליה!
תא שמע: הידוס [83] אינו מועד; ויש אומרים הרי זה מועד.
'הידוס' סלקא דעתך [84]? אלא לאו 'הידוס והתיז' [85], ובהא קמפלגי: דמר סבר: בתר מעיקרא אזלינן [86], ומר סבר: בתר תבר מנא אזלינן?
לא,
הערות
עריכה- ^ ימים
- ^ כמו 'וחלצה נעלו' (דברים כה ט): שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם
- ^ 'זה חזקיה מלך יהודה' לישנא דש"ס הוא, ולא לאשמועינן דזהו חזקיה, דהאי קרא בחזקיה כתיב! אלא אגב אורחיה: דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו - נקיט ואמר הכי
- ^ ספר תורה קמי גברא רבה
- ^ על מטתו
- ^ כלומר: זימנא חדא
- ^ הכי
- ^ ו'לימד' אמרו לחזקיה; והאידנא לא משום כבודו דחזקיה, ד'לימד' עדיף מ'קיים'
- ^ אלמא מעשה עדיף
- ^ לעצמו מעשה עדיף
- ^ אבל
- ^ לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה; הלכך 'לימד' לא אמרינן
- ^ 'זורעי' היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה
- ^ דהכי משמע: רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור: יוסף ויששכר
- ^ היינו כילה
- ^ 'חמור גרם' מתרגמא 'עתיר בניכסין'
- ^ יוסף איקרי שור
- ^ כלומר: במה
- ^ Note:הפיסוק – לפי רש"י; אך אי זה הפשט במשנה, אלא: כיצד 'הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה'?, שכך ['הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה'] נאמר במשנה הקודמת, בדף טו,ב; ומשנה זו מפרשת את המשנה ההיא. וראה הערה להלן.
- ^ כלומר בכך היא מועדת: שמשברת דרך הלוכה
- ^ קפריך בגמרא: היינו רגל היינו בהמה, הא תנא ליה 'לשבר דרך הלוכה'!? [רש"י מסביר שהוא מפרש את המשנה לפי קושית הגמרא להלן; כי לולא הגמרא היה לפרש את המשנה אחרת: כיצד 'הרגל מועדת לשבר דרך הילוכה' – כפי שנאמר במשנה לעיל דף יד ע"ב? הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר; וכן שאר 'כיצד' במשניות בפרק זה]
- ^ שינוי הוא זה, ותולדה דקרן, הלכך חצי נזק ותו לא
- ^ אף על גב דלאו שינוי הוא, אלא אורחיה הוא - אפילו הכי חצי נזק ותו לא, דהלכתא גמירי להו; וברשות הניזק קאמר, דברשות הרבים פטור, כדאוקימנא בריש פרק קמא (דף ג:): דצרורות תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים
- ^ אחר
- ^ נזקי רגל הן, ומשלמת כולה
- ^ על ידי צרורות נשבר
- ^ הלכך
- ^ כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי 'דליל', ואית דגרסי 'דלי'
- ^ מרקד
- ^ דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמרא: דאדייה אדויי; והידוס נמי: כגון שהתיז, והצרורות שברו את הכלים
- ^ מאי 'רגל' ומאי 'בהמה' דתני תרתי במתניתין? הא חדא היא, ואמאי הדר תני 'הבהמה מועדת'
- ^ רגל ממש, שדרסה ברגליה
- ^ וסיפא קתני
- ^ הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה - דתולדות דרגל הן, דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק
- ^ (והא) ליכא למימר דהאי דתנא 'בהמה מועדת לאכול פירות וירקות' הוי להו תולדה, דהיינו שן ממש
- ^ ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה.
- ^ רבא לרבינא
- ^ בשחוק
- ^ רישא
- ^ סיפא
- ^ אסיפא קאי [כיצד השן מועדת וכו’]
- ^ 'בעירה' היינו תרגום של בהמה
- ^ מתניתין דאשן דחיה נמי מיחייב,
- ^ דכתיב (דברים יד ד) 'זאת הבהמה אשר תאכלו' ומפרש בתריה 'איל צבי ויחמור' (דברים יד ה)
- ^ שן בהמה
- ^ והדר שן חיה
- ^ בהמה, דהוי תולדה
- ^ שן דחיה ושן דבהמה
- ^ גבי רגל
- ^ בתמיה
- ^ בפרק קמא (דף טו,ב) תנן [במשנה: חמשה תמים וחמשה מועדים] הרגל מועדת ולא תנן 'הבהמה'
- ^ שול"א בלע"ז
- ^ משאוי שבאמתחת ובמרצופין
- ^ בחוטמו; ובלע"ז פורי"ר
- ^ סומכוס לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות, אלא נזק שלם סבירא ליה.
- ^ דהוה צרורות
- ^ כלומר: אף על גב דאורחייהו להתיז צרורות
- ^ משלם
- ^ כדמפרש לקמיה: דהלכתא גמירי לה
- ^ וכן
- ^ צרורות בחוטמו
- ^ הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות
- ^ מרקד
- ^ שנגעו בכנפיהם בכלי
- ^ היינו צרורות, דכחו הוא
- ^ מרקדין
- ^ בחרטום שלהם שקורין בי"ק
- ^ מן הארץ לעיסה
- ^ דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה, אבל במידי דאורחיה לא
- ^ משמע נגיעה ממש
- ^ כגון שזרק חפץ על אדם - הוי טהור
- ^ כעין צרורות חצי נזק
- ^ בתמיה
- ^ אתא לאשמועינן דבזב טמא: אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים – טמאים, משום מדרס הזב; ובנזקין נמי: עגלה שמשכה בקרון על גבי כלים - כגופה הוי, ולא כצרורות; ואם התיז צרורות מתחת הקרון - דבזב טהור - בנזקין נמי צרורות נינהו
- ^ רסן
- ^ אישקליטא
- ^ מנקרין בחרטומיהן
- ^ שדחפתו
- ^ ובגופה תבר מנא
- ^ קודם שנח
- ^ המשברו, וחייב הזורק
- ^ אלמא בתר מעיקרא אזלינן; והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי
- ^ רקידת התרנגולים
- ^ אמאי לא ליהוו מועד הא אורחיה הוא
- ^ שגלגל הכלי ברקידתו למקום אחר, ונשבר
- ^ מאן דאמר 'מועד' לנזק שלם - סבר בתר מעיקרו אזלינן