פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


ואי מחמת תרעא זיל [1] - לא מנכינן ליה.

והא קא שבח לענין נסכא [2]?

אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא [3] בזוזי דאגרדמיס טייעא [4]: עד עשרה בתמניא [5].

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול [6] – פטור; מאי טעמא? אמר: "הא מנח קמך [7], אי בעית שקליה!"; והני מילי בצלולין, דקא חזי ליה, אבל עכורין [8] - דלא קחזי ליה – לא [9]; והני מילי דאדייה אדויי [10] [11], אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד[12].

מתיב רבא [תוספתא מעשר שני [13] פרק א ה"ו]: אין מחללין על מעות שאינן ברשותו; כיצד? היו לו מעות בקסטרא [14] או בהר המלך, או שנפל כיסו לים הגדול - אין מחללין [15]!?

אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן 'מצוי בידך', דרחמנא אמר (דברים יד כה: ונתתה בכסף) וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] – וליכא.

ואמר רבה: השף [16] מטבע של חבירו – פטור; מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי; והני מילי - דמחייה בקורנסא [17] וטרשיה [18], אבל שייפא בשופינא [19] - חסורי חסריה [20].

מתיב רבא: הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשו - עבד יוצא בהן לחירות; כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות [21]!?

רבה לטעמיה דאמר רבה: חרשו לאביו – נהרג, שאי אפשר לחרישה בלא חבורה דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה [22].

ואמר רבה: הצורם [23] אוזן פרתו של חבירו – פטור; מאי טעמא? פרה כדקיימא קיימא, דלא עבד ולא מידי, וכולהו שוורים - לאו לגבי מזבח קיימי.

מתיב רבא [תוספתא בבא קמא [24] פרק ו הלכה יז]: העושה מלאכה במי חטאת [25] ובפרת חטאת [26] - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים: מלאכה הוא דלא מינכר היזיקה, אבל צורם - דמינכר היזיקה - הכי נמי דמחייב בדיני אדם!?

אמרי: הוא הדין דאפילו צורם - פטור, והא קא משמע לן: דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה - חייב בדיני שמים.

ואמר רבה: השורף שטרו של חבירו – פטור, דאמר ליה "ניירא קלאי מינך".

מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי?


עמוד ב


אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא - ליכתבו ליה שטרא מעליא! ואי דליכא סהדי - אנן מנא ידעינן [27]?

אמר רבא: תהא במאמינו [28].

אמר רב דימי בר חנינא: הא דרבה - מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא: לרבי שמעון, דאמר 'דבר הגורם לממון כממון דמי' [29] – מחייב; לרבנן, דאמרי 'דבר הגורם לממון לאו כממון דמי' - לא מחייב.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אימר דשמעת ליה לרבי שמעון 'דבר הגורם לממון כממון דמי' - בדבר שעיקרו ממון, כדרבה, דאמר רבה: גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד [30] - פטור, שהכל מצווים עליו לבערו; לאחר הפסח - מחלוקת רבי שמעון ורבנן: לרבי שמעון, דאמר 'דבר הגורם לממון כממון דמי' – חייב [31]; לרבנן, דאמרי 'דבר הגורם לממון לאו כממון דמי' – פטור: בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן [32]?

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי [33] מגבי ביה [34] דמי שטרא מעליא [35], ומאן דלא דאין דינא דגרמי - מגבי ביה דמי ניירא בעלמא.

הוה עובדא, וכפייה רפרם לרב אשי [36] ואגבי ביה [37] כי כשורא לצלמא [38].

חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך לפניך":

מאן תנא אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"?

אמר רב חסדא: רבי יעקב היא, דתניא:

'שור שהמית [39], עד שלא נגמר דינו: מכרו [40] – מכור [41], הקדישו – מוקדש, שחטו - בשרו מותר, החזירו שומר לבעליו – מוחזר [42];

משנגמר דינו: מכרו - אינו מכור, הקדישו - אינו מוקדש, שחטו - בשרו אסור, החזירו שומר לבעליו - אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו – מוחזר'.

מאי לאו בהא קמיפלגי: דרבי יעקב סבר 'אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"' ורבנן סברי 'אין אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"'?

אמר ליה רבה: לא! דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך" [43], דאם כן [44] - [45] נפלגו [46] בחמץ בפסח [47]!?

[48]

אלא אמר רבה: הכא – ב'גומרין דינו של שור שלא בפניו' קא מיפלגי: רבנן סברי 'אין גומרין דינו של שור שלא בפניו', דאמר ליה "אי אייתיתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא! השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה!" ורבי יעקב סבר 'גומרין דינו של שור שלא בפניו', דאמר ליה "מאי עבדי ליה! סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו"!

אשכחיה רב חסדא לרבה בר שמואל, אמר ליה: תנית מידי באיסורי הנאה? [49]

אמר ליה: אִין, תנינא: ’[ויקרא ה,כג: והיה כי יחטא ואשם] והשיב את הגזלה [אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא] - מה תלמוד לומר 'אשר גזל'? - יחזיר כעין שגזל; מכאן אמרו: גזל מטבע ונפסל, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, ושור עד שלא נגמר דינו - אומר לו "הרי שלך לפניך"'.

מאן שמעת ליה דאמר 'עד שלא נגמר דינו – אִין, משנגמר דינו – לא'? - רבנן, וקתני חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך"!

אמר ליה: אי משכחת להו [50] - לא תימא להו ולא מידי [51].

פירות והרקיבו - אומר לו "הרי שלך לפניך":

והתנן: פירות והרקיבו - משלם כשעת הגזילה?

אמר רב פפא: כאן - שהרקיבו כולן, כאן - שהרקיבו מקצתן.

משנה:

נתן לאומנין לתקן וקלקלו - חייבין לשלם.

נתן לחָרָשׁ שידה [52] תיבה ומגדל לתקן, וקלקל - חייב לשלם.

והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר האבנים או שהזיקן -חייב לשלם.

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור; ואם מחמת המכה – חייב.

גמרא:

אמר רב אסי: לא שנו אלא שנתן לֶחָרָשׁ שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן, אבל נתן לֶחָרָשׁ עצים לעשות שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן – פטור; מאי טעמא? - אומן קונה בשבח כלי.

תנן: נתן לאומנין וקלקלו - חייבין לשלם; מאי? לאו דיהיב להו עצים?

לא, שידה תיבה ומגדל.

הא - מדקתני סיפא שידה תיבה ומגדל, מכלל דרישא – עצים!

אמרי: פרושי קא מפרש לה: כיצד נתן לאומנין לתקן וקלקלו - חייבין לשלם? - כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל.

והכי נמי מסתברא, ד'כיצד' קתני, דאי סלקא דעתך רישא 'עצים', השתא אשמעינן 'עצים - חייבין לשלם', ולא אמרינן 'אומן קונה בשבח כלים' - שידה תיבה ומגדל מבעיא?

אי משום הא - לא איריא: תנא סיפא לגלויי רישא: שלא תאמר 'רישא שידה תיבה ומגדל, אבל עצים – לא' - תנא סיפא שידה תיבה ומגדל, מכלל דרישא - עצים, ואפילו הכי חייב לשלם!

לימא מסייע ליה: [משנה להלן, פ"ט מ"ד; ק,ב]: 'הנותן צמר לצבע


הערותעריכה

  1. ^ שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם, והוזלו הפירות
  2. ^ אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות - יש יותר מן הראשונים, והוי רבית
  3. ^ באדם שהלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו
  4. ^ והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה, ומצאו
  5. ^ בשמונה של מטבע שניה - עשרה מן הראשונה; ונתן לו שמנה
  6. ^ אף על גב שאין יכול ליטלו
  7. ^ ואינה אבודה
  8. ^ בשעת התזה
  9. ^ דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא, ואין זה גורם אלא ממש, דהא ממש התיזו
  10. ^ שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים
  11. ^ ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה [לשלם לצוללן לשחות ולצלול ולהביא לו] - גרמא הוא: שגורם להפסידו אותו שכר, וגרמא בנזקין פטור
  12. ^ Note:נראה לי שגירסת רש"י היתה: אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול – פטור; מאי טעמא? אמר: "הא מנח קמך, אי בעית שקליה!"; והני מילי דאדייה אדויי, אבל שקליה בידיה - מיגזל גזליה, השבה בעי מיעבד; והני מילי בצלולין, דקא חזי ליה, אבל עכורין - דלא קחזי ליה – לא. לפי גירסה זו אפשר להבין את הסדר של פירושו: פטור. כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור: אבל עכורין. בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו:
  13. ^ ליברמן
  14. ^ מקום, והוא רחוק מאד, ויש בו סכנת דרכים, ואין שיירות מצויות שם
  15. ^ אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול
  16. ^ אשפריי"ר בלע"ז: שפחת את הצורה
  17. ^ מרטי"ל בלע"ז [פטיש גדול]
  18. ^ עשאן כאבן חלקה, לשון טרשים
  19. ^ לימ"א בלע"ז, של נפחים
  20. ^ וממש הוא, ולא גרמא; טעמא דרבה בכולהו: משום גרמא בנזקין הוא, ופטור
  21. ^ אלמא אף על גב דלא חסריה - כיון דעשה מעשה בגופו - לאו 'גרמא' קחשיב ליה, אלא ממש; והכא נמי: כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה, ועל ככה חסרו דמים - מעשה הוא
  22. ^ הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא; [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]
  23. ^ אשקרניי"ר בלע"ז: פוגם
  24. ^ ליברמן
  25. ^ שקל כנגדן משקולות
  26. ^ ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה
  27. ^ מאי הוי כתיב ביה, ומאי בעי למיתבי? ולא אצטריך ליה למימר דפטור
  28. ^ בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה, ואפילו הכי פטור
  29. ^ בפרק 'מרובה' (לעיל דף עד,ב) גבי קדשים שחייב באחריותן כו'
  30. ^ בזמן ביעורו בשש שעות; ודכוותה בפסחים (פ"א מ"ג; דף י,ב) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד
  31. ^ האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם, דדבר הגורם לממון הוא: שאם היה בעין - היה מחזירו גזלן לבעליו, ופטור, דתנן (לעיל דף צו,ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח... אומר לו "הרי שלך לפניך"; ועכשיו שאין בעין - יחזיר דמים לבעליו
  32. ^ ובחמץ בפסח - הוא דאמרינן הכי, משום דעיקרו - כלומר בתחלתו - ממון הוי, ועכשיו - אף על פי שאינו שוה לכלום - גורם לממון הוא; אבל בשטרי - דמעולם לא היה גופו ממון - מי שמעת ליה
  33. ^ רבי מאיר היא (ב'הגוזל' בתרא) [(לקמן דף ק,א)]
  34. ^ גירסת רש"י: מגבי ליה: מן השורף
  35. ^ כל השטר, שהרי גרמו להפסי
  36. ^ ששרף שטר חבירו בילדותו
  37. ^ גוביינא מעליא: כל מה שכתוב בשטר
  38. ^ פרעון גמור, מן העידית, כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות
  39. ^ את האדם
  40. ^ ומכרו עד שלא נגמר דינו
  41. ^ ולא יסקל, דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד [בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה’]
  42. ^ ופטור שומר
  43. ^ ומתניתין דחמץ בפסח - אפילו לרבנן
  44. ^ דלרבנן אין אומרים
  45. ^ אדמפלגי בשור לגבי שומר
  46. ^ נמי
  47. ^ לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח
  48. ^ אבל הכא - בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר, משום דאמר ליה "האי איסור הנאה - לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא, כגון חמץ בפסח, אלא את קטלתיה בידים, שהבאתו לבית דין! דאי הוה גבאי - אנא מעריקנא ליה לאגמא כו'"; אבל סיפא דמתניתין - ודאי רבי יעקב היא, ולא רבנן, דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל... אומר לו "הרי שלך לפניך"
  49. ^ רב חסדא מהדר אמתניתין, דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח, לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך".
  50. ^ לבני הישיבה
  51. ^ משום דחדו [שישמחו, מלשון ויחד יתרו [שמות יח,ט]] דמשכחי תיובתא למילתי
  52. ^ ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים