ביאור:בבלי בבא קמא דף קיז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אי דינא אי קנסא [1]?
אמר ליה: אי דינא - גמרינן מיניה [2], אי קנסא [3] - לא גמרינן מיניה.
ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן?
דתניא: בראשונה היו אומרים: 'המטמא [4] והמנסך [5]; חזרו לומר 'אף המדמע [6]'; 'חזרו' – אִין, לא 'חזרו' – לא [7]; מאי טעמא? לאו משום דקנסא הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה?!
לא! מעיקרא סברי: להפסד מרובה חששו [8], להפסד מועט [9] לא חששו, ולבסוף סברי: להפסד מועט נמי חששו.
איני! והא תני אבוה דרבי אבין (גיטין נג א; וע"ש נג,ב): 'בראשונה היו אומרים 'המטמא והמדמע'; חזרו לומר 'אף המנסך’’; 'חזרו' – אִין, לא חזרו – לא [10]; מאי טעמא? לאו משום דלא גמרינן מקנסא?
לא! מעיקרא סברי כרבי אבין, ולבסוף סברי כרבי ירמיה: מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין: זרק חץ [11] מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו – פטור, שהרי עקירה צורך הנחה היא [12], ומתחייב בנפשו [13]! ולבסוף סברי כרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה קנייה - איחייב ליה ממון; מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.
רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני [14]; אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: כלום מעשה בא לידך?
אמר ליה: 'ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו' בא לידי, וחייבתיו.
אמר ליה: אהדר עובדא למריה, דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו – פטור; ואם נטל ונתן ביד [15] – חייב; אמר רבא [בדפוס: רבה]: אם הראה מעצמו [16] - כנשא ונתן ביד דמי.
ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא; אמרו ליה: "דרי ואמטי בהדן [17]"! דרא ואמטי בהדייהו.
אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה.
אמרו ליה רבנן לרב אשי: והתניא אם נשא ונתן ביד - חייב?
אמר להו: הני מילי [18] היכא דלא אוקמיה [19] עילויה [20] מעיקרא [21], אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא [22] - מיקלי קלייה [כאילו שרפו את הממון] [23].
איתיביה רבי אבהו לרב אשי: אמר לו אנס "הושיט לי פקיע [24] עמיר זה", או "אשכול ענבים זה", והושיט לו – [25] חייב!?
הכא במאי עסקינן? - כגון דקאי בתרי עברי נהרא [26]; דיקא נמי דקתני הושיט ולא תני 'תן'!
שמע מינה.
ההוא שותא [27] דהוו מנצו עלה בי תרי: האי אמר "דידי הוא" והאי אמר "דידי הוא". אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא.
אמר אביי: יכול לומר "אנא - כי מסרי - דידי מסרי"!
אמר ליה רבא: וכל כמיניה?
אלא אמר רבא: משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא.
ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אַתִּיבְנָא דחבריה; אתא לקמיה דרב, אמר ליה: לא תחוי ולא תחוי.
אמר ליה: מחוינא ומחוינא.
יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה [28]. קרי רב עילויה (ישעיהו נא כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר [הַמְלֵאִים חֲמַת יְקֹוָק גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ] [29]: מה תוא זה, כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו - אף ממון של ישראל: כיון שנפל ביד עובדי כוכבים - אין מרחמין עליו [30].
אמר ליה רב: כהנא! עד האידנא הוו פרסאי, דלא קפדי אשפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים, ואמרי "מרדין מרדין"! קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
אזיל, אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן [31]; אמר להו: ריש לקיש היכא? אמרו ליה: אמאי? אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא;
אמרו ליה לריש לקיש, אזל ריש לקיש, אמר ליה לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר.
למחר אותבוה בדרא קמא [32] קמיה דרבי יוחנן; אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ארי שאמרת - נעשה שועל.
אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב; קם אכרעיה, אמר ליה: נהדר מר ברישא!?
אמר שמעתתא – ואקשי; אוקמיה בדרא קמא. אמר שמעתתא ואקשי. רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי [33] [כריות]; שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה; אמר שמעתתא ואקשי ליה - עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה, עד דיתיב על ארעא.
רבי יוחנן - גברא סבא הוה, ומסרחי גביניה [34]; אמר להו דלו לי עיני ואחזייה; דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה [35], סבר אחוך קמחייך ביה - חלש דעתיה [דרבי יוחנן] ונח נפשיה [דרב כהנא]; למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד?
אמרו ליה: דרכיה הכי!
על לגבי מערתא; חזא דהוה
הדרא ליה עכנא [36]; אמר ליה: "עכנא! עכנא! פתח פומיך [37] ויכנס הרב אצל תלמיד" - ולא פתח; "יכנס חבר אצל חבר" - ולא פתח; "יכנס תלמיד אצל הרב" - פתח ליה; בעא רחמי ואוקמיה, אמר ליה: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי - לא חלשא דעתי; השתא ליתי מר בהדן.
אמר ליה: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא [38] – אזילנא [39], ואי לא - לא אזילנא הואיל וחליף שעתא [40] חליף [41]; תייריה [42], אוקמיה, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה; היינו דאמר רבי יוחנן: דילכון אמרי [43] - דילהון היא [44].
ההוא דאחוי אמטכסא [45] דרבי אבא; יתיב רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא, ויתיב רבי אילעא גבייהו; סבור לחיוביה מהא דתנן [בכורות פ"ד מ"ד]: דן את הדין: זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא - מה שעשה עשוי וישלם מביתו [46]'; אמר ליה רבי אילעא: הכי אמר רב: 'והוא שנשא ונתן ביד' [47]'; אמרי ליה: זיל לגבי דרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי. אזל לגבייהו - חייביה ממתניתין: אם מחמת הגזלן - חייב להעמיד לו שדה אחר', ואוקימנא דאחוי אחוויי.
ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא; סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה להו; אתא לקמיה דרבה - פטריה.
אמר ליה אביי: האי – 'מציל עצמו בממון חבירו' הוא!?
אלא אמר רב אשי: חזינן: אי איניש אמיד [48] הוא - אדעתא דידיה אתו, ואי לא - אדעתא דכספא אתו.
ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים; סליקו גנבי עילויה, שקלה, יהבה ניהלייהו; אתא לקמיה דרבא – פטריה.
אמר ליה אביי: והא – 'מציל עצמו בממון חבירו' הוא!?
אמר ליה: אין לך פדיון שבויים גדול מזה.
ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא [49] קמי דסליקו אינשי במברא; בעי [50] לאטבועי [51]; אתא ההוא גברא, מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע [52]; אתא לקמיה דרבה – פטריה;
אמר ליה אביי: והא – 'מציל עצמו בממון חבירו' הוא!?
אמר ליה: האי [53] - מעיקרא רודף הוה [54].
רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים - בין של נרדף בין של כל אדם – פטור [55], שהרי מתחייב בנפשו [56]; ונרדף ששיבר את הכלים: של רודף – פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו [57]; אבל של כל אדם – חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים - בין של נרדף בין של כל אדם – פטור; ולא מן הדין [58], אלא שאם אי אתה אומר כן - אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף!
משנה:
שטפה נהר [59] - אומר לו "הרי שלך לפניך".
גמרא:
תנו רבנן: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי רבי אלעזר; וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך".
במאי קא מיפלגי? רבי אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי: (ויקרא ה כא: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו) 'וכחש בעמיתו' – ריבוי; 'בפקדון' - מיעט; (ויקרא ה כד: או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו) 'כל אשר ישבע עליו לשקר' - חזר וריבה: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל; ומאי רבי? - רבי כל מילי [60]; ומאי מיעט? - מיעט שטרות [61];
ורבנן דרשי כללי ופרטי: 'וכחש' – כלל; 'בפקדון' – פרט; 'או מכל ...' חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון - אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות - שאין מטלטלין; יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות; יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון.
והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר - חייב להעמיד לו פרה - דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך" - התם במאי קמיפלגי?
אמר רב פפא: התם במאי עסקינן? - כגון שגזל שדה מחבירו והיתה
הערות
עריכה- ^ הוא שמסור ישלם
- ^ מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא
- ^ הוא דקנסיה רב נחמן, משום דרגיל היה בכך
- ^ טהרותיו של חבירו
- ^ יינו של חבירו לעבודה זרה, דאף על גב דקמיה מנח ואין הזיקו ניכר - משלם
- ^ המדמע: ערב חולין בתרומה, דהפחית דמי החולין: דלא חזו מהשתא אלא להמכר לכהנים
- ^ לא היינו גמרינן מדמע ממנסך
- ^ מטמא תרומה - הפסד מרובה הוא, דתו לא חזיא לאכילה
- ^ מדמע - הפסד מועט הוא, דהא מזדבן לכהנים בדמי תרומה
- ^ לא גמרינן מנסך - אף על גב דהפסידו מרובה - ממדמע ומטמא דהפסידן מועט לגבי מנסך
- ^ בשבת
- ^ דכיון דבין עקירה להנחה קרע - נמצא מעשה שבת ומעשה עקירה באין כאחד, ולא אמרינן 'משעת עקירה חייב ממון, ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת חץ'
- ^ והכא נמי: הגבהת יין - צורך ניסוך הוא, ותשלומין וחיוב מיתה דעבודה זרה באין כאחד
- ^ מקום
- ^ דהציל עצמו בממון חברו
- ^ בלא אונס
- ^ שאי והולך עמנו לבית המלך
- ^ דאם נשא ונתן ביד חייב
- ^ העובדי כוכבים
- ^ על הממון
- ^ על ידי האונס, אלא הלך ונטל ונתנוֹ להם
- ^ אבל הכא, דאוקמינהו על היין
- ^ ואההיא שעתא - פטור; כי אמטי - תו דידהו אמטי
- ^ קשר
- ^ ואף על גב דקאי עכו"ם על גבי הממון, הואיל ונשא ונתן ביד
- ^ עכו"ם מצד זה והעמיר מצד זה, דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה
- ^ מכמורת לדגים או לחיות
- ^ לקועיה =לצואריה; שבר מפרקתו
- ^ תוא = חיה, והוא 'שור הבר', כדמתרגם (דברים יד ה) 'תוא וזמר' תורבלא; תור = שור בלא יער
- ^ ושפיר עבדת דקטלתיה
- ^ היה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום, לפי שריש לקיש חכם גדול היה, ולאחר ששמעו כולן מפי הרב - חוזר ומכוונה בידם
- ^ שבע שורות תלמידים יושבים לפניו, זו לפנים מזו
- ^ תפי"ד בלעז
- ^ גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו
- ^ נקרעה שפתו על ידי מכה
- ^ נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה, ונותן זנבו לתוך פיו, ואין אדם יכול ליכנס
- ^ פתח פיך: הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס
- ^ אי אקשינא לך
- ^ בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש
- ^ ואתרחיש ניסא
- ^ ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת. ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה - לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן. ובפסחים (דף מט,א) מוכח שהלך לביתו, דאמר רב כהנא "אי לאו דנסיבנא כהנתא - לאו אנא גלאי" אמרי ליה: והא למקום תורה גלית? אמר להו: לאו אנא גלאי כדגָלו שאר אינשי, שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי; אלמא בתר הכי חי הוה; ועוד אמרינן בברכות ירושלמי: דפגע ביה ההוא גברא, אמר ליה: מאי עביד בשמיא? כלומר: שליעג עליו שהיה מת וחיה; אמר ליה: גזר דיניה דההוא גברא מחתם; ומת ההוא גברא. פגע ביה אחרינא, אמר ליה הכי נמי – ומית; אתי לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו'
- ^ הקיצו משנתו
- ^ שלכם; הייתי אומר תורה של בני ארץ ישראל היא
- ^ של בני בבל
- ^ תכשיט משי
- ^ דאדבורא בעלמא חייב
- ^ ובכולם מפרש שנשא ונתן ביד [ב'אחד דיני ממונות', בסנהדרין]
- ^ עשיר
- ^ מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים
- ^ חמרא
- ^ מעברא
- ^ דחפו לחמור והשליכו למים; לשון אחר 'מלח ליה' - כמו 'המלחים' (יונה א): התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו
- ^ בעל החמור
- ^ רודף הוא להרוג נפשות
- ^ מלשלם
- ^ שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו, ואפילו אין הורגו, דתנן בפרק 'בן סורר ומורה': 'ואלו ניתנו להציל בנפשו: הרודף אחר חבירו להרגו'; ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד
- ^ שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו, שנאמר (שמות כב א): אם במחתרת ימצא הגנב: התורה אמרה: אם בא להרגך - השכם להרגו
- ^ שהרי המציל עצמו בממון חבירו – חייב, כל שכן מציל אחרים בממון חבירו!
- ^ שהיתה על שפת הנהר, והגביה שפתו, והמים שוחקים וכורין תחת השפה, ומתפשט בתוך השדה
- ^ ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון
- ^ שאין גופן ממון, דיהיב ליה ניירא בעלמא