ביאור:בבלי הוריות דף ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ר' במהדורה המעומדת

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת הוריות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד | הדף במהדורה הרגילה

---

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

המקור עובד מטקסטים
באדיבות האתר "גמרא נוחה",
על שם נפתלי וחנה הולנדר
ובהשוואה למקורות מקוונים נוספים

גמרא נוחה - בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• מגמרא נוחה: רש"י, חלק מההפניות למקורות, וחלק מההסברים המורחבים
• דיבורי המתחיל (רש"י): במקום שנמצאים - הוכנסו ידנית לפי ש"ס וילנא
• מילים עם קו מתחתם – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• ראו גם מילון ארמי – עברי בויקימילון
• הסברים נוספים ללא שם: הוכנסו על ידי הויקיעורכים העורכים את הדף.
• תבנית ב - מציגה פירושים לגמרא המבוססים בעיקר על המפרשים שטיינזלץ ושוטנשטיין.

הקדמה למסכת

נושא המסכת הוא שלושת הקרבנות לחוטאים מיוחדים: הכהן הגדול, הנשיא, ובית הדין (או "הציבור").
דיון מפורט במיוחד מתקיים בנושא "פר העלם דבר של ציבור" - הקרבן הניתן עבור הוראה שגויה של בית הדין. המסכת דנה בין היתר בפרטי קרבן זה:

• החייבים בהבאת הקרבן: בית הדין הטועה, האדם שטעה על פי בית הדין, השבט שעליו ממונה בית הדין, כל ישראל, או צירופים שונים של אלו.
• סוג "שגיאת ההוראה" המחייבת קרבן זה.

מסכת זו נסמכת בעיקר על פסוקי התורה שבכתב בפרק ד' מספר ויקרא (פר' ויקרא).

ראה ביאור פרשת חטאות הציבור.

הוריות פרק א משנה א - הורו בית דין

משנה:

(ספרא (מדרש תורת כהנים) דבורא דחובה ז א) נפש" ...תחטא, "אחת" ..."תחטא", "בעשותה" ...תחטא -
הרי אלו מיעוטים:
העושה על פי עצמו - חייב, ולא העושה על הוראת בית דין.

כיצד?
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה -
והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם:
בין שעשו ועשה עמהן
בין שעשו ועשה אחריהן
בין שלא עשו - ועשה
יכול יהא חייב?

תלמוד לומר "נפש" ...תחטא, "אחת" ...תחטא, "בעשותה" ...חטא:
הרי אלו מיעוטים:
העושה על פי עצמו - חייב,
ולא העושה על פי הוראת בית דין.

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ^{רש"י ?: כגון שהורו שחֵלב או דם מותר} ,

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם ^{רש"י ?: מפרש בגמרא}  –

בין שעשו ^{רש"י ?: בית דין}  ועשה עמהן ^{רש"י ?: כגון שאכל דם או חלב עמהן} ,

בין שעשו ועשה אחריהן ^{רש"י ?: בזה אחר זה} ,

בין שלא עשו ^{רש"י ?: בית דין} , ועשה ^{רש"י ?: היחיד על פיהן}  –

פטור ^{רש"י ?: מלהביא כשבה ושעירה} ; – מפני שתלה בבית דין ^{רש"י ?: ועשה על פיהם} .

הורו בית דין – וידע אחד מהן ^{רש"י ?: מבית דין}  שטעו, – או תלמיד והוא או שבמקום אחד מבית הדין, המדובר בתלמיד, אך כזה אשר ראוי להוראה,

והלך ^{רש"י ?: אותו אחד או אותו תלמיד}  ועשה על פיהן ^{רש"י ?: שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא}  –

בין שעשו ועשה עמהן,

בין שעשו ועשה אחריהן,

בין שלא עשו ועשה –

הרי זה חייב; מפני שלא תלה ^{רש"י ?: ממש}  בבית דין ^{רש"י ?: שהרי יודע שטעו; ואמרינן בגמרא: העושה מפי עצמו – חייב; בהוראת בית דין – פטור} .

זה הכלל:

התולה בעצמו – חייב;

והתולה בבית דין – פטור.

גמרא למשנה א

גמרא:

סוגיא: "מותרים אתם" / "לעשות"

גרסה א: שמואל מותרים, רב דימי מדגיש 'לעשות', סוגיא מחזקת 'לעשות'

אמר שמואל:

לעולם אין בית דין חייבין ^{רש"י ?: כי עשו הקהל או רובו על פיהם; כלומר: בין למאן דאמר 'ב"ד מביאין פר' בין למ"ד 'צבור מביאין פר, ולא בית דין' - לעולם לא הוי גמר הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי תולה בב"ד}  - עד שיאמרו ^{רש"י ?: בית דין}  להם ^{רש"י ?: לצבור}  "מותרין אתם".

רב דימי מנהרדעא אמר ^{רש"י ?: לעולם לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן} : עד שיאמרו להם "מותרין אתם לעשות".

מאי טעמא? - לפי שלא נגמרה הוראה^{(ר' פירוש ג"נ)}

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא ^{רש"י ?: בפרק 'אלו הן הנחנקין' במשנה סנהדרין פי"א מ"ב; בבלי עהמ"ש שם} :

חזר ^{רש"י ?: זקן ממרא}  לעירו:

שנה ולימד כדרך שלימד – פטור.

הורה לעשות ^{רש"י ?: דמשמע דקאמר "מותרין אתם לעשות" דנגמרה הוראתו}  – חייב.

אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא! -

הורו לה אשה עגונה, שבית הדין התיר לה (על פי עד יחיד) להתחתן בית דין להנשא ^{רש"י ?: על פי עד אחד; דאי בשני עדים - לא צריך בית דין} 

והלכה וקלקלה כלומר שכבה עם מישהו ללא נישואין, בהבינה שרשמית היא כבר לא "אשת איש" ^{רש"י ?: בזנות ואחר כך בא בעלה}  - חייבת בקרבן.

שלא התירו לה אלא להנשא ^{רש"י ?: לפי שלא היתה תולה בבית דין. מדקתני הורו לה ב"ד להנשא ולא קתני 'התירוה בית דין' - שמע מינה דלא נגמרה הוראתם עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות"} .

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא! -

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ^{רש"י ?: דמשמע 'הורו בית דין לעשות', דאינה גמורה הוראתם עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות"} .

תו גם. כלומר: לעבור על יותר מהמצווה האחת - כבר לא הורו - לא מידי.

גרסה ב: שמואל 'לעשות', רב דימי חולק ומסתפק במותרים, סוגיא תוקפת את ה'מותרים בלבד'

איכא דאמרי יש שאומרים. כלומר ישנה גרסה אחרת לסוגיא זו (התלמוד נמסר בעל פה בישיבות):

אמר שמואל: אין בית דין חייבין - עד שיאמרו להם "מותרים אתם לעשות".

רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו "מותרים אתם" - נגמרה הוראה!

אמר אביי:

והא - לא תנן הכי ^{רש"י ?: כולהו מקשו לרב דימי} ?! -

חזר לעירו ושנה, או לימד כדרך שלימד – פטור

הורה לעשות – חייב.

אמר רבי אבא:

והא לא תנן הכי?! -

הורו לה ב"ד להנשא, והלכה וקלקלה ר' לעיל - חייבת בקרבן!

שלא התירו לה אלא להנשא כלומר ההוראה המדוייקת 'לעשות' - היא הקובעת את האפשרות שלה להשען עליה ולפתור אותה מקרבן.

אמר רבינא:

והא לא תנן הכי?! -

הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה'!?

תו - לא מידי?!

סוגיא: משמעות "שוגג על פיהם"

משנתנו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם... פטור

"...והלך היחיד - ועשה שוגג על פיהם...":

וניתני 'ועשה על פיהם'. שוגג - למה לי?

גרסה א. רבא - תרתי: הן בבלבול, הן במעשה בהכרה - על פי ההיתר (המוטעה)

אמר רבא ^{רש"י ?: תרתי קתני, דמשמע הכי: 'והלך היחיד ועשה - או שוגג או על פיהם'} :

'שוגג' - לאתויי הורו בית דין שחֵלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן טעות כפולה: התכוון לאכול שומן כשר, ואכל בטעות חילב שהותר בטעות ואח"כ התברר כאסור, ואכלו – פטור ^{רש"י ?: אף על גב דלא הוי 'על פיהם' ממש, ושלא במתכוין קאכיל ליה - אפילו הכי, הואיל ואילו מתידע ליה דחֵלב הוא - לא הוה הדר ביה, שהרי הורו בית דין שחלב מותר! הלכך – 'תולה בבית דין' קרינן ביה, ופטור} 

'על פיהם' - על פיהם ממש ובדוגמא לעיל: אכל חילב בכוונה, כי סמך על הוראת בית הדין ^{רש"י ?: כגון שהורו בית דין שחלב מותר, והלך ועשה על פיהם. לאשמועינן דשוגג על פיהם - פטור} .

גרסה ב. רבא: פטור מקרבן - רק במעשה בהכרה - על פי ההיתר (המוטעה)

ואיכא דאמרי ויש אומרים. כלומר גרסה אחרת למה שנאמר - אמר רבא:

שוגג 'על פיהם' ^{רש"י ?: חדא קתני; להכי איצטריך למיתני 'שוגג על פיהם', דמשמע: דבשוגג ממש על פיהם}  - הוא דפטור ^{רש"י ?: דהיינו 'על פיהן ממש': דידע דחלב הוא, ופטור משום דתלה בבית דין ממש} !

אבל ^{רש"י ?: כגון שהורו ב"ד שחלב מותר ו} נתחלף לו חלב בשומן טעה במציאות, ואכילת החילב האסור לא נבעה מההיתר (המוטעה) של בית הדין ואכלו – חייב ^{רש"י ?: שלא תלה עצמו בבית דין} .

גרסה ג. רבא עונה לשאלת רמי בר חמא: פטור מקרבן - הן בבלבול.

מילתא דפשיטא ליה לרבא - קמיבעיא ליה לרמי בר חמא:

דבעי רמי בר חמא:

הורו בית דין שחלב מותר...

ונתחלף לו בשומן, ואכלו – מהו?

אמר רבא: תא שמע:

הלך יחיד - 'ועשה שוגג על פיהם'... כו':

'שוגג'...'על פיהם' - למה לי?

לאו לאתויי האם לא להביא. כלומר: האין זה בא ללמדנו...:

'הורו בית דין שחלב מותר,

ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו - פטור למרות שאכילתו נובעת מטעות עצמית, בלא קשר להיתר (המוטעה) של בית הדין?

דלמא שמא. כלומר: ישנה אפשרות לדחות את ההבנה הקודמת שוגג 'על פיהם' כלומר: כשהטעות נובעת מהשענות על ההיתר המוטעה - הוא דפטור,

אבל 'נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו' – חייב כי אכילתו נובעת מטעות עצמית, ואינה תלויה בהיתר (המוטעה) של בית הדין!

גרסה ד. רבא עונה לשאלת רמי בר חמא: פטור מקרבן - רק בהכרה - על פי ההיתר (המוטעה)

איכא דאמרי: אמר רבא: תא שמע:

'...הלך יחיד - ועשה שוגג על פיהם...' -

מאי? לאו שוגג 'על פיהם' - הוא דפטור רק מי שנסמך על ההיתר (המוטעה) פטור מהקרבן,

אבל: 'נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו' – חייב כי אכילתו נובעת מבלבול, שאינו קשור בהיתר (המוטעה)?

^[1]דלמא 'או שוגג' 'או על פיהם'?

מחלוקת קדומה בעניין זה (מאמוראי הדור הראשון)

בפלוגתא:

הורו ב"ד שחלב מותר: ונתחלף לו חלב בשומן כלומר בלבול, שאינו נסמך על ההיתר (המוטעה) - ואכלו:

רב (רבי אבא) היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא חותם המשנה הגיע לבבל, ויסד את (סורא?). ר' יוחנן היה דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל. חי בטבריה.

רב אמר: פטור ^{רש"י ?: ד,תולה בבית דין, הוי, ויחיד שעשה בהוראת ב"ד - פטור} ,

ורבי יוחנן אמר: חייב ^{רש"י ?: הואיל ולא הוי 'על פיהם' ממש – כ,תולה בעצמו, הוא, וחייב} .

(פרשת ויקרא) אשר נשיא יחטא -
ועשה אחת מכל מצות ה' אלקיו אשר לא תעשינה - בשגגה, ואשם...
או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה:
והביא את קרבנו - שעיר עזים זכר תמים...

ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ -
בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, ואשם...

מיתיבי משיבים. זוהי שאלה ממקור תנאי (בדרך כלל התוספתא). הפעם זוהי שאלה על שיטת רבי יוחנן:

(פרשת קרבן חטאת היחיד) מעם הארץ כלומר רק חלק מעם הארץ יכול להתכפר בקרבן חטאת, אך יש יוצאים מהכלל בעשותה... ^{רש"י ?: מֵעם הארץ בעשותה - ולא כל עם הארץ}  - פרט למומר ^{רש"י ?: דאינו מביא קרבן על שגגתו: דאין מקבלין מידו} 

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אינו צריך יש שאלה חזקה יותר נגד שיטת רבי יוחנן, ואין צורך בשאלה הקודמת:

הרי הוא אומר "...בשגגה ואשם, או הודע..." -

השב מידיעתו כשמגלה שעשה מעשה אסור, מיד "שב" - מצטער ומבקש להתכפר - מביא קרבן על שגגתו.

לא שב מידיעתו גם כשיודע שאסור - ממשיך ועושה את הפעולה האסורה - אינו מביא קרבן על שגגתו ^{רש"י ?: ומומר - לא 'שב מידיעתו' הוא, לפיכך אינו מביא קרבן על שגגתו; ואמר לקמן בפ"ב: מומר שאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו; והכא נמי: כי הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן - לא 'שב מידיעתו' הוא, ולפיכך אינו חייב, דהא הורו ב"ד שחלב מותר}  -

ואם איתא ואם יש. כלומר: אם מקבלים שיטה זו - הא זה - אותו אדם שאכל בשוגג, אך גם אילו הזיד היה חושב שמעשיו על פי היתר לא 'שב מידיעתו' הוא ^{רש"י ?: וקשיא לרבי יוחנן דאמר חייב, ד'תולה בעצמו' הוא} !?

אמר רב פפא:

קסבר רבי יוחנן: כיון דכי מתידע להו לבי דינא ^{רש"י ?: כיון דאילו הוה ידיע לב"ד דטעו - הוו...}  - הדרי בהו חוזרים בהם.

והוא אותו אחד שאכל איסור כתוצאה מבלבול - בלי להסתמך על ההיתר (המוטעה) ^{רש"י ?: הוי}  הדר ביה היה חוזר בו ויודע שהדין היה מוטעה! ^{רש"י ?: הלכך}  - 'שב מידיעתו הוא מצטער ומבקש להתכפר, כאשר נודע לו הדין הנכון (ונודעת לו האמת לגבי המזון שאכל)' קרינן ביה: וחייב ^{רש"י ?: קרבן: שהרי לא תלה כ"כ בבית דין: שלא עשה על פיהם ממש, ואמטול הכי קאמר רבי יוחנן דחייב קרבן. אבל היכא דעשה על פיהם ממש - אע"ג דאילו הוי ידיע לב"ד הוו הדרי בהו, והוא נמי הוה הדר ביה, והוי 'שב מידיעתו' - אפילו הכי פטור, מפני שתלה ממש בדעת ב"ד} .

מתבלבל - אינו "משלים לרוב ציבור"

כדי להביא קרבן "פר העלם דבר של ציבור" - יש צורך בכך שרוב הציבור פעל על פי ההוראה המוטעית.

אמר רבא: ^{רש"י ?: אף על גב דאמר רב כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי 'יחיד שעשה בהוראת בית דין', ופטור, כגון שאמרו ב"ד שחלב מותר, והלכו חצי צבור ועשו על פיהם, ואכלו חלב ממש, והלך זה ואכל ונתחלף לו חלב בשומן} 

מודה רב שאינו ^{רש"י ?: אותו יחיד}  'משלים לרוב צבור ראה על הצורך ברוב ציבור בהערה משמאל' ^{רש"י ?: ואין מביאין פר} 

מאי טעמא? - אמר קרא 'בשגגה': ^{רש"י ?: דבעינן}  עד שיהו כולן ^{רש"י ?: ממש שוגגין}  בשגגה אחת באותו סוג של שגגה - נסמכים במלואם על ההיתר המוטעה. ^{רש"י ?: על פי בית דין} .

עבירה על היתר מוטעה - עם חברי בית הדין ובלעדיהם

משנתנו: (ה'רישא':) הורו בית דין...ועשה אחד... על פיהן
... בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה... פטור.

(ובהמשך ה'סיפא': הורו בית דין... וידע אחד מהן...
.. בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה... חייב...

"בין שעשו ועשה עמהן" כו':

למה ליה למיתנא כל הני ^{רש"י ?: במתניתין: ועשה עמהם, ועשה אחריהם, שלא עשו ועשה} ?

בשלמא בשלום. כלומר מובן לנו רישא הראש - הביטוי הראשון - 'לא זו - אף זו לא רק זה, אלא אפילו המקרה הבא' קתני נשנה. כלומר: הדברים נאמרו כצורת ביטוי הולך ומחריף - דבר המקובל במשנה ^{רש"י ?: דהכי משמע: לא מיבעיא זו: דעשה עמהם, דהוי ודאי תולה בבית דין, דפטור, אלא אף זו נמי: דעשה אחריהם - הוי 'תולה בבית דין', ופטור; ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור, אלא אף זו: דלא עשו בית דין ועשה - אפילו הכי 'תולה בבית דין' הוי, ופטור} .

אלא סיפא, דלחיובא - איפכא מיבעי ליה ^{רש"י ?: דהכי איבעיא ליה למיתנא: 'הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם - בין שלא עשו ועשה, ובין שעשה אחריהם, ובין שעשה עמהם - דלא תלה בבית דין', דהוי משמע: לא זו בלבד דלא עשו ועשה: דלא הוי 'תולה בבית דין', דחייב, אלא אף זו: דעשה אחריהן - לא תלה בבית דין, וחייב; ולא זו בלבד דעשה אחריהן חייב, אלא אף זו דעשה עמהן! דס"ד אמינא הואיל ועשה עמהם – 'תולה בבית דין' קרינא ביה, ולהוי פטור!? - אפילו הכי אמרינן: הואיל וידע שטעו - לא 'תלה בבית דין', וחייב} !?

עמוד ב

 ^{רש"י ?: הא - לא קשיא, דסיפא -}  'זו - ואין צריך לומר זו' קתני ^{רש"י ?: דהכי משמע: לא מיבעיא זו: דעשה עמהם - לא תלה בבית דין, ואין צריך לומר זו: דעשה אחריהם, דודאי לא תלה בבית דין, וחייב קרבן, וכל שכן אין צריך לומר היכא דלא עשו ועשה, דחייב} .

סוגיא תלמיד ראוי לעומת חבר בית הדין

משנתנו: (בסיפא) הורו בית דין... וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה - חייב, מפני שתולה בבית דין...

וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה...:

תרתי א. אחד מהן, ב. תלמיד והוא ראוי למה לי?

אמר רבא: איצטריך!

סלקא דעתך היית חושב, אמינא הני מילי שנבין את אלו הדברים (במקרה של) גמיר תלמיד כשה שיודע לשנות את הדברים בעל פה ^{רש"י ?: למד הדבר}  וסביר וגם יודע "להסביר" ולהבין את הנאמר ^{רש"י ?: מבין דבר מתוך דבר} , אבל גמיר ולא סביר תלמיד כזה שרק יודע לשנות אך אינו מבין לעומק – לא הייתי חושב שגמיר ואינו סביר לא יהיה לו את הדין של חבר בית הדין - כזה הנסמך על עצמו ^[2].

אמר ליה אביי: 'להוראה' - גמיר וסביר משמע רק אם הוא ראוי להוראה הוא נקרא 'נסמך על עצמו'!

אמר ליה: אנא הכי קאמינא: אי מההיא רק מהמלה 'תלמיד' - הוה אמינא: הני מילי אלו הדברים. כלומר הדין של חובת חטאת היחיד לתלמיד כי הוא 'נסמך על עצמו' ואינו יכול "לסמוך על בית דין" - 'גמיר וסביר', אבל גמיר ולא סביר – לא אם לא יודע לסבור, הריהו כפשוטי העם, ויכול 'לסמוך על בית הדין', וממילא פטור מקרבן חטאת-היחיד.

תנא 'ראוי להוראה'! - ממשנה יתירה ^{רש"י ?: להכי איצטריך משנה יתירה שלא לצורך, לאשמועינן...}  אפילו גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר ^{רש"י ?: ולעולם תלמיד ראוי להוראה - גמיר וסביר הוא}  [חייב בקרבן].

דוגמאות ל'ראוי להוראה'

ראוי להוראה...:

כגון מאן?

אמר רבא:

כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ^{רש"י ?: {{{2}}}} .

(פרשת ויקרא, חטאת-היחיד)ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ -
בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, ואשם...

אמר ליה אביי: ^{רש"י ?: שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא!? -}   כי האי גוונא ^{רש"י ?: דידעי שטעו ואפילו הכי עשו}  מזיד הוא ^{רש"י ?: - אמאי חייבין קרבן? והא מזידין נינהו, ומזיד לאו בר קרבן הוא} ?!

ולטעמיך ולפי הפירוש שלך?! (זוהי תשובת רבא לאביי) - הא דתניא:

(ויקרא, על חטאת היחיד) "...בעשותה אחת..." -

יחיד העושה מפי עצמו - חייב.

בהוראת בית דין - פטור.

כיצד? הורו בית דין שחֵלב מותר,

ונודע לאחד מהן שטעו,

או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה - כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור?!

תלמוד לומר: '...בעשותה אחת...':

יחיד, העושה על פי עצמו - חייב!

בהוראת בית דין - פטור.

אלא היכי משכחת לה כיצד ניתן להסביר ברייתא זו, האומרת שאחד כבן זומא יעשה על פי דין ויהיה חייב חטאת-יחיד. והרי הוא מזיד, שאינו יכול להתכפר בקרבן חטאת? - כגון דידע דאסור, וקא טעי ב"מצוה לשמוע דברי חכמים" ^{רש"י ?: אפילו למיעבד איסורא} ...

לדידי לעצמי - כלומר: לעניין שלי, משנתנו על פי שיטתי (רבא) גם היא מדברת על אחד כמו בן זומא נמי ^{רש"י ?: דאמרי 'כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא'} : ^{רש"י ?: כגון}  דטעו ב"מצוה לשמוע דברי חכמים וזוהי השגגה שעליה הם מביאים קרבן חטאת".

מבעט בהוראה

זה הכלל התולה בעצמו חייב... - לאיתויי מאי? לאיתויי מבעט בהוראה ^{רש"י ?: שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה, ואחר כך הורו שחלב מותר, והלך זה המבעט ועשה על פיהם ואכל חלב – דחייב, דהואיל והוא רגיל להיות מבעט - השתא נמי מבעט, וכשהוא אוכל חלב - מפי עצמו הוא עושה, ואינו 'תולה בבית דין' - הלכך חייב קרבן} .

בית דין שחזרו בהם

'תולה בבית דין... ^{רש"י ?: פטור} ' - לאיתויי הורו בית דין ^{רש"י ?: וטעו}  וידעו שטעו, וחזרו בהן כלומר הם בינתיים כבר הוציאו הוראה מתוקנת, אבל הוא לא שמע עליה ^{רש"י ?: בין שהביאו כפרתן [ובין שלא הביאו],}

והלך היחיד ועשה על פיהם – פטור: ד"תולה בבית דין" הוא, וברשות ב"ד הוא עושה .

הא - בהדיא זה - במפורש נשנה במשנתנו?! במשנתנו במשנה בהמשך פרקנו קתני לה ^{רש"י ?: במתניתין (לקמן דף ג:) דרבי שמעון פוטר} !?

 ^{רש"י ?: הא לא קשיא:}  תני - והדר מפרש ^{רש"י ?: דתני כללא זה הכלל והדר מפרש במתניתין} .

שיטת שמואל: מחלוקת יחיד שעשה בהוראה

גרסת רב יהודה: משנתנו כרבי יהודה, חכמים מחייבים יחיד בהוראה

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת ב"ד – חייב.

(ויקרא, חטאת היחיד) ואם נפש אחת תחטא בשגגה - מעם הארץ: בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, ואשם...

מיעוטי רבי יהודה (מסכת שבת)
א. מלאכה חלקית (זה עוקר וזה מניח)
ב. מלאכה משותפת (זה יכול וזה יכול)
ג. היתר מוטעה (יחיד שעשה בהוראת בית דין)

מאי 'רבי יהודה'? דתניא:

(ויקרא, חטאת היחיד)... אם נפש אחת תחטא בשגגה...בעשותה... ^{רש"י ?: דמשמע: נפש תחטא, אחת תחטא, בעשותה תחטא}  - הרי אלו שלשה מעוטין א. אם נפש אחת תחטא, ב.בשגגה, ג.בעשותה: ^{רש"י ?: דמשמע 'בעשותה'} 

העושה מפי עצמו - חייב ^{רש"י ?: למעוטי תולה} 

בהוראת ב"ד - פטור ^{רש"י ?: והני שלשה מיעוטי - מפרש במסכת שבת בפרק 'המצניע' (דף צג.) לרבי יהודה: חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת בית דין, דפטור} '.

זיהוי 'שיטת חכמים' במשנה

(ספרא - דבורא_דחובה ז ה) עדיין אני אומר מעוט הקהל שעשו חייבין - שאין בית דין מביאין עליהן פר
אבל רוב הקהל שעשו יהו פטורין? - שכן בית דין מביאים עליהם פר?
ת״ל: "עם הארץ": אפילו רובו! אפילו כולו!

מאי 'רבנן'?

דתניא: ^{רש"י '?: רישא [משנה ד] דמתניתא - הכי איתא בתורת כהנים [בשנויים] בעשותה' - יכול יחיד שעשה חייב, שנים שעשו פטורין? תלמוד לומר: 'מעם הארץ': אפילו מרובין;} 

עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו: חייבין - שאין בית דין מביאין על ידיהן ^{רש"י ?: מביאין עליהן}  פר.

רוב קהל שחטאו - יהו פטורין? - שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר!

תלמוד לומר: "מעם הארץ" - אפילו רובה, ואפילו כולה!

במאי ^{רש"י ?: חטאו} ?

אילימא בשגגת מעשה שלא בהוראה ^{רש"י ?: דלא הורו בית דין כלל, וכגון שנתחלף חלב בשומן שלא בהוראתם; דהכי הוי משמע: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא שלא בהוראה - חייבין, אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה שלא בהוראה - יכול יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין פר עליהם? תלמוד לומר: מעם הארץ, דמשמע דאפילו רובן חייבין בקרבן בשגגת מעשה: דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה}  - בית דין מאי עבידתייהו?

"שלא בהוראת בית דין" ^{רש"י ?: ומי מצית למימר הכי: 'שהרי ב"ד מביאין עליהם פר כי חטאו רוב קהל בשגגת מעשה שלא בהוראה'}  - בית דין מי מייתו שלא בהוראה ^{רש"י ?: וכי בית דין מייתו קרבן שלא בהוראה? והא לא הורו כלל!?} ?!

אלא בהוראה ^{רש"י ?: דהכי הוי משמע: מיעוט קהל שחטאו בהוראה, כגון שהורו ב"ד ועשו על פיהם - חייבין כשבה או שעירה, שהרי אין ב"ד מביאין פר עליהם; רוב צבור שעשו בהוראה - יכול יהו פטורין? - תלמוד לומר: מעם הארץ: דאפילו רובן חייבין... ומי מצית אמרת הכי: שצבור מביאין קרבן?} ? והא - כי כתיב "...מעם הארץ" - בשגגת מעשה ^{רש"י ?: גרידתא}  הוא דכתיב ^{רש"י ?: ומהכא לא נפקא דליחייבו רוב קהל בהוראה כלל} !?

אלא - לאו הכי קאמר?

'מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה ^{רש"י ?: גרידתא}  – חייבין בקרבן יחיד ^{רש"י ?: כשבה או שעירה} :

- שאין במקרה זה אין... ב"ד בית דין מביאין על ידיהן פר' בהוראה ^{רש"י ?: כי הורו ב"ד ועשו מיעוט קהל שחטאו(בשגגת מעשה) על פיהם} ...

- הא הרי - כלומר: ודווקא משום כך שבית הדין לא נתחייבו קרבן הן הציבור עצמו חייבין ^{רש"י ?: בהוראה כשבה או שעירה; דיחיד שעשה בהוראת בית דין [חייב]; וכי היכי דחייבין בהוראה - הכי נמי חייבין בשגגת מעשה גרידתא} .

יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה ^{רש"י ?: גרידתא}  - יהו פטורין?

- שהרי ב"ד מביאין עליהם פר' [בהוראה] ^{רש"י ?: והן פטורין, כדאמר לקמן: 'רבי מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאו - בית דין מביאין עליהם פר בהוראה, והן פטורין'; וכי היכי דבהוראה פטורין הן, לִפטרוּ נמי בשגגת מעשה גרידתא} ?

תלמוד לומר: "מעם הארץ" - אפילו רובו כלומר גם כשרוב עם הארץ חוטא - עדיין הוא חייב בקרבן חטאת-יחיד, ופר העלם דבר של ציבור הוא קרבן נפרד שאינו קשור לחטאות היחיד ^{רש"י ?: חייבין בשגגת מעשה גרידתא: דמייתו כל חד וחד כשבה או שעירה, דהאי דכתיב 'מעם הארץ' - בשגגת מעשה הוא דכתיב; אלמא שמעינן מהא מתניתא: יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב} !

רב פפא: כולם פוטרים יחיד בהוראה

אמר רב פפא: ממאי? דלמא לא הן ולא בית דין ^{רש"י ?: והכי קאמר: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה – חייבין, שאין ב"ד מביאין פר עליהם בהוראה, והן המועט נמי פטורין, דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור'} !?

אי הכי ^{רש"י ?: אם כן, כדקאמרת: לא הן ולא בית דין לא מחייבי בהוראה כלל, אם כן מיעוט קהל בשגגת מעשה גרידתא - נמי ליפטרו, כי היכי דמיפטרו בהוראה: דאי הכי, כדקאמרת: לא הן ולא ב"ד}  - מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא ^{רש"י ?: בשגגת מעשה, דקתני אבל רוב קהל שחטאו בשגגת מעשה גרידתא, יכול ... יהו פטורין, שהרי ב"ד מביאין עליהם פר בהוראה, והן פטורין? תלמוד לומר: מעם הארץ, ואפילו רובו דחייב בשגגת מעשה} ?

לאו - מכלל דמיעוט ^{רש"י ?: קהל}  בהוראה, קיימא ליה ^{רש"י ?: פשיטא ליה לתנא}  דמיחייבו בהוראה ^{רש"י ?: כדאמר: הא הן חייבין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, וכי היכי דמיחייבי בהוראה (הם) - הכי נמי מיחייבי בשגגת מעשה גרידתא; ואמטול הכי - קא מהדר לעיל על רובא לחיוב! אלא לדידך, דאמרת 'לא הן ולא בית דין', דאכתי לא נפקא לך דמיחייבי מיעוטא בשגגת מעשה גרידתא... אי הכי...} ,

- ונהדר ברישא על מיעוטא - דמיחייב בשגגת מעשה ^{רש"י ?: גרידתא} , ולבסוף ניהדר על רובא - לחיובא בשגגת מעשה ^{רש"י ?: גרידתא} !?

אלא: לאו האם לא, מדלא מהדר על מיעוט - דמיחייבין בשגגת מעשה ^{רש"י ?: מדקא מהדר על רובא ושביק מיעוטא} , ובסוף מהדר על רובא - לחיובא בשגגת מעשה:

שמע מינה: מיעוט -

• בהוראה ^{רש"י ?: פשיטא ליה לתנא ד???}  - חייבין הן כשבה ושעירה ^{רש"י ?: או שעירה, דהכי קאמר: שאין בית דין מביאין עליהם פר בהוראה, הא הן חייבין דיחיד שעשה בהוראת בית דין – חייב... וכי היכי דחייבין בהוראה (הם) - הכי נמי...} 
• ושלא בהוראה - בשגגת מעשה: חייבין ^{רש"י ?: וכיון דקיימא ליה לתנא דמיעוט בשגגת מעשה גרידתא חייבין, הלכך קא מהדר על רובא לחיובא; ולעולם שמעינן מהא מתניתין דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב - שמע מינה} !

קביעת המקורות במחלוקת לשיטת שמואל (בגרסת רב יהודה)

מכדי תרוייהו סתמי תנן, ממאי דקמייתא רבי יהודה ובתרייתא רבנן? אימא איפכא?

מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא? - רבי יהודה היא, דתניא [ספרא צו פרשה א משנה ז]: 'רבי יהודה אומר:...

פירוש גמרא נוחה

גמרא נוחה: לפי שלא נגמרה הוראה

_{(במקור כתבו כאן: "תוספות הראש" - אך אינו. וראה שיחה)}
פירוש: ששאלו לבית דין "מה אנו לאכול חלב שעל גבי הקיבה" ואמרו להם "מותרין אתם לאכול" – לאפוקי אם שנו ולמדו להם בבית המדרש שמותר, דלא הוי הוראה.

והקשה הרמ"ה ז"ל: מה חילוק יש בין "מותרין אתם" ובין "מותרין אתם לעשות"?
ופירש: ד"מותרין אתם" דקאמר שמואל לא מיירי ששאלו אם מותרין לאכול, דאם אמרו להם "מותרין אתם" – היינו "מותרים אתם לעשות",
דבשאלת השואל תלויה ההוראה, ולא בתשובת המורה: דכיון ששאלוהו אם מותרין לאכול – יודע המורה כשיאמר "מותרין אתם" שיאכל ועל פיו, וכשאמר להם "מותרין אתם" – הוי כאילו אמר להם "מותרין אתם לעשות"!

אלא מיירי ששאלו להם הוראה: "מה אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה?" ואמרו להם "מותרין אתם": דאף על גב דלא הורו אותם לעשות, אלא להורות לאחרים – הוראה הוי.
ולא נהירא לן: דכיון שיודע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל, יותר הוי ליה לדקדק בדבריו, וכשהוא הורה להם היתר כל שכן דהוי הוראה!?

ונראה לי לפרש כההיא דקתני בבא בתרא פרק 'יש נוחלין' [דף קל,ב]: 'תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי תלמיד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו "הלכה למעשה"; שאל ואמר "הלכה למעשה" – ילך ויעשה.' ותו אמרו התם: 'אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן: כי אמר לן מר "הלכה" – נעבד? אמר ליה: עד דאמרי לכו "הלכה למעשה"' – כלומר: אפילו אם ישאלו לו אם הלכה כך, ויאמר להם "הלכה כן" – לא יסמכו על זה לעשות מעשה עד שישאלו ממנו פעם שנית בשעת מעשה, לפי שכשהאיסור מזומן לעשות מיד – אז ידקדק המורה בדבריו שלא תארע על ידיו תקלה;

והכי פירושו הכא: אם שאלו להם, ואמרו להם "מותרין אתם", אף בשלא בשעת מעשה – קאמר שמואל דהוי הוראה, ורב דימי – דאמר כההיא דפרק 'יש נוחלין'.

הערת אלמוני:

ולולא מסתפינא הייתי אומר שרב דימי – לא לחלוק על שמואל בא, אלא לפרש את דבריו, שהרי שמואל היה ראש ישיבה בנהרדעא, ולא מסתבר שרב דימי מנהרדעא יחלוק עליו, אלא שמפרש דבריו; וכן נראה מכך שאין רב דימי מקשה על שמואל;

ועוד יש לומר שהלשון של שמואל כך מורה: שאין דרך לומר בשעת לימוד "מותרין אתם" אלא אומרים "מותר" או אסור"; ולכן משמע בדברי שמואל שמדובר בשאלה מעשית; ורב דימי רק מפרש דברי שמואל ואומר שהכוונה היא, שהתשובה מכוונת להלכה למעשה, ולא לעיון – גם בדברי שמואל וגם בדברי רב דימי מנהרדעא.

אך אין זו הדרך בגמרא; אולי כי הדיון בדברי שמואל ורב דימי התקיים שנים רבות אחר-כך, בבית מדרשו של רבא ואביי, ואולי לשם לימוד בחרו להבין שיש כאן מחלוקת מטעמים דידקטיים: להראות את הצורך בדיוק בלשון, וכיצד יכולה לצאת תקלה מניסוח לא שלם ומדויק.

הערות

1. לפי פירוש גמרא נוחה: ועונה רמי בר חמא:
2. קא משמע לן שחייב. (הערת ג"נ) כלומר: המסקנה היא שגמיר בלבד, אף על פי שאינו "סביר" כבר נחשב 'נסמך על עצמו' וחייב בקרבן חטאת-היחיד.