ביאור:בבלי בבא קמא דף קיט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


מדאמר 'בכל מקום [1]' [2] שמע מינה אסיפא [3] קאי, ולקולא.

שמע מינה.

צצצ

ולא משומרי פירות [עצים ופירות]:

רבא זבין שבישתא [4] מאריסא; אמר ליה אביי: והא תנן ולא משומרי-פירות עצים ופירות?

אמר ליה: הני מילי בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי [5], אבל אריס - דאית ליה בגוויה [6] - אימא מדנפשיה קא מזבין.

תנו רבנן: 'שומרי פירות - לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם, וטורטני [7] לפניהם, [8];

וכולן שאמרו 'הטמן' – אסור;

לוקחין מהן מִפֶּתַּח הגינה אבל לא מאחורי הגינה'

איתמר: גזלן - מאימת מותר לקנות הימנו?

רב אמר: עד שתהא רוב [9] משלו;

ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו [10].

אורי ליה רב יהודה לאדא [11] [שמקצועו:] דיילא [12] כדברי האומר 'אפילו מיעוט שלו'.

ממון מסור [13]: רב הונא ורב יהודה: חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד;

מאן דאמר 'מותר לאבדו ביד' - לא יהא ממונו חמור מגופו [14]! ומאן דאמר 'אסור לאבדו' - דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב (איוב כז יז) יכין רשע וצדיק ילבש [וכסף נקי יחלק].

רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב [15], תקיל ושקיל [16]; סלקיה, קרא אנפשיה (משלי יג כב: טוב ינחיל בני בנים) וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא [17].

(איוב כז ח) כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ [18].

רב הונא ורב חסדא: חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן;

מאן דאמר נפשו של נגזל, דכתיב (משלי א יט) כן ארחות כל בוצע בצע: את נפש בעליו יקח; מאן דאמר נפשו של גזלן, דכתיב (משלי כב כב) אל תגזול דל כי דל הוא [19] ואל תדכא עני בשער [20] [21] כי ה' יריב ריבם וְקָבַע את קוֹבְעֵיהם נָפֶש [22].

ואידך נמי - הכתיב 'נפש בעליו יקח'?

מאי 'בעליו'? - בעליו דהשתא [23].

ואידך נמי - הכתיב 'וקבע את קובעיהם נפש'?

'מה טעם' קאמר: מה טעם 'וקבע את קובעיהם'? - משום דקבעי נפש.

אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר (ירמיהו ה יז) ואכל קצירך ולחמך [יאכלו] בניך ובנותיך [24] [יאכל צאנך ובקרך יאכל גפנך ותאנתך ירשש ערי מבצריך אשר אתה בטח בהנה בחרב], ואומר (יואל ד יט: מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה) מֵחֲמַס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם [25]; ואומר [שמואל ב כא,א: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה' ויאמר ה’] אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים [26];

מאי 'ואומר'?: וכי תימא: נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו – לא [27]? תא שמע: 'בשר בניו ובנותיו'; וכי תימא: הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי – לא [28]? תא שמע: 'מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם' וכי תימא: הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא – לא? תא שמע: 'אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים'; וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

אבל לוקחין מן הנשים [כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון]:

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא [29] פרק יא הלכה ה-ז]: 'לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות [30];

ולא מן העבדים ולא מן התינוקות;

אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כִּפָּה [31] לראשה [32];

וכולן שאמרו להטמין – אסור;

גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה;

והבדדין [33] - לוקחין מהן [34] זתים במידה ושמן במידה [35] אבל לא זיתים במועט ושמן במועט [36];

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון [37] שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו, ומוכרת.

רבינא [38] איקלע לבי מחוזא; אתו נשי דבי מחוזא, רמו קמיה כבלי [39] ושירי [40]; קביל מינייהו.

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא: והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה!?

אמר ליה: הני - לבני מחוזא [41] - דבר מועט נינהו.

משנה:

מוכין שהכובס מוציא [42] הרי אלו שלו [43];

והסורק [44] מוציא [45] - הרי אלו של בעל הבית [46];

כובס נוטל שלשה חוטין והן שלו [47]; יתר מכן - הרי אלו של בעל הבית;

אם היה [48] שחור על גבי הלבן [49] - נוטל את הכל [50], והן שלו.

החייט ששייר את החוט [51] כדי לתפור בו [52], [53] [54] ומטלית שהיא שלש [55] על שלש [56] - הרי אלו של בעל הבית;

מה שהחרש מוציא במעצד [57] - הרי אלו שלו; ובכשיל [58] - של בעל הבית;

אם היה עושה אצל בעל הבית [59] - אף הנסרים [60] של בעל הבית; [61].

גמרא:

תנו רבנן: 'לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו; הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו;


עמוד ב


ולא יטיל בו יותר משלשה חובין [62]; ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו; ומשויהו [63] לארכו אבל לא לרחבו; ואם בא להשוותו עד טפח [64] - רשאי.'

אמר מר: 'שני 'חוטין - והאנן תנן 'שלש'!?

לא קשיא: הא באלימי [65] והא בקטיני.

ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו? והתניא איפכא!?

לא קשיא: הא בגלימא [66], הא בסרבלא [67].

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין: בעי רבי ירמיה [68]: אמטויי ואתויי חד [69]? או דלמא אמטויי ואתויי תרי [70]?

תיקו.

ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו? והתניא איפכא!?

לא קשיא: הא בגלימא [71], הא בהמיוני [72].

תנו רבנן: אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו; ובמקום שנהגו להיות שלו – לוקחין; ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין.

מאי טעמא?

קננהו בשינוי.

תנו רבנן: 'אין לוקחין מגרדי: לא אירין [73] ולא נירין [74] ולא פונקלין [75] ולא שיורי פקיעות [76]; אבל לוקחין מהן בגד מנומר [77]; ערב ושתי טווי ואריג [78]'.

אמרי: השתא טווי שקלי - ארוג מבעיא [79]?

מאי אריג? – תיכי [80].

תנו רבנן: 'אין לוקחין מן הצבע לא אותות [81], ולא דוגמות [82], ולא תלושים של צמר [83];

אבל לוקחין מהן בגד צבוע [84], טווי בגדים [85]'.

השתא טווי שקיל, בגדים מיבעיא [86]?

מאי בגדים – נמטי [87].

תנו רבנן: 'הנותן עורות לעבדן - הקיצועין [88] והתלושין [89] - הרי אלו של בעל הבית; והעולה ומשטף במים [90] הרי אלו שלו [91]'.

אם היה שחור [על גבי הלבן - נוטל את הכל והן שלו]:

אמר רב יהודה: קצרא שמיה [92], וקצרא [93] שקיל ליה [94].

אמר רב יהודה: הכל [95] עולין למנין תכלת [96], ויצחק ברי קפיד עלייהו [97].

החייט ששייר את החוט [[98] כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש - הרי אלו של בעל הבית]:

וכמה לתפור?

אמר רב אסי: מלא מחט [99] חוץ למחט [100].

איבעיא להו: מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט? או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו?

תא שמע דתניא [תוספתא בבא קמא [101] פרק יא הלכה יז]: החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש [102]: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו של בעל הבית; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו; אי אמרת בשלמא 'מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט' - פחות מכאן חזי לסיכתא [103]; אלא אי אמרת 'מלא מחט וחוץ למחט משהו' - פחות מכאן למאי חזי [104]? אלא שמע מינה: 'מלא מחט, וחוץ למחט כמלא מחט'!

- שמע מינה.

מה שהחרש [מוציא במעצד - הרי אלו שלו; ובכשיל - של בעל הבית]:

ורמינהי: 'מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק במגירה [105] - הרי אלו של בעל הבית;

והיוצא מתחת מקדח [106] ומתחת רהיטני [107] והנגרר במגירה [108] - הרי אלו שלו.'

אמר רבא: באתרא דתנא דידן - איכא תרתי חציני: לרבתי קרי לה 'כשיל' ולזוטרתי קרי לה 'מעצד'; באתרא דתנא ברא - חד הוא דאיכא [109], וקרו לה 'מעצד'.

ואם היה עושה אצל [בעל הבית - אף הנסרים [גירסת רש"י:הנסורת] של בעל הבית]:

תנו רבנן: מסתתי אבנים [110] - אין בהם משום גזל; מפסגי אילנות [111], מפסגי גפנים, מנקפי היגי [112] [113], מנכשי זרעים [114] ועודרי ירקות [115]: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם - יש בהן משום גזל; אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו.

אמר רב יהודה: כשות וחזיז [116] - אין בהם משום גזל.

באתרא דקפדי - יש בהן משום גזל.

אמר רבינא: ומתא מחסיא [117] - אתרא דקפדי הוא.

הדרן עלך הגוזל ומאכיל [הגוזל בתרא] וסליקא לה מסכת בבא קמא

הערות עריכה

  1. ^ לוקחין ארבעה וחמשה
  2. ^ אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות - אשתי צאן פליג ולקולא קאי
  3. ^ א'שתי צאן' פליג
  4. ^ חבילי זמורות
  5. ^ שומר - שכרו הוא נוטל במעות, ואין לו חלק בעצים
  6. ^ אריס חולק בזמורות ובעצים וביין
  7. ^ מאזנים גדולים
  8. ^ ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים: דכיון דמוכרין בפרהסיא - לא גנבום
  9. ^ ממונו
  10. ^ תלינן ואמרינן: האי מידי דיהיב ליה - מדידיה הוא
  11. ^ שם האיש
  12. ^ שמש דרבנן
  13. ^ מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים
  14. ^ דקיימא לן בפרק שני דעבודה זרה [(דף כו:); תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה לג)] דמותר לאבד גופו בידים, דקתני: המינין והמסורות - מורידין אותן לבור ולא מעלין
  15. ^ לרב חסדא
  16. ^ לנפשיה: מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום; לשון אחר: מחצה היה נוטל, ודרך שאר האריסין ליטול שליש
  17. ^ רב חסדא צדיק, והאריס חוטא, ונצפן חילו לרב חסדא, דסלקו ונטל חלקו
  18. ^ משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת
  19. ^ אף על פי שדל הוא, ואין לו מה לגוזלו
  20. ^ מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך - אל תדכאהו בם
  21. ^ שם פסוק כג
  22. ^ גוזל נפש גוזליהם
  23. ^ גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון
  24. ^ ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם
  25. ^ מגזל שעשו - מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי
  26. ^ כדמפרש לקמיה: שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים: שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעונים
  27. ^ הא מ'את נפש בעליו יקח' לא נפקא לן אלא נפש הגוזל, אבל בניו ובנותיו - לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל
  28. ^ חמסן יהיב דמי, וזה לא היה רוצה למכור
  29. ^ ליברמן
  30. ^ שדרך האיש למוכרן, ואין עושה את אשתו שליח לכך, ושמא גנבתו מבעלה
  31. ^ צעיף
  32. ^ ואין הבעל מקפיד
  33. ^ בעלי בית הבד, שתגרין הן בשמן
  34. ^ מן נשיהם
  35. ^ כלומר: דרך מכירה בפרהסיא, ודבר מרובה, דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא
  36. ^ אבל לא במועט, דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא, ולא ירגיש בעלה. לישנא אחרינא 'במועט': במעטן: שנטלתן מן המעטן, ואין דרך למוכרן כך
  37. ^ שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט
  38. ^ גבאי צדקה היה
  39. ^ שרשרות זהב
  40. ^ צמידין
  41. ^ עשירים הם
  42. ^ מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה, ואין הבעל הבית מקפיד, ומן הדין
  43. ^ והמקפיד - לא הוי קפידא
  44. ^ 'סורק' = פילונ"ש: כך שם האומנות, על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק
  45. ^ על ידי הקוצים שקורין קרדונ"ש
  46. ^ שדבר חשוב הוא ולא מחיל
  47. ^ דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אַחֵר בסוף הבגד, והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו
  48. ^ החוט
  49. ^ שארגו בבגד לבן
  50. ^ רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מְגַנֶה את הלבן
  51. ^ [גירסת רש"י:] מן החוט
  52. ^ ובגמרא מפרש שיעור תפירה
  53. ^ הכי גרסינן:
  54. ^ חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה
  55. ^ אצבעות
  56. ^ אצבעות
  57. ^ דילדיי"ר בלע"ז; קטנה ומחליק בה את הנסרים; ושפאין שהוא משוה - דקין הן; טנב"ש בלע"ז
  58. ^ קרדום; ומפיל שפאין גסין
  59. ^ שכיר יום
  60. ^ [גירסת רש"י:] נסורת: אפילו דק דק, היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד
  61. ^ ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים
  62. ^ דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד, שמותחו בהן כשהוא נסרק, וחובטו במקלות; וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם - משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו, כדאמר לקמן; ואשמועינן תנא: שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי, אלא שלשה 'חבין' – 'יפיינ"ץ' בלעז: שלש תפירות במחט
  63. ^ מקום הבליטות שנמתח שם - נוטל במספרים
  64. ^ ליטול ממנו רצועות רחבות טפח
  65. ^ גסין - שנים
  66. ^ טלית העשויה לכל יום, וכשהוא סורק לשתיו - נוחה ליקרע מהר
  67. ^ עשוי לכבוד ולנוי; וכשהוא סורק לשתיו - נאה יותר
  68. ^ מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט; וקא מבעיא ליה
  69. ^ הנך שלשה חוטין דקתני: מי חשיבא הולכה והובאה חד, דהוו להו שלש הולכות ושלש הובאות
  70. ^ או דילמא הולכה והובאה - תרי חשיב להו
  71. ^ גלימא משויהו לארכו, כדפרישית לעיל
  72. ^ אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין, לכך משוה לרחבה שני ראשיה התלויין
  73. ^ דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן, והוא של בעל הבית
  74. ^ ליציי"ץ
  75. ^ טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד, ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין
  76. ^ לוישיי"ל
  77. ^ כלומר: אפילו מנומר בצבעים הרבה, אף על פי שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג - לוקחין מהן, דקנינהו בשינוי
  78. ^ והיינו 'אירין' דאמרן 'לא יקח' - אם טלאן הגרדי – לוקחין, דקנינהו בשינוי
  79. ^ הא הוה ליה טווי קודם לאריג
  80. ^ שרשרות שרימ"ש; דלא טוואן קודם לכן
  81. ^ כשמביאין לו בגד לצבוע, חותך ממנו מעט לפני בעליו, לידע אם יקלוט את הצבע; ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים
  82. ^ שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע, ומביא עמו מעט צמר צבוע, ואומר "כזה צבע לי"
  83. ^ שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט
  84. ^ דבגד שלם לא גנב; ואי נמי גנבוֹ - קנייה בשינוי
  85. ^ [גירסת רש"י:] 'טווי ובגדים' והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים - לוקחין
  86. ^ הא אין בגדים אלא אם כן טוואן
  87. ^ לבדין: פליטר"ש בלע"ז, ואין שם טווי
  88. ^ רונייור"ש בלע"ז: שמקצע מן העור סביב
  89. ^ צמר התלוש מן העור
  90. ^ צמר העולה
  91. ^ דדבר מועט הוא, ואפקורי מפקר ליה
  92. ^ הכובס נקרא 'קצרי' בלשון ארמי
  93. ^ שהוא מקצר מן הבגד
  94. ^ איהו שקיל ליה, ודידיה הוא
  95. ^ אותן שלשה חוטין - אם לא קצרן הכובס -
  96. ^ עולין למדת 'מלא קשר גודל': שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד [במסכת מנחות (דף מב.)]
  97. ^ ונוטלן
  98. ^ [גירסת רש"י:] מן החוט
  99. ^ מלא אורך המחט
  100. ^ שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם - אין יכול לתוחבו בבגד
  101. ^ ליברמן
  102. ^ בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש
  103. ^ חבין שפירשנו למעלה
  104. ^ הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו
  105. ^ שייר"ה בלע"ז; וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר; 'הנפסק במגירה': פסקי עצים: שהעץ ארוך, ופוסקו
  106. ^ טרייד"א; והיוצא משם דק כעפר
  107. ^ פליינ"א
  108. ^ דק דק, שהיא מַשֶּרֶת במקום חתך דק כעפר
  109. ^ ורבתי היא ומַשֶּרֶת שפאי גסין
  110. ^ מרבע אותן ומחליק אותן
  111. ^ כשיש בהן ענפים יותר מדאי - קוצץ אחת מבינתים; והיינו 'פיסוג', לשון דילוג והרחבה
  112. ^ היגא = סנה
  113. ^ 'ניקוף' שייך בהיגא, כמו 'ונקף סבכי היער בברזל (ישעיהו י לד)'
  114. ^ נוטלים ירקות מביניהם
  115. ^ כשהן תכופות יותר מדאי - נוטל אחת מבינתים, כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט
  116. ^ שחת של תבואה: חטין ושעורין בעודן ירק
  117. ^ מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב