פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


דאם כן [1] נכתוב קרא להאי 'רעהו' גבי מועד! [2].

שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור [ושל כנעני שנגח לשור של ישראל - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם]:

אמרי: ממה נפשך? אי 'רעהו' דוקא (שמות כא לה: וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון), דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר!? ואי 'רעהו' לאו דוקא - אפילו דישראל, כי נגח דכנעני – נחייב!?

אמר רבי אבהו: אמר קרא (חבקוק ג ו) עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם [וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ] - ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח; כיון שלא קיימו - עמד והתיר ממונן לישראל.

רבי יוחנן אמר: מהכא: (דברים לג ב: ויאמר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו) הופיע מהר פארן [ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו]: מפארן [3] הופיע [4] ממונם [5] לישראל.

תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור; שור של כנעני שנגח שור של ישראל - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, שנאמר 'עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים' ואומר 'הופיע מהר פארן; מאי ואומר?

וכי תימא 'האי 'עמד וימודד ארץ' מבעיה ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף' - תא שמע: 'הופיע מהר פארן': מפארן הופיע ממונן לישראל.

מאי 'דרב מתנה'?

דאמר רב מתנה: 'עמד וימודד ארץ ראה וכו' מה ראה? - ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום; עמד והגלה אותם מעל אדמתם' [6].

ומאי משמע דהאי 'ויתר' לישנא דאגלויי הוא?

כתיב הכא 'ויתר גוים' וכתיב התם (ויקרא יא כא: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא כרעים ממעל לרגליו) לנתר בהן על הארץ' ומתרגם: לקפצא בהון על ארעא.

מאי 'דרב יוסף'?

דאמר רב יוסף: 'עמד וימודד ארץ ראה וכו'; מה ראה? - ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום; עמד והתירן להם.

איתגורי אתגר? אם כן מצינו חוטא נשכר?

אמר מר בריה דרבנא: לומר שאפילו מקיימין אותן - אין מקבלין עליהן שכר [7].

ולא? והתניא: 'רבי מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? - תלמוד לומר: (ויקרא יח ה: ושמרתם את חקתי ואת משפטי) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אני ה’]; 'כהנים ולוים וישראלים' לא נאמר אלא ’[ה]אדם': הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול.

אמרי: אֵין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

תנו רבנן: 'וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל: "למדונו תורתכם"!

קראו ושנו ושלשו;

בשעת פטירתן אמרו להם: "דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים: 'שור של ישראל שנגח שור של כנעני – פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם: ממה נפשך: אי 'רעהו' דוקא - אפילו דכנעני, כי נגח דישראל – ליפטר; ואי 'רעהו' לאו דוקא - אפילו דישראל, כי נגח דכנעני – לחייב [8]; ודבר זה - אין אנו מודיעים אותו למלכות"'.

רב שמואל בר יהודה, שכיבא ליה ברתא; אמרו ליה רבנן לעולא: קום ניזל נינחמיה!

אמר להו: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא [9], דאמרי: "מאי אפשר למיעבד?" הא אפשר למיעבד עבדי!?

אזל הוא לחודאי גביה, אמר ליה: (דברים ב ט) ויאמר ה' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה [כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה]; וכי מה עלה על דעתו של משה? לעשות מלחמה שלא ברשות? - אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדיָנים, שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה (במדבר כה יז) צרור את המדינים והכיתם אותם -


עמוד ב


מואבים עצמן [10] לא כל שכן!?

אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי; שתי פרידות [11] טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית; והלא דברים קל וחומר: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות ולא החריבן - בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב [12] על אחת כמה וכמה דהוה חיה!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה: דאילו בכירה דקאמרה 'מואב' [13] - אמר לו הקב"ה למשה (דברים ב ט: ויאמר ה' אלי:) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה [כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה]; מלחמה הוא דלא, הא אנגריא [14] - עביד בהו; צעירה, דקאמרה 'בן עמי' - אמר ליה הקב"ה למשה: (דברים ב יט) וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם [כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה] כלל: דאפילו אנגריא לא תעביד בהו.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה - קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד [בן רות המואביה], ישי, ודוד, ושלמה, ואילו צעירה - עד רחבעם, דכתיב (מלכים א יד כא: ורחבעם בן שלמה מלך ביהודה; בן ארבעים ואחת שנה רחבעם במלכו ושבע עשרה שנה מלך בירושלם העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל) ושם אמו נעמה העמונית.

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"ד ה"ג [ליברמן]]: 'שור של ישראל שנגח שור של כותי - פטור [15], ושל כותי שנגח שור של ישראל: תם משלם חצי נזק [16] ומועד משלם נזק שלם; רבי מאיר אומר: שור של ישראל שנגח שור של כותי – פטור, ושל כותי שנגח שור של ישראל - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם [17].' למימרא דסבר רבי מאיר 'כותים - גרי אריות הן [18]'? ורמינהי [נדה פ"ז מ"ג]:

'כל הכתמים הבאים מרקם [19] טהורים [20];

רבי יהודה מטמא מפני שהן [21] גרים [22]; וטועים מבין הנכרים טהורים, מבין ישראל ומבין הכותים: רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן.' [23]';

אלמא [24] קסבר רבי מאיר 'כותים גרי אמת הם'!?

אמר רבי אבהו: קנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם [25] שלא יטמעו בהם.

מתיב רבי זירא [כתובות פ"ג מ"א]: ואלו נערות שיש להם קנס: הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ואי סלקא דעתא 'קנס רבי מאיר בממונם' הכא נמי נקנוס כדי שלא יטמעו בהן!

אמר אביי: כדי


הערותעריכה

  1. ^ דליפטר בא
  2. ^ אבל הקדש בהדיוט פטור, דהקדש אפילו בכלל מועד לא היה, דליכא למימר 'והועד בבעליו'; וכל שכן בתם [של הקדש], דכתיב (שמות כא לה) 'וכי יגוף שור איש' [את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון]. לשון אחר, מפי המורה: אלא אמר ריש לקיש: הכל היו בכלל נזק שלם האי 'אלא' - לאו לאפוקי מכולה מלתא דלעיל קאתי, אלא לאפוקי קל וחומר קאתי, וא'רעהו' דוקא סמיך, והכי קאמר: אלא אמר ריש לקיש: פטור דהקדש בהדיוט – כדקאמרינן, ד'רעהו' דוקא, אבל חיוב דהדיוט בהקדש - לאו בקל וחומר אתיא, דאם כן פרכינן 'דיו'! אלא היינו טעמא דחייב: דאף על גב ד'רעהו' דוקא - ליכא למדרשיה גבי הדיוט תם שנגח הקדש לפטורא, דהכל היו בכלל נזק שלם של מועד: אחד הדיוט בהדיוט ואחד הדיוט בהקדש, דכתיב במועד 'שלם ישלם שור וגו' (שמות כא לו), ולא פרט הכתוב כאן 'רעהו' לפטור הדיוט בהקדש; ומדלא פרט לפטורא במועד - שמע מינה כשפרט לך 'רעהו' בתם, לא לפטור הדיוט בהקדש בא אלא להחמיר עליו: לחייב הדיוט תם נזק שלם להקדש, וללמדך שלא להוציא תם מכלל מועד אלא ב'שור רעהו'; דאי לפוטרו לגמרי בא - נכתביה לפטורא גבי מועד, אבל דהקדש בהדיוט - כיון ד'רעהו' דוקא - לא היה בכלל נזק שלם, דכיון דהקדש תם לגמרי פטור, דהא ליכא למדרשיה כדדרשינן גבי הדיוט ולמימר 'רעהו' הוא דתם משלם חצי נזק, דהא אין 'רעהו' להקדש, ועל כרחך לגמרי קא ממעט ליה; הלכך הקדש מועד נמי לא היה בכלל נזק שלם, דכי היכי דתם פטור - מועד נמי פטור: דכי כתיב במועד נזק שלם - היכא דמיחייב חצי נזק בתמותו כתיב, דאתָם דלעיל קאי 'או נודע כי שור נגח הוא' (שמות כא לו)
  3. ^ כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה
  4. ^ גילה
  5. ^ והתירו
  6. ^ כגון 'כפתורים היוצאים מכפתור' (דברים ב כג), וכגון 'ובשעיר ישבו החורים וגו' (דברים ב יב), וכן אומות הרבה
  7. ^ שהרי אינם מצווים; אבל מעונשין לא פטרן
  8. ^ והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה
  9. ^ כלפי מעלה
  10. ^ שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם
  11. ^ גוזלות
  12. ^ לזרע כשר
  13. ^ לשון פריצות: שהוא מאביה
  14. ^ להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון
  15. ^ לקמן מוקי טעמא: דקנס הוא שקנסו שלא יטמעו ישראל בבנותיהם, ודיין בקנס זה
  16. ^ אבל כולי האי לא קנסינן שיהא הם משלמים על התם נזק שלם
  17. ^ ורבי מאיר חשיב כותי כנכרי
  18. ^ בספר מלכים (ב יז,כה) מפורש: וישלח ה' בהם את האריות' וכותים כתיבי התם: ויבא מלך אשור מבבל ומכותה (מלכים ב יז כד) וקא חשיב שאר מקומות
  19. ^ עיר שרובה נכרים היא
  20. ^ ודם נכרית - טהור מדאורייתא, דכתיב 'דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע וילדה' (ויקרא יב ב): בת ישראל מטמאה בלידה ובנדה ולא נכרית; ואף על גב דרבנן גזרו עליהם שיהו כזבין - על כתמיהן לא גזרו, דהא כתמין דישראל גופייהו מדרבנן נינהו, דמדאורייתא 'דם יהיה זובה בבשרה' (ויקרא טו יט) כתיב: שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה; ואפילו ראתה מגופה - אמרינן במסכת נדה (דף לד,א) שלא גזרו על דם נכרית טומאה אלא בעודו לח, דתנן [נדה פ"ד מ"ג]: דם הנכרית: בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים 'כרוקה וכמימי רגליה: מטמאין לח ואינן מטמאין יבש
  21. ^ רובן
  22. ^ ודמן מטמא, וכישראל הם, אלא שהם טועין ונוהגין בחוקות הנכרים, והרי הן כישראל מומר
  23. ^ במסכת נדה (דף נו,ב) פרכינן: אי דישראל טהורין - דמאן טמאין? ותרצינן לה הכי: מבין ישראל ומבין הכותים - טמאים; והנמצאים בערי ישראל במקום הפקר – טהורים, שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן, אלא מצניעין אותם, שלא יטמאו בהן טהרות; והנמצאין בין הכותים: רבי מאיר מטמא, שנחשדו על כתמיהן, וחכמים מטהרין, שלא נחשדו על כתמיהן להפקירן, אלא מצניעים אותם עד שיכבסום
  24. ^ מדאמר רבי מאיר דם כותים מטמא
  25. ^ וקניס ליה טפי מתנא קמא