ביאור:בבלי בבא קמא דף ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לאתויי ליחכה נירו [1] וסכסכה אבניו [2]. [3].
הצד השוה שבהן [4]:
[5] לאתויי מאי?
אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
היכי דמי? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי - היינו אש [6]!: מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך - הני נמי: כח אחר מעורב בהן, וממונך, ושמירתו עליך!
ואלא בתר דנייחי [7]? אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל [8] היינו בור [9]: מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתן עליך - הני נמי תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו? לשמואל דאמר 'כולם מבורו למדנו' - היינו בור!
לעולם דאפקרינהו, ולא דמו לבור: מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו - תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן? - אש תוכיח [10]!
מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק [11]?
בור תוכיח [12], וחזר הדין [13].
רבא אמר: לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה [14].
היכי דמי? [15] אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור: מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך - הני נמי תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך!
אלא דלא אפקרינהו - לשמואל דאמר 'כולם מבורו למדנו' - היינו בור!
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור: מה לבור שכן מעשיו גרמו לו [16], תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו [17]?
שור יוכיח [18] מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק - בור תוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה [19].
רב אדא בר אהבה אמר: לאתויי הא דתניא: 'כל אלו שאמרו [20]: פותקין ביבותיהן [21] וגורפין מערותיהן [22]: בימות החמה אין להם רשות [23], [24] בימות הגשמים [25] יש להם רשות; אף על פי שברשות [26] - אם הזיקו חייבים לשלם'; היכי דמי? אי בהדי דקאזלי מזקי - כחו הוא [27]! אלא בתר דנייח? היכי דמי? אי דאפקרינהו - בין לרב בין לשמואל היינו בור: מאי שנא בור דתחילת עשייתו לנזק, וממונך, ושמירתו עליך - הני נמי תחילת עשייתן לנזק, וממונך, ושמירתן עליך; אלא דלא אפקרינהו? לשמואל, דאמר 'כולם מבורו למדנו' - היינו בור!
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור: מה לבור שכן שלא ברשות תאמר בהני דברשות!?
שור יוכיח [28]; מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק? בור תוכיח, וחזר הדין [29].
רבינא אמר: לאתויי הא דתנן: 'הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו - פטור מלשלם; נתנו לו [30] זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ונפלו בתוך הזמן והזיקו – פטור; לאחר הזמן – חייב' היכי דמי? אי דאפקרה - בין לרב בין לשמואל היינו בור: מאי שנא בור דהזיקו מצוי [31], ושמירתו עליך, - הני נמי הזיקן מצוי ושמירתן עליך! אי דלא אפקרינהו: לשמואל דאמר 'כולם מבורו למדנו' היינו בור!
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור: מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בהני שאין תחילת עשייתן לנזק [32]? שור יוכיח. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק? בור תוכיח, וחזר הדין.
כשהזיק חב המזיק:
'חב המזיק'? 'חייב המזיק' מיבעי ליה?
אמר רב יהודה: אמר רב: האי תנא - ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא.
לשלם תשלומי נזק:
תנו רבנן [מכילתא פרשת משפטים מסכת דנזיקין פרשה יד; גיטין מח,ב-מט,ב]: (שמות כב ד) [כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם; מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק [33] - דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית [34], וקל וחומר להקדש [35];
[36] ורבי ישמעאל: אכל [37] שמינה - משלם שמינה [38], אכל כחושה - [39] משלם שמינה [40]?
אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן? כגון שאכל ערוגה בין הערוגות [41] ולא ידעינן [42] אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.
אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל- לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל - משלם שמינה [43]? [44]המוציא מחבירו עליו הראיה[45]!? [ורבא ממשיך ומביא הסבר אחר:] אלא אמר רב אחא בר יעקב: [46] הכא במאי עסקינן? כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר: בדניזק שיימינן [47], ורבי עקיבא סבר: בדמזיק שיימינן [48].
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
[49] נאמר שדה למטה [50], ונאמר שדה [51] למעלה; מה שדה האמור למעלה – דניזק, אף שדה האמור למטה – דניזק [52].
ורבי עקיבא: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' - דהאיך דקא משלם [53].
ורבי ישמעאל?
אהני גזרה שוה ואהני קרא [54]: אהני גזרה שוה, כדקאמינא; אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק; וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק - דמשלם ליה ממיטב דידיה [55], דלא מצי אמר ליה "תא את, גבי מזיבורית" אלא גבי ממיטב.
רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש.
מאי 'קל וחומר להקדש'? אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש (שמות כא לה) [וכי יגף שור איש את] שור רעהו [ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון] אמר רחמנא, ולא שור של הקדש [56]! אלא לאומר 'הרי עלי מנה לבדק הבית', דאתי גזבר ושקיל מעידית.
לא יהא אלא בעל חוב,
הערות
עריכה- ^ שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו
- ^ או סכסכה אבניו - חייב
- ^ באבנים שייך לשון 'סכסוך', שלא נשרפו לגמרי, אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן, וסכסכה מעט, כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין 'מסוכסכת מרוח אחת': שלא נפגמה משני צדדין לגמרי; ולהכי כתב אש - לחייבו בהני, דנפקא לן התם מ'או השדה': דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא: דליחייב בדבר שאינו ראוי לה, כגון הכא, שאין עיקר אש בכך
- ^ שדרכן לילך ולהזיק
- ^ דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך -
- ^ דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו'
- ^ מזקי בהן שור או חמור
- ^ דפליגי בהפקר בפרק 'המניח את הכד' (לקמן דף כח:)
- ^ דתרוייהו אמרי: כל תקלה שהפקיר - נפקא לן מבור דחייב, דכי היכי דחיובא דבור הוא ברשות הרבים, דהוי הפקר, כדאמרינן בפרק 'שור שנגח את הפרה' (לקמן דף מט:), שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו - אף כל תקלתו שהפקיר – חייב, דהא נמי תחילת עשייתן לנזק: דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה
- ^ והיינו דנקט במתניתין 'הצד השוה'
- ^ אבל אלו לא הזיקו בהליכתן, אלא השור והחמור נתקל בהן
- ^ דאיכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו
- ^ ואתיא בהצד השוה דמתניתין
- ^ כגון הניח אבן ברה"ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם
- ^ 'אי בהדי דאזלי מזקי כו' לא גרס, והכי גרסינן
- ^ [תחילת]מעשיו: כרייתו - גרמה את ההיזק
- ^ אבל מעשיו של זה לא הזיקו, אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו
- ^ שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק
- ^ והיינו הצד השוה דנקט במתניתין
- ^ וקחשיב ואזיל להו
- ^ כלומר: כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרשות הרבים, ואלו הן: פותקין ביבותיהן: פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים ששופכין מחצריהן לרשות הרבים
- ^ ומשליכין זבליהן לרשות הרבים
- ^ מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו
- ^ אבל
- ^ שהרחובות מלוכלכות
- ^ שברשות בית דין משליכין
- ^ והיינו 'אדם', ותנא ליה במתניתין
- ^ שברשות בית דין הוא מהלך ברשות הרבים, שהרי כל אדם יש לו רשות בכך, ואם הזיק – חייב; אף אני אביא כו'
- ^ והיינו הצד השוה דמתניתין
- ^ בית דין
- ^ שדרך שנופלין שם בהמות; אי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל,דרגל הזיקה מצוי ולא בור - ו פירכא היא,דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כל כך כירגל, שכל שעה היא מהלכת
- ^ בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק
- ^ שאם אכלה ערוגה בשדהו, שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה, וכמה תהא יפה בלא פירות, ונותן לו
- ^ של מזיק: דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא; ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו - נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים
- ^ מפרש לקמן
- ^ וקפריך:
- ^ ערוגה
- ^ ודאי דין הוא דלשלם שמינה
- ^ מי
- ^ בתמיה
- ^ ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה, וכחושות וטעונות מעט
- ^ הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו:
- ^ בתמיה
- ^ הא ניזק הוא 'מוציא מחבירו', ו
- ^ Note:זהו המקום היחיד בתלמוד הבבלי בו "המוציא מחברו עליו הראיה" – כוונתו שעליו להביא ראיה לגובה הנזק; בכל שאר הגמרא פירוש הבטוי הוא: על המוציא מחברו להביא ראיה שחבירו חייב לו – ועל בית הדין לקבוע את הסכום; וכן משמע מסדר המשניות בתחילת המסכת: משנה ראשונה 'ארבעה אבות נזיקין וכו' - עוסקת בהגדרת האבות; ההמשך – 'כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו וכו' – מגדירה את האחריות לתשלום הנזק; והמשנה הבאה: 'שום כסף שוה כסף בבית דין וכו' – מגדירה מי מעריך את הנזק: בבית דין, על ידי שומה בכסף, ולא בטובין. ואמנם רבא מחשיב את הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' יותר מרב נחמן: בבא בתרא קנט,ב: ההוא דאמר ליה לחבריה (הכל פירשנו ב'חזקת הבתים' בראשו [דף ל,א], ואגב גררא: דמיירי מתניתין ב'נכסים בחזקתן' - נקט ליה הכא): "נכסי דבר סיסין מזבנינא לך"; הואי חדא ארעא דהוה מיקריא 'דבי בר סיסין'; אמר ליה: "הא - לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא 'דבי בר סיסין'" אתא לקמיה דרב נחמן, אוקמה בידא דלוקח. אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה?! ורמי דרבא אדרבא ודרב נחמן אדרב נחמן: דההוא דאמר ליה לחבריה "מאי בעית בהאי ביתא"? אמר ליה: "מינך זבינתה ואכלית שני חזקה"! אמר ליה: "אנא בשכוני גואי הואי"! אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: "זיל ברור אכילתך"! אמר ליה רבא לרב נחמן: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה? קשיא דרבא אדרבא ודרב נחמן אדרב נחמן!? דרבא אדרבא לא קשיא: הכא מוכר קאי בנכסיה, התם לוקח קאי בנכסיה; דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא: הכא - כיון דאמר ליה 'דבי בר סיסין', ומיקריא 'דבי בר סיסין' - עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא; הכא - לא יהא אלא דנקיט שטרא: מי לא אמרינן ליה "קיים שטרך וקום בנכסי"?. כאן רואים שרבא דבק בכלל המוציא מחברו עליו הראיה, וכח כלל זה גדול אצלו מאשר אצל רב נחמן.
- ^ מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא, ובהא פליג:
- ^ דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע 'מיטב' - אשָֹדוֹת דניזק קאי, ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו, שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק
- ^ ל'מיטב' דקרא - דיהיב ליה מעידית דידיה
- ^ (שמות כב ד) [כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם':]
- ^ מיטב שדהו ... ישלם
- ^ ובער בשדה אחר
- ^ והכי קאמר קרא: שאם יש למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק - ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו
- ^ דהיינו שדה של מזיק, ולא אתי גזרה שוה ועקר ליה לקרא
- ^ דמשמע 'מיטב' דהאיך דקא משלם
- ^ הואיל וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק
- ^ דאם נגח שור של הקדש - פטור; והוא הדין לכל שאר נזקין: שאם מזיק את ההקדש – פטור. לישנא אחרינא: להכי נקט 'שור הקדש' ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש: משום דלא משכחת לה: דאי שדה חרם - לכהנים הוי, וכשדה הדיוט דמי, וליכא למימר 'קל וחומר להקדש'; ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית: או המקדיש פודהו לאלתר, או מוכרין אותו לאלתר לאחֵר, וכשיוצא ביובל - לכהנים הוי, דכתיב (ויקרא כז) 'והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי; ואי קודם פדייה - אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי