ביאור:בבלי בבא קמא דף צא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלמא בעינן אומדנא דבי דינא ^[1]; והא כיון דגמר דינא לקטלא - לא משהינן ליה לאומדנא דבי דינא, ולא מענינן לדיניה; ואמינא להו אנא: אפילו תימא רבי עקיבא; הכא במאי עסקינן? - כגון שברח ^[2].

אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות, היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים?

דקביל סהדי ^[3] וברח ^[4].

סוף סוף ^[5] - מהיכא משתלם ^[6]?

^[7] מרידיא ^[8].

אי הכי - תם נדייניה דיני ממונות ברישא, ונשתלם מרידיא, והדר נדייניה דיני נפשות!?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא: זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא ^[9].

איבעיא להו: יש אומד לנזקין או אין אומד לנזקין? מי אמרינן לקטלא הוא דאמדינן ^[10]: 'בהכי נפקא נשמה, בהכי לא נפקא נשמה', אבל לנזקין - כל דהו ^[11]? או דלמא לא שנא?

תא שמע: מה בור שיש בו כדי להמית ^[12] - עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים; היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור: ומת – פטור; הוזק בו – חייב מאי - לאו ^[13] ממטה למעלה קא חשיב, והכי קאמר: מטפח ועד עשרה - מיתה ליכא, נזקין איכא, אלמא: לנזקין כל דהו ^[14] - שמע מינה: אין אומדין לנזקין!

לא! ממעלה למטה קא חשיב, והכי קאמר: עשרה - מיתה איכא; פחות מעשרה פורתא - נזקין איתא, מיתה ליכא, ולעולם אימא לך: יש אומד לנזקין, וכל מידי ומידי כי היכי דמיתזקה ביה בעינן [כלומר: יש לאמוד אם סביר שהנזק נגרם על ידי האמצעי שעליו העידו העדים].

תא שמע [מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ט]: הכהו על עינו וסימאו על אזנו וחירשו - עבד יוצא בהן לחירות; כנגד עינו ^[15] ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות. מאי טעמא? לאו משום דבעינן אומדנא ^[16], ושמע מינה: יש אומדנא לנזקין!?

לא, משום דאמרינן: הוא דאבעית נפשיה, כדתניא [תוספתא מסכת בבא קמא ^[17] פרק ו הלכה טז]: המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; כיצד? תקע באזנו וחירשו – פטור, אחזו ^[18] ותקע באזנו וחירשו – חייב.

תא שמע: 'חמשה דברים ^[19] אומדין אותו ונותנין לו מיד; ריפוי ושבת עד שיתרפא ^[20]; אמדוהו והיה מתנונה והולך - אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו; אמדוהו והבריא ^[21] - נותנין לו כל מה שאמדוהו ^[22].' שמע מינה: יש אומד לנזקין למימד גברא כמה ליקצר ^[23], מיהא מכה כמה לא מקצר - לא קא מבעי לן, דודאי אמדינן; כי קא מבעיא לן למימד חפצא אי עביד האי נזקא או לא;

מאי?

תא שמע [מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא ^[24]]: שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים - אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים שמע מינה: יש אומד לנזקין - שמע מינה.

אמר מר: אמדוהו והבריא - נותנין לו כל מה שאמדוהו; מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: האי מאן דאמדוהו לכולי יומא ואיתפח ^[25] לפלגא דיומא, וקא עביד עבידתא יהבינן ליה דכולי יומא: מן שמיא הוא דרחמי עליה.

רקק והגיע בו הרוק והעביר [טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז]:

אמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו – לא.

וניהוי כי בייש בדברים?

אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין: זאת אומרת: ביישו בדברים - פטור מכלום.

[זה הכלל:] הכל לפי כבודו [אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב]:

איבעיא להו: תנא קמא - לקולא קאמר או לחומרא קאמר?: לקולא קאמר: דאיכא עני דלא בעי למשקל כולי האי? או דלמא לחומרא קאמר, דאיכא עשיר דבעי למיתב ליה טפי?

תא שמע: מדקאמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ^[26] - שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר - שמע מינה.

ומעשה באחד שפרע ראש האשה [בשוק; באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: "רבי! תן לי זמן!" ונתן לו זמן.]:

ומי יהבינן זמן? והאמר רבי חנינא: 'אין נותנין זמן לחבלות'!?

כי לא יהבינן ליה זמן – לחבלה, דחסריה ממונא, אבל לבושת, דלא חסריה ממונא – יהבינן.

שמרה עומדת על פתח חצירה [ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן; גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה; העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר ליה: "לזו אני נותן ארבע מאות זוז"? אמר לו: לא אמרת כלום: החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי – פטור; אחרים שחבלו בו – חייבים]:

והתניא: אמר לו רבי עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך ^[27]: אדם רשאי לחבל בעצמו.

אמר רבא: לא קשיא [ממשנתנו: החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי]: כאן בחבלה ^[28], כאן בבושת.

והא מתניתין [בספור על המבייש את אשתו] בבושת הוא,

עמוד ב

וקתני: החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי – פטור!?

הכי קאמר ליה: לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו ^[29], אלא אפילו חבלה ^[30] - דאין אדם רשאי לחבל בעצמו ^[31] - ^[32] אחרים שחבלו בו חייבין.

ואין אדם רשאי לחבל בעצמו? והתניא [ספרא ויקרא - דבורא דחובה פרשה ט ה"ד]: 'יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור? - תלמוד לומר: (ויקרא ה ד: או נפש כי תשבע לבטא בשפתים) להרע או להטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]; מה הטבה רשות ^[33] - אף הרעה רשות: אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע [שיהא חייב על השבועה]’; [מכל מקום מכאן שאדם רשאי להרע לעצמו].

אמר שמואל: [מהי 'להרע לעצמו'? אם נשבע] "אשב בתענית" [אבל בצורה אחרת אין אדם רשאי להרע לעצמו].

דכוותה גבי הרעת אחרים ^[34] [מה ההרעה לאחרים]?

להשיבם בתענית.

אחרים מי מותיב להו בתעניתא?

אִין, דמהדק להו באנדרונא ^[35].

והתניא: איזהו הרעת אחרים? "אכה פלוני ואפצע את מוחו"!

אלא תנאי היא, דאיכא למאן דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מאן דאמר אדם רשאי לחבל בעצמו.

מאן תנא דשמעת ליה דאמר 'אין אדם רשאי לחבל בעצמו'? אילימא האי תנא הוא, דתניא: '(בראשית ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש [מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם]; רבי אלעזר אומר: ^[36] מיד נפשותיכם אדרש ^[37] את דמכם'.

ודלמא קטלא שאני?

אלא האי תנא הוא, דתניא: מקרעין על המת, ולא מדרכי האמורי. אמר רבי אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי - לוקה משום בל תשחית, וכל שכן גופו.

ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא, כי הא: דרבי יוחנן קרי למאני 'מכבדותא'; ורב חסדא - כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה, אמר: "זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה"'!

אלא האי תנא הוא, דתניא: אמר רבי אלעזר הקפר ברבי: מה תלמוד לומר ^[38]: (במדבר ו יא: ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש את ראשו ביום ההוא] - ^[39] וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ^[40] - על אחת כמה וכמה.

הקוצץ נטיעותיו [אף על פי שאינו רשאי – פטור; אחרים חייבין]:

תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: "שורי הרגת!", "נטיעותי קצצת!" – "אתה אמרת לי להורגו!", "אתה אמרת לי לקוצצו!" – פטור.

אמר ליה: אם כן לא שבקת חיי לברייתא! כל כמיניה?

אמר ליה: איסמייה [תמחק את הברייתא מספר הברייתות]?

אמר ליה: לא! תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ^[41], ובאילן העומד לקציצה ^[42].

אי הכי - מאי קא טעין ליה?

דאמר ליה: "אנא בעינא למיעבד הא מצוה" ^[43], דתניא ’[ויקרא יז,יג: ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר] 'ושפך' 'וכסהו' - מי ששפך – יכסה; ומעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.'

אמר רב דיקלא: דטען קבא - אסור למקצציה.

מיתיבי: 'כמה יהא בַּזַּית ולא יקצצו? - רובע ^[44]'.

שאני זיתים, דחשיבי.

אמר רבי חנינא: לא שכיב [מת] שיבחת ברי [שם הבן: שיבחת] אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.

אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים ^[45] – מותר.

תניא נמי הכי: '(דברים כ כ) רק עץ אשר תדע [כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה] ^[46] - זה אילן מאכל ^[47]; 'כי לא עץ מאכל הוא' - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר - מה תלמוד לומר 'כי לא עץ מאכל'? -להקדים סרק למאכל;

הערות

^ אף לנזקין, דהא האי קרא - בנזקין קאי, דכתיב: 'והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות'; והכי נמי צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו
^ בעליו, ואין חבין לו לאדם שלא בפניו
^ על נגיחות
^ הלכך אין לנו ממה לשלם, וכגון דלית ליה נכסי
^ כי לא דנוהו דיני נפשות
^ הואיל וברח
^ ומשני:
^ משהין את השור לחרישה לשכירות, ומשלם לניזק, ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות; אבל קדמו ודנוהו ליסקל - לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא
^ ואין בגופו של שור, אלא כשאר נכסי בעליו, ותם אין משלם מן העלייה
^ דכתיב 'באבן יד אשר ימות בה הכהו' (במדבר לה יז)
^ אבל לנזקין - אין אומדין, דאפילו אין חפץ זה ראוי להיזק - זה חייב, דזמנין דאתזק בכל דהו
^ סתם בור = עשרה טפחים
^ הא דקתני 'אם היו פחותים, אם הוזק בו - חייב'
^ אלמא בטפח הוי היזק
^ הכהו בכותל כנגד עינו של זה
^ ובהכי לא בעי לאסתמויי, אלא מזליה הוא דאתרע ליה
^ ליברמן
^ מעשה דידיה הוא
^ לא גרסינן נזק וצער ובושת
^ כלומר: צריכין בית דין לאמו כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה, ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא
^ לזמן מועט, והם אמדוהו לזמן מרובה
^ דמשמיא רחימו עליה
^ נופל למשכב כמו 'אקצירי' (ראש השנה דף טז,א)
^ יח
^ נתרפא
^ וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז, כתנא קמא - שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר, דלעני לא יהבינא כולי האי, וקאמר ליה רבי עקיבא: לעני נמי יהבינא הכי, ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' - דאי סלקא דעתא האי שיעורא דארבע מאות דתנא קמא - אפחות שבעניים קאמר, והכל לפי כבודו - לחומרא קאמר: למיתב טפי לעשירים, וקאתי רבי עקיבא למימר 'אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז' - אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי?
^ כלומר: יגעת לפטור עצמך, ולא העלית בידך כלום: שברי חרסים אין ראוים לכלום
^ אין רשאי
^ דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו [כדברי רבי עקיבא] - כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים - לא מפטרי בהכי
^ חבלה ממש
^ ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא, דאין מקפיד - לא נחייבו אחריני עלויה
^ אפילו הכי
^ בשבועות (דף כז,א) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות
'^ דקתני התם: יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב? תלמוד לומר: 'להרע או להטיב': מה הטבה רשות [בשבועות (שם)] כו'
^ סוגרן בחדר, ואין להם מה לאכול
^ 'לנפשותיכם אדרוש' -
^ מיד עצמכם אדרוש
^ בנזיר כתיב
^ 'על הנפש' משמע שחטא בנפש אדם;
^ המסגף עצמו בתענית
^ שור שהמית
^ אשירה, או כל עץ הנוטה לרשות הרבים ומתיירא שמא יפול על אדם וימות
^ וכי טעין ליה היאך "אתה אמרת לי להרגו" - מסתמא קושטא קאמר, דכיון דלהכי קאי - לא קפיד כולי האי, ואינשי הוא דאינשי [שכח שאמר לו]
^ רובע הקב
^ דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו
^ 'רק עץ אשר תדע' - קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב 'רק אשר לא הוא מאכל'
^ והכי קאמר: רק עץ אשר תדע; אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא – קחנו, ואפילו הוא של מאכל

[1] אף לנזקין, דהא האי קרא - בנזקין קאי, דכתיב: 'והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות'; והכי נמי צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו

[2] בעליו, ואין חבין לו לאדם שלא בפניו

[3] על נגיחות

[4] הלכך אין לנו ממה לשלם, וכגון דלית ליה נכסי

[5] כי לא דנוהו דיני נפשות

[6] הואיל וברח

[7] ומשני:

[8] משהין את השור לחרישה לשכירות, ומשלם לניזק, ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות; אבל קדמו ודנוהו ליסקל - לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא

[9] ואין בגופו של שור, אלא כשאר נכסי בעליו, ותם אין משלם מן העלייה

[10] דכתיב 'באבן יד אשר ימות בה הכהו' (במדבר לה יז)

[11] אבל לנזקין - אין אומדין, דאפילו אין חפץ זה ראוי להיזק - זה חייב, דזמנין דאתזק בכל דהו

[12] סתם בור = עשרה טפחים

[13] הא דקתני 'אם היו פחותים, אם הוזק בו - חייב'

[14] אלמא בטפח הוי היזק

[15] הכהו בכותל כנגד עינו של זה

[16] ובהכי לא בעי לאסתמויי, אלא מזליה הוא דאתרע ליה

[17] ליברמן

[18] מעשה דידיה הוא

[19] לא גרסינן נזק וצער ובושת

[20] כלומר: צריכין בית דין לאמו כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה, ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא

[21] לזמן מועט, והם אמדוהו לזמן מרובה

[22] דמשמיא רחימו עליה

[23] נופל למשכב כמו 'אקצירי' (ראש השנה דף טז,א)

[24] יח

[25] נתרפא

[26] וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז, כתנא קמא - שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר, דלעני לא יהבינא כולי האי, וקאמר ליה רבי עקיבא: לעני נמי יהבינא הכי, ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' - דאי סלקא דעתא האי שיעורא דארבע מאות דתנא קמא - אפחות שבעניים קאמר, והכל לפי כבודו - לחומרא קאמר: למיתב טפי לעשירים, וקאתי רבי עקיבא למימר 'אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז' - אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי?

[27] כלומר: יגעת לפטור עצמך, ולא העלית בידך כלום: שברי חרסים אין ראוים לכלום

[28] אין רשאי

[29] דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו [כדברי רבי עקיבא] - כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים - לא מפטרי בהכי

[30] חבלה ממש

[31] ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא, דאין מקפיד - לא נחייבו אחריני עלויה

[32] אפילו הכי

[33] בשבועות (דף כז,א) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות

[34] '^ דקתני התם: יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב? תלמוד לומר: 'להרע או להטיב': מה הטבה רשות [בשבועות (שם)] כו'

[35] סוגרן בחדר, ואין להם מה לאכול

[36] 'לנפשותיכם אדרוש' -

[37] מיד עצמכם אדרוש

[38] בנזיר כתיב

[39] 'על הנפש' משמע שחטא בנפש אדם;

[40] המסגף עצמו בתענית

[41] שור שהמית

[42] אשירה, או כל עץ הנוטה לרשות הרבים ומתיירא שמא יפול על אדם וימות

[43] וכי טעין ליה היאך "אתה אמרת לי להרגו" - מסתמא קושטא קאמר, דכיון דלהכי קאי - לא קפיד כולי האי, ואינשי הוא דאינשי [שכח שאמר לו]

[44] רובע הקב

[45] דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו

[46] 'רק עץ אשר תדע' - קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב 'רק אשר לא הוא מאכל'

[47] והכי קאמר: רק עץ אשר תדע; אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא – קחנו, ואפילו הוא של מאכל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]