ביאור:בבלי בבא קמא דף לד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ואפילו הזיק עד שלא חב ^[1] בעל חוב קדים ^[2]? שמע מינה ^[3]: 'בעל חוב מאוחר, שקדם וגבה - מה שגבה לא גבה' ^[4]?!

^[5]

לא, לעולם אימא לך 'מה שגבה גבה', ושאני התם, דאמר ליה: "אילו גבך הוה ^[6] - לא מינך הוה גבי ליה ^[7]", דהאי תורא דאזקן - מיניה משתלמנא.

תנו רבנן [דומה לתוספתא בבא קמא פ"ג ה"ה [ליברמן]]: 'שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז, ושָבַח ^[8] ועמד על ארבע מאות זוז, שאלמלא <לא> הזיקו ^[9] - היה עומד על שמנה מאות זוז - נותן ^[10] כשעת הנזק ^[11]; כָּחַש ^[12] - ^[13] כשעת העמדה בדין ^[14]; שָבַח מזיק ^[15] - נותן לו ^[16] כשעת הנזק ^[17]; כָּחַש - כשעת העמדה בדין ^[18].'

אמר מר שָבַח מזיק - נותן כשעת הנזק – מני?

רבי ישמעאל היא, דאמר: בעל חוב הוא, וזוזי הוא דמסיק ליה;

אימא סיפא: כָּחַש - כשעת העמדה בדין - אתאן לרבי עקיבא, דאמר 'שותפי נינהו'; רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא?

לא, כולה רבי עקיבא היא, והכא במאי עסקינן? - כשפיטמו ^[19].

אי כשפיטמו - אימא רישא: שָׁבַח ועמד על ארבע מאות זוז ^[20] - נותן לו כשעת הנזק ^[21]; אי כשפיטמו ^[22] - צריכא למימר ^[23]?

^[24]

אמר רב פפא: רישא משכחת לה בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא, ואצטריך לאשמועינן דהיכא דשבחא ממילא - נותן לו כשעת הנזק ^[25]; סיפא לא משכחת לה אלא כשפטמו.

^[26] כָּחַש [הניזק] - כשעת העמדה בדין; כָּחַש מחמת מאי? אילימא דכחשא מחמת מלאכה - לימא ליה "את מכחשת ואנא יהיבנא"?

אמר רב אשי: דכָחַש מחמת מכה, דאמר ליה: "קרנא דתורך קבירא ביה"!

משנה:

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, ואין הנבילה יפה כלום: אמר רבי מאיר: על זה נאמר (שמות כא לה: וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת) ומכרו את השור החי וחצו את כספו ^[27] [וגם את המת יחצון].

אמר לו רבי יהודה: וכן הלכה ^[28]; ^[29] קיימת 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו', ולא קיימת 'וגם [את] המת יחצון' ^[30]; ואיזה זה? שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז ^[31]: שזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת ^[32].

גמרא:

תנו רבנן: 'שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז: זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזהו שור האמור בתורה - דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: אין זהו שור האמור בתורה, אלא שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום; על זה נאמר (שמות כא לה: וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת) ומכרו את השור החי וחצו את כספו [וגם את המת יחצון]; אלא מה אני מקיים 'וגם את המת יחצון'? פחת שפחתו מיתה מחצין בחי ^[33]';

מכדי בין רבי מאיר בין רבי יהודה: האי מאה ועשרים וחמשה שקיל והאי מאה ועשרים וחמשה שקיל ^[34]!? מאי בינייהו ^[35]?

אמר רבא: פחת נבילה ^[36] איכא בינייהו: רבי מאיר ^[37] סבר פחת נבילה - דניזק הוי ^[38], ורבי יהודה סבר: פחת נבילה - דמזיק הוי פלגא.

אמר ליה: אביי אם כן מצינו לרבי יהודה

עמוד ב

תם חמור ממועד ^[39]!? וכי תימא הכי נמי, כדתנן ^[40]: רבי יהודה אומר: תם חייב ^[41] ומועד פטור! - אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה, דכתיבי קראי ^[42], לענין תשלומין מי שמעת ליה? והתניא: רבי יהודה אומר: יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש סלעים, והנבילה יפה סלע: זה נוטל חצי החי ^[43] וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת? אמרת: וכי מועד למה יוצא? להחמיר עליו או להקל עליו? הוי אומר להחמיר עליו; ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק - תם הקל לא כל שכן! ^[44]!

אלא אמר רבי יוחנן: שבח נבילה איכא בינייהו, דמר ^[45] סבר: ^[46] דניזק הוי ^[47], ומר סבר: פלגא;

והיינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה: השתא, דאמרת: חס רחמנא עילויה דמזיק דשקיל בשבחא – יכול שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה מנה, והנבילה יפה חמשים זוז: זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת? אמרת: היכן מצינו מזיק נשכר, שזה נשכר ^[48]!? ואומר (שמות כא לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו) שלם ישלם [שור תחת השור והמת יהיה לו] ^[49] בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין

^[50]

מאי ואומר?

וכי תימא 'הני מילי היכא דאיכא פסידא לניזק, אבל היכא דליכא פסידא לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמש סלעים, והנבילה יפה שלשים זוז ^[51] - שקיל נמי מזיק בשבחא, ואומר 'שלם ישלם' בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין'?

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא: אם כן ^[52] מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק ^[53], והתורה אמרה (שמות כא לה: וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת) ומכרו את השור החי וחצו את כספו [וגם את המת יחצון]!?

אית ליה לרבי יהודה 'פחת שפחתה מיתה [לחודא] - מחצין בחי' ^[54].

מנא ליה?

מ'וגם את המת יחצון'.

והא אפקיה רבי יהודה ל'זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת'?

אם כן ^[55] נכתוב קרא 'ואת המת ^[56]'; מאי 'וגם'? שמע מינה תרתי ^[57].

משנה:

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו;

כיצד?

שורו שבייש - פטור ^[58] והוא שבייש – חייב;

שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו – פטור; והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו – חייב;

שורו שחבל באביו ובאמו – חייב, והוא שחבל באביו ואמו – פטור;

שורו שהדליק את הגדיש בשבת – חייב ^[59], והוא שהדליק את הגדיש בשבת – פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו.

גמרא:

תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן [תוספתא שבת פ"ח ה"ד [ליברמן]]: 'כל המקלקלין פטורין ^[60] - חוץ מחובל ומבעיר ^[61].

אמר ליה: פוק תני לברא! חובל ומבעיר אינה משנה ^[62]; ואם תימצי לומר משנה - חובל בצריך לכלבו, מבעיר בצריך לאפרו ^[63].

תנן: שורו שהדליק את הגדיש בשבת – חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת - פטור וקתני 'הוא' דומיא ד'שורו': מה שורו דלא קבעי ליה -

הערות

^ נמי
^ לתפיסה, וכיון דתפס - אמאי מפקינן מיניה
^ בתמיה
^ דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.), דאיכא למאן דאמר: 'מה שגבה גבה'
^ אית דגרסי: ואפילו הזיק עד שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו'. כלומר: אף על גב דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה האי.
^ דכבר גבית ליה קודם שהזיק
^ בתמיה
^ ניזק
^ כלומר: הואיל ואיכא למימר אלמלא לא הזיקו
^ כ"ה זוזים
^ ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך - הא שבח טפי", משום דאמר ליה ניזק "אי לא אזיקתן - הוי שבח וקאי על תמני מאה"; לישנא אחרינא: שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים: חציין של ארבע מאות: חצי נזק שהפסידו - אינו נותן לו אלא כ"ה, כשעת הנזק; וראשון עיקר
^ הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק
^ נותן לו
^ כפי נזק שבשעת העמדה בדין, כדקאמר לקמן: "קרנא דתורך קבירא ביה"
^ ועמד על ארבע מאות
^ כ"ה זוז
^ ואין יכול ניזק לומר לו "תן לי חלק שמינית שבו, שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח"
^ ונותן לו חלק שמינית שבו, שברשותו כחש; ולקמן פריך רישא לסיפא
^ מזיק לשור, וחסר ממונו לשבוחיה; הלכך לא שקיל ניזק בשבחא
^ אפילו הכי
^ ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" משום דאמר ליה ניזק: "אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות"
^ ניזק לשורו
^ דיהיב לו כשעת הנזק, ולא מצי אמר ליה: "מאי אפסדתיך"? הא האי דאשבח - משום פיטומו הוא, וחסר ביה ממונא!
^ ללישנא אחרינא: הכי משמע: אימא רישא שבח ניזק - נותן לו כשעת הנזק ותו לא, ולא מצי למימר ניזק: "תן לי שתי מאות שאלמלא לא הזיקו כו'"; ואי בשפיטמו ניזק צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק שתי מאות? האי דאשבח - משום פיטומא הוא! וקשיא לי: הא ודאי אצטריך לאשמועינן דאשתבח דאפסדיה, דאי לא אזיק הוה קאי השתא בהאי פיטומא דפטמיה על תמני מאה? ולשון ראשון שמעתי ועיקר.
^ ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא; והיכא דפטמיה - לא הוה אצטריך למיתנא, אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן
^ ארישא מהדר:
^ דהיינו חצי נזק
^ ודאי כן הלכה: דמנה נותן לו, דהיינו חצי נזק
^ אבל אין זה שור האמור בתורה:
^ ובגמרא מפרש במאי פליגי
^ דהוה ליה הזיקו מאה וחמישים, ופלגא נזקא - דהיינו שבעים וחמשה בעי ניזק להפסיד, והלכך
^ שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת, דשוו מאה עשרים וחמשה, ומטי לכל אחד פסידא שבעים וחמשה
^ כלומר: נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל, אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו [בשעת מיתה] משעה שהיה חי, ונותן לו מזיק חצי הפחת
^ היכא דנבילה שוי חמישים, דהא לרבי מאיר גופיה שקיל חמישים דנבילה ושבעים וחמשה מן החי, דהיינו חצי הפחת שפחתה מיתה, והוו מאה עשרים וחמשה; ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי, דהיינו מאה, וחצי המת דהיינו עשרים וחמשה
^ ובמאי פליגי
^ אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה
^ דאמר: לא שייך מזיק בנבילה
^ ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה
^ דהא גבי מועד אמרינן בפרק קמא (דף י,ב) בעלים מטפלים בנבילה, דכתיב 'והמת יהיה לו וגו' (שמות כא לו)- לניזק
^ לקמן בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' [פ"ד מ"ט]
^ אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק
^ כדמפרש התם
^ ששוה חציו שנים עשר סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו, שלא שוה אלא חמשה סלעים
^ אלמא לרבי יהודה: תם – 'קל' קרי ליה
^ רבי מאיר
^ שבח נבילה
^ דלית להו שום שותפות
^ שאינו מפסיד כלום: דאף על גב דקאמר רבי יהודה לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי חצי נזק, מיהא איתא ומפסיד שבעים וחמשה משור החי
^ במועד כתיב; אלא שני תשלומים כתב לך: אחד לתם ואחד למועד, לומר:
^ והיינו דקשיא ליה לר"י: דשמעינן ליה בברייתא דקאמר 'יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו'; דהא דקאמר 'יכול' - משום דקשיא ליה הכי: כיון דלדידיה סבירא ליה דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא, יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוזים, דשקיל מזיק חצי החי. דהוו שני סלעים ופלגא, וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע
^ שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר
^ דלא דריש רבי יהודה 'פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי'
^ והיכי דמי? שור שוה חמשים שנגח לשור שוה ארבעים, והנבילה יפה עשרים והוי נזק עשרים, ופלגא נזקא עשרה; וכי פלגי חצי חי וחצי מת, נוטל ניזק בחי עשרים וחמשה, ובמת עשרה - הרי שלשים וחמשה; נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק! דבשלמא לרבי מאיר לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה, אלא לרבי יהודה: נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם, נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד, כדקתני לעיל: מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן', אבל הכא דליכא למימר הכי: דהא פחות ממה שהזיק משלם, ומיהו טפי מחצי נזק איכא
^ הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק
^ דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא
^ יחצון
^ דשתפיה רחמנא בשבחא
^ כדקיימא לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו
^ חצי נזק דמשונה הוא
^ לענין שבת
^ כדמפרש טעמא במסכת שבת בפרק 'האורג': מדאצטריך קרא למישרי מילה - מכלל דשאר חובל חייב; ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת - דמקלקל הוא - מכלל דמקלקל בהבערה חייב, כגון השורף כלי, דמקלקל הוא
^ דאינהו נמי פטירי
^ דהוי מקלקל על מנת לתקן; והא (דתנן) נצרר הדם אף על פי שלא יצא - משום צובע הוא דמחייב

[1] נמי

[2] לתפיסה, וכיון דתפס - אמאי מפקינן מיניה

[3] בתמיה

[4] דפלוגתא היא בעלמא (כתובות דף צד.), דאיכא למאן דאמר: 'מה שגבה גבה'

[5] אית דגרסי: ואפילו הזיק עד שלא חב נמי דניזק קדים ש"מ כו'. כלומר: אף על גב דניזק קדים שיעבודיה קשיא ליה האי.

[6] דכבר גבית ליה קודם שהזיק

[7] בתמיה

[8] ניזק

[9] כלומר: הואיל ואיכא למימר אלמלא לא הזיקו

[10] כ"ה זוזים

[11] ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך - הא שבח טפי", משום דאמר ליה ניזק "אי לא אזיקתן - הוי שבח וקאי על תמני מאה"; לישנא אחרינא: שאלמלא לא הזיקו כו' ועכשיו תובע ניזק מאתים: חציין של ארבע מאות: חצי נזק שהפסידו - אינו נותן לו אלא כ"ה, כשעת הנזק; וראשון עיקר

[12] הניזק מחמת המכה ונראה עכשיו הזיקו גדול יותר מתחילה בשעת הנזק

[13] נותן לו

[14] כפי נזק שבשעת העמדה בדין, כדקאמר לקמן: "קרנא דתורך קבירא ביה"

[15] ועמד על ארבע מאות

[16] כ"ה זוז

[17] ואין יכול ניזק לומר לו "תן לי חלק שמינית שבו, שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח"

[18] ונותן לו חלק שמינית שבו, שברשותו כחש; ולקמן פריך רישא לסיפא

[19] מזיק לשור, וחסר ממונו לשבוחיה; הלכך לא שקיל ניזק בשבחא

[20] אפילו הכי

[21] ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" משום דאמר ליה ניזק: "אלמלא לא הזיקו היה עומד על שמונה מאות"

[22] ניזק לשורו

[23] דיהיב לו כשעת הנזק, ולא מצי אמר ליה: "מאי אפסדתיך"? הא האי דאשבח - משום פיטומו הוא, וחסר ביה ממונא!

[24] ללישנא אחרינא: הכי משמע: אימא רישא שבח ניזק - נותן לו כשעת הנזק ותו לא, ולא מצי למימר ניזק: "תן לי שתי מאות שאלמלא לא הזיקו כו'"; ואי בשפיטמו ניזק צריכא למימר דלא יהיב ליה מזיק שתי מאות? האי דאשבח - משום פיטומא הוא! וקשיא לי: הא ודאי אצטריך לאשמועינן דאשתבח דאפסדיה, דאי לא אזיק הוה קאי השתא בהאי פיטומא דפטמיה על תמני מאה? ולשון ראשון שמעתי ועיקר.

[25] ולא מצי אמר ליה "מאי אפסדתיך" בין דפטומי פטמיה בין דשבח ממילא; והיכא דפטמיה - לא הוה אצטריך למיתנא, אלא משום היכא דשבח ממילא אצטריך לאשמועינן

[26] ארישא מהדר:

[27] דהיינו חצי נזק

[28] ודאי כן הלכה: דמנה נותן לו, דהיינו חצי נזק

[29] אבל אין זה שור האמור בתורה:

[30] ובגמרא מפרש במאי פליגי

[31] דהוה ליה הזיקו מאה וחמישים, ופלגא נזקא - דהיינו שבעים וחמשה בעי ניזק להפסיד, והלכך

[32] שקיל חצי (נזק) החי וחצי המת, דשוו מאה עשרים וחמשה, ומטי לכל אחד פסידא שבעים וחמשה

[33] כלומר: נבילה לא שייכא גבי מזיק כלל, אלא שמין את הנבילה כמה פחותין דמיה עכשיו [בשעת מיתה] משעה שהיה חי, ונותן לו מזיק חצי הפחת

[34] היכא דנבילה שוי חמישים, דהא לרבי מאיר גופיה שקיל חמישים דנבילה ושבעים וחמשה מן החי, דהיינו חצי הפחת שפחתה מיתה, והוו מאה עשרים וחמשה; ולרבי יהודה נמי נוטל הניזק חצי החי, דהיינו מאה, וחצי המת דהיינו עשרים וחמשה

[35] ובמאי פליגי

[36] אם פחתו דמיה משעת מיתה עד שעת מכירה

[37] דאמר: לא שייך מזיק בנבילה

[38] ולא יהיב ליה אלא חצי מה שפחתה מיתה

[39] דהא גבי מועד אמרינן בפרק קמא (דף י,ב) בעלים מטפלים בנבילה, דכתיב 'והמת יהיה לו וגו' (שמות כא לו)- לניזק

[40] לקמן בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' [פ"ד מ"ט]

[41] אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק

[42] כדמפרש התם

[43] ששוה חציו שנים עשר סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו, שלא שוה אלא חמשה סלעים

[44] אלמא לרבי יהודה: תם – 'קל' קרי ליה

[45] רבי מאיר

[46] שבח נבילה

[47] דלית להו שום שותפות

[48] שאינו מפסיד כלום: דאף על גב דקאמר רבי יהודה לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי חצי נזק, מיהא איתא ומפסיד שבעים וחמשה משור החי

[49] במועד כתיב; אלא שני תשלומים כתב לך: אחד לתם ואחד למועד, לומר:

[50] והיינו דקשיא ליה לר"י: דשמעינן ליה בברייתא דקאמר 'יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו'; דהא דקאמר 'יכול' - משום דקשיא ליה הכי: כיון דלדידיה סבירא ליה דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא, יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה חמשים זוזים, דשקיל מזיק חצי החי. דהוו שני סלעים ופלגא, וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע

[51] שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר

[52] דלא דריש רבי יהודה 'פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי'

[53] והיכי דמי? שור שוה חמשים שנגח לשור שוה ארבעים, והנבילה יפה עשרים והוי נזק עשרים, ופלגא נזקא עשרה; וכי פלגי חצי חי וחצי מת, נוטל ניזק בחי עשרים וחמשה, ובמת עשרה - הרי שלשים וחמשה; נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק! דבשלמא לרבי מאיר לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה, אלא לרבי יהודה: נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם, נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד, כדקתני לעיל: מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כל שכן', אבל הכא דליכא למימר הכי: דהא פחות ממה שהזיק משלם, ומיהו טפי מחצי נזק איכא

[54] הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק

[55] דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא

[56] יחצון

[57] דשתפיה רחמנא בשבחא

[58] כדקיימא לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו

[59] חצי נזק דמשונה הוא

[60] לענין שבת

[61] כדמפרש טעמא במסכת שבת בפרק 'האורג': מדאצטריך קרא למישרי מילה - מכלל דשאר חובל חייב; ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת - דמקלקל הוא - מכלל דמקלקל בהבערה חייב, כגון השורף כלי, דמקלקל הוא

[62] דאינהו נמי פטירי

[63] דהוי מקלקל על מנת לתקן; והא (דתנן) נצרר הדם אף על פי שלא יצא - משום צובע הוא דמחייב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]