קטגוריה:בראשית א כא

עריכה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כא) "ויברא אלהים את התנינים הגדולים": על דרך הפשט דגים הם ולהפלגת גודל גופם ייחס הבריאה לאלהים כשם שתמצא באדם למעלתו שיחס הכתוב בריאתו לאלהים, הוא שכתוב "ויברא אלהים את האדם בצלמו". והכונה כי הבורא ית' המציא הגופים הגדולים ההם יש מאין. וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם, ארוכים חמש מאות פרסה. גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב. והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר ההוא כוורא דסליק וניים עיילי אכלא טינא באוסייה ומת ושדייה ימא אגודא וחרוב מיני שתין מחוזי אכול מיני שתין מחוזי ומלחו מיניה שתין מחוזי ומחד גלגלא דעיניה עבדו תלת מאה גרבי דמשחא. לשנה כי הדרינן בתר תריסר ירחי שתא חזינן דהוו מנסרי כשורי מגרמיה למבני ביה הנך מחוזי.  ועוד העיד החכם הזה בעצמו הוא קא אזלינן בספינתא וחזינן לההוא כוורא דיתיב חלה אגביה וקדח עליה עשבי. סברינן יבישתא הוא. סלקינן ואפינן ובשלינן. כי חם גביה התהפיך ואי לא מקרבא ספינתא הוה טבענא. וכאלה רבות. ופסוק מלא הוא (תהלים קז כז) "יורדי הים באנית עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגומר".

ועל דרך המדרש ה"תנינים הגדולים" זה לויתן ובת זוגו. והזכיר "הגדולים" להפלגת עוצם גופם כי גויתו נתונה בים אוקינוס המקיף כדור הארץ כלשון "המאורות הגדולים" שהם גדולים כמה פעמים יותר מכדור הארץ. אפשר כי מפני זה לא נאמר בו "ויהי כן" כי עמד הקיום בשניהם, שהרי אמרו רז"ל בפ' המוכר אף לויתן זכר ונקבה בראה ואלמלי נזקקין זה עם זה מחריבין את העולם כולו. מה עשה הקב"ה? סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיה כז) "והרג את התנין אשר בים". ופסוק זה יוכיח בלויתן שב' היו, וזהו שאמר (ישעיה שם) על "לויתן נחש בריח" ועל "לויתן נחש עקלתון". ומה שאמר "והרג את התנין" יורה שנשאר יחידי מבת זוגו. וכן אמר דוד (תהלים כד כז) "לויתן זה יצרת לשחק בו" כלומר שהוא מצחק בים אוקיניס. ואמר הקב"ה לאיוב (איוב מ כ) "התמשוך לויתן בחכה". ומה שכתב "את התנינים" לרבות שאר דגים שבים שהם נרמזים בריבוי "את", ואולי הם מזונות ללויתן.

והרב הגדול מורי, ר' שלמה נ"י פירש ענין המדרש הזה שאין להרחיק להיות לצדיקים לעולם הבא סעודה כפשטי הדברים שבאו לרבותינו במדרשיה והגדות, וכמו שדרשו רז"ל ר' ברכיה בשם ר' יצחק, אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, פירוש "אריסטון" סעודה. וכל מי שלא אכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה לאכול ממנה לעולם הבא, הה"ד (ויקרא ז כד) "וחלב נבלה וחלב טרפה..". גם בפ' המוכר (דף עה) מצינו עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, לא אמר "מלויתן" אלא "מבשרו". ואין תכלית הכונה באותה סעודה כונת המאכל והמשתה לבד, למילוי הכרס ולהנאת הגוף והגרון, שאין זה ענין העולם הבא, אלא שכבר נודע שבסבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו גם כן כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה. ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג המושכלות. וכענין האמור באלישע (מלכים ב ג) "קחו לי מנגן.." ודרשו ז"ל אין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה. וכענין המטעמים ששאל יצחק ובאר הכונה -- "בעבור תברכך נפשי", לא אמר "בעבור אברכך". כענין סעודת אהרן וכל זקני ישראל עם חותן משה לפני האלהים. וכענין סעודת שמואל וכתיב "בני הנביאים עומדים ומתנבאים לפניו". וכן יתכן להיות הסעודות ההן לצדיקים בבשר ודגים נבראו מששת ימי בראשית לתכלית הזה בתכלית העונג שאין העולם הזה ראוי להשיג אליו זולתי לעולם הבא. ואותן שהן מזומנים לאותן סעודות שהן תכלית המבוקש למין האנושי. ואפשר שאותן המאכלים זכי הטבע מאד הוכנו מתחלת הבריאה להיות מרבים השכל בטבע כענין שכתוב "ונחמד העץ להשכיל". גם ידוע היום במקצת המסעדים והסמים שהם בטבעם מועילים לזה, כל שכן אותן שנבראו מששת ימי בראשית, אולי לכונה הזאת. וכענין שאירע במן שהוא מאכל גופני שנתן בזמן התורה אל עם שהיו מעותדים לדעת האמתות ולהתבונן במושכלות כשכלים הנפרדים, ולא היה בו שום מותר כלל שיטריד את השכל. והוא שאמרו ז"ל שהיה כולו נבלע באברים. ודרשו רז"ל (תהלים עח כה) "לכם אבירים אכל איש" — לחם הנבלע באברים. וכבר שמוהו רז"ל רמז למזון הצדיקים לעתיד לבא באמרם בחגיגה הקב"ה טוחן מן ברקיע לצדיקים. ואולי הסעודה הזאת המעותדת לצדיקים תהיה בסוף הזמן שנוהג בו ענין פעולות גופניות במאכל ובמשתה ואחריה יתבטל מהם הנהוג ההוא ויהיו יושבין ועטרותיהן בראשיהן ובתעדנין מזיו השכינה ותהיה להם הסעודה ההיא כענין העצרת אלא שזה תשלום זמן הקדש וזה תשלום זמן החול.

ועל דרך השכל ענין לויתן, זכר ונקבה בראם, ירמוז לענין השכל והנפש. ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה שהיא עבודת הש"י וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל; ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה, וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לה צורה. לכן נקרא השכל "זכר" והנפש "נקבה". ולויתן ענין חיבור מלשון "ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד), גם ענין פאר מלשון "לוית חן", שמתלוה אל הנפש וכשהיא נגררת אחריו הוא לה לוית חן נקרא לויתן וכשהיא נזקקת לו ומתלוה אליו תשוב להיות כמוהו. יקראהו לויתן זכר ונקבה כאילו הם מין אחד וענין אחד, זולתי שזה זכר פועל וזה נקבה מקבלת הפעולה. ועל כן אמרו כי לויתן זכר ונקבה, ופעמים יקראו אותן לויתן מפני שהם מתחברים ומתלוים בגוף.

והנה האדם אחר שנהוה על הכונה הזאת שאמרנו למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים? וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כולו לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה. וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו. מה עשה? סרס את הזכר והרג את הנקבה. הסרוס הזה — העדר כח ההולדה, גם ההריגה העדר החיים. ולפיכך כינו אסיפת הדבר והעדרו ל"סירוס" ו"הריגה". ומלחה לצדיקים לעתיד לבא — הדבר המעמיד כינוהו במליחה כאמרו מלח ממונא חסר וממנו ברית מלח עולם. ומפני שהמלח מעמידם מלקבל הפסד. והכוונה בכל זה כי הסירוס השחתת כלי ההולדה והעדר הכח מהם והוא סיבת ריחוק הזכר מן הנקבה וסיבת הפסד בעלי חיים. ועל כן אמר "ומלחה", רמז כי יש לנפש הצדיקים השארות והיה קיימת לעולם הבא. ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים, המשילו וכינו אותה כדגים שנבראו מן המים, עד כאן לשון הרב הגדול מורי נ"י.

ועל דרך הקבלה, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" — כבר ידעת מאמר רז"ל שהמלאכים נבראו ביום חמישי. והתנינים הגדולים הן ארבע מחנות שכינה שהן מחול לשכינתו של הקב"ה לקלסו ולרוממו בשירות ותשבחות מלשון (שופטים ה, יא) "שם יתנו צדקות ה' ". וכבר הזכיר "ועוף יעופף" שהכוונה על המלאכים שכתוב בהם "ובשתים יעופף" ועל כן נקרא עוף שכנפיו כפולים לשתים "ומועפף", בשתים. ותרגום "וכפלת" ותעיף. והא למדת כי שם העוף הוא הנקרא לכל מעופף בשתים הן גופני הן רוחני. ואמר "על הארץ" על המקום שהוא הדום רגליו.

ויש לך להתבונן איך הוסיף ביאור ואמר "על הארץ על פני רקיע השמים". וכאילו אמר, מה שהוא אומר "על הארץ, פירושו "על פני רקיע השמים", והוא כלשון (יחזקאל טו) "והנה אופן אחד בארץ" שפירושו בשטח קרקעית הגלגל, וכן תרגם יונתן מלרע לרום שמיא.   ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ראיתי: "ועוף" — זה מיכאל שנאמר (ישעיה ו ז) "ויעף אלי"; "יעופף" — זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כב) "מועף ביעף"; "על הארץ" — זה רפאל; "על פני רקיע השמים" — זה אוריאל, עד כאן. וזהו סוד (שיר ג י) "מרכבו ארגמן, והמשכיל יבין.  ואת כל נפש החיה הרומשת היא החיה המרובעת פנים, היא שהזכיר עליה יחזקאל (יחזקאל יב) "היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר" ומזה אמר "אשר שרצו המים" כמו שאמר בנהר כבר.  ואת כל עוף כנף למינהו באר כי המלאכים הנבראים ביום חמישי הם מינים חלוקים, מדרגות מדרגות, זו למעלה מזו. יש מהם ממים, ויש מהם מאש, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש, והבן זה.