ביאור:בבלי בבא קמא דף ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ובעל חוב בבינונית [1]!? וכי תימא סבר רבי עקיבא: 'כל בעל חוב נמי בעידית' - [2] איכא למיפרך: מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין [3], תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין [4]?

לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך '"שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש' - רבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא, דתניא [5]: רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור; שור של הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מועד - משלם נזק שלם [6].

אי הכי - רבי ישמעאל ורבי עקיבא - ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי? דלמא דכולי עלמא בדניזק שיימינן [7], והכא בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן קמפלגי [8]: רבי עקיבא סבר כרבי שמעון בן מנסיא ורבי ישמעאל סבר כרבנן?

אם כן - מאי 'לא בא הכתוב' [9]? ועוד: מאי 'קל וחומר להקדש' [10]? ועוד: הא אמר רב אשי תניא בהדיא [11] 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם': מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.

רמי ליה אביי לרבא: כתיב 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'; מיטב אִין, מידי אחרינא לא? והתניא: (שמות כא לד) [בעל הבור ישלם כסף] ישיב [לבעליו והמת יהיה לו] [12] - לרבות [13] שוה כסף, ואפילו סובין!

לא קשיא: כאן מדעתו [14], כאן בעל כרחו [15].

אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי דכתיב 'ישלם' [16] - בעל כרחו.

אמר ליה אביי: מי כתיב 'ישולם' [17]? 'ישַלֵם' כתיב, מדעתו [18] משמע?

אלא אמר אביי [19] כדמר [20] [21] דתניא: 'הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים [22] ואינו מוצא למוכרן [23] מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה [24]' והוי בה מר [25]: היכי דמי? אי הוזל ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זל בהדייהו - אפילו טובא נמי ליספי ליה [26], דהא זול דכולי עלמא נמי! אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא, ודידיה, איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה -


עמוד ב

אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה [27]! ואמר מר עלה: לא, צריכא: דביומי ניסן יקרא ארעתא [28], וביומי תשרי זל ארעתא [29], דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי - הואיל ואצטריכא ליה זוזי - זבין כדהשתא [30]עד פלגא אורחיה [של הקרקעות] למיזל [לרדת במחירן], טפי לאו אורחיה למיזל; והכא נמי גבי נזקין [31]: דיניה בעידית [32]; ואי אמר ליה איהו [33]: 'הב לי בינונית [34] טפי פורתא [35]' [36] - [37] אמר ליה [38]: "אי שקלת [39] כדינך - שקול כדהשתא [40], ואי לא - שקיל [41] כיוקרא דלקמיה [42].

לישנא אחרינא:

מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי, אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות, והיו לו בתים שדות וכרמים, ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן - מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן.

אפילו טובא נמי. אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן - ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן, דהא מַכָּה דכולי עלמא הוא, ולא פשע מידי.

אפילו פורתא נמי. אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא - לא ליספו ליה, דפושע הוא

עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לא. הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן - אין מאכילין אותו מעשר עני, דזה דרכו, ואם הוזלו טפי – מאכילין, ולא יפסיד; ותפוס לשון ראשון.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אם כן הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר 'ממיטב' ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא [43]!?

אלא אמר רב אחא בר יעקב: אי איכא לדמויי [44] – לבעל חוב מדמינן ליה: בעל חוב דיניה בבינונית [45], ואי [46]אמר ליה [47]: "הב לי זיבורית טפי פורתא [48]" - [49] אמר ליה "אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא [50] - שקיל כי יוקרא דלקמיה".

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: אם כן נעלת דלת בפני לוין, דאמר ליה: אילו הוו לי זוזי - הוה שקלי כדהשתא; השתא דזוזי גבך - אשקול כיוקרא דלקמיה?

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: אי איכא לדמויי - לכתובת אשה מדמינן [51], דהא כתובת אשה דינה בזיבורית [52], ואי אמרה ליה איהי "הב לי בינונית בציר פורתא" אמר לה "אי שקלת כדינך - שקול כדהשתא, ואי לא - שקלי כיוקרא דלקמיה".

מכל מקום קשיא [53]!?

אמר רבא: כל דיהיב ליה - ממיטב ליתיב ליה [54].

והא 'מיטב שדהו' כתיב [55]?

אלא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב – פרשוה: כל מילי [56] מיטב הוא: דאי לא מזדבן הכא [57] - מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא, דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא [58].

בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין [59] - בשלו הן שמין [60] או בשל עולם הן שמין [61]?

אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן [62]; כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן; מאי? 'מיטב שדהו" אמר רחמנא, למעוטי דניזק [63], או דלמא למעוטי דעלמא נמי [64]?

אמר ליה: רחמנא אמר 'מיטב שדהו' [65] ואת אמרת 'בשל עולם הן שמין'? [66]

איתיביה: 'אין לו [67] אלא עידית - כולם גובין מן העידית;

בינונית - כולם גובין בינונית;

זיבורית - כולם גובין זיבורית;

היו לו עידית ובינונית וזיבורית: נזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית [68];

עידית ובינונית: נזקין בעידית, בעל חוב וכתובת אשה בבינונית;

בינונית וזיבורית: נזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית;

הערות עריכה

  1. ^ במסכת גיטין בפרק 'הנזקין' (דף מח:)
  2. ^ אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה:
  3. ^ שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית
  4. ^ דלא שקיל נזק מידי
  5. ^ בריש פירקין ד'שור שנגח ארבעה וחמשה' [לז,ב]
  6. ^ וקדריש ליה ל'רעהו' הכי: שור של רעהו - הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק, אבל אי מזיק שור של הקדש - משלם מזיק נזק שלם, ואפילו תם; וקאמר רבי עקיבא דשָקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק
  7. ^ ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית, הואיל והוא כעידית דניזק, דמודה רבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר 'מיטב שדהו של ניזק', ו'עידית' דקאמר רבי עקיבא - עידית דניזק קאמר, ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש
  8. ^ דשמעיה רבי עקיבא לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט, אבל בנזקי הקדש - פטר ליה, ואתי רבי עקיבא לפלוגי עליה
  9. ^ דמשמע דבקרא גופיה פליגי: 'דלא בא הכתוב להכי'; אלמא בהדיוט נמי פליגי
  10. ^ הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אנִיזק קאי, ולאקולי אתא, דיהיב ליה מזיק מזיבורית - מאי קל וחומר להקדש? גריעותא הוי; ולרבי עקיבא יפה כחו דהקדש בנזקין, דאמר דאפילו הוי מזיק תם - שקיל הקדש נזק שלם, ונפקא ליה מרעהו
  11. ^ ד'מן העידית' דקאמר רבי עקיבא - אמזיק קאי
  12. ^ דהוה ליה למיכתב 'בעל הבור ישלם כסף לבעליו'; 'ישיב' דכתב רחמנא - למה לי, הואיל וכבר כתיב 'ישלם'?
  13. ^ כל הֲשָבוֹת:
  14. ^ אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו, דלא אטרחיה לצעוק עליו בבית דין - שקיל סובין
  15. ^ אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בבית דין, דהיינו בעל כרחו - אינו משלם אלא כסף
  16. ^ דגבי מיטב כתיב 'ישלם', דמשמע: ישלם בעל כרחו
  17. ^ משמע על ידי אחרים, דבית דין יורדין לנכסיו דמזיק
  18. ^ נמי
  19. ^ לא משכחת תירוצא להני קראי אלא
  20. ^ כי האי גוונא דתרצה רבה להך:
  21. ^ תנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח): מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דלאו עני הוא, ונמצא גוזל עניים; היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת - הרי זה יטול
  22. ^ שוה מאתים זוז
  23. ^ וזה - יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז, אבל אינו מוצא למכור
  24. ^ שוה מאה זוז, וקרקעותיו ימכור במאה זוז, דטפי מפלגא לא זיילי לעולם, והרי יש לו מאתים זוז
  25. ^ והיינו רבה
  26. ^ שהרי עכשיו אין שוה מאתים זוז ותנן (שם) היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת יטול
  27. ^ שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז
  28. ^ מפני שהלוקח נִיר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון
  29. ^ שאין סיפק לזורען באותה שנה
  30. ^ בתשרי משום דאיצטריך לזוזי, הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר, הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים; ועשיר לא הוי, הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים; הלכך משלימין לו עד מאתים, והיינו מחצה, ד
  31. ^ בהכי מיתרצו קראי
  32. ^ כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא, וביומי תשרי זול, והזיק בתשרי שוה מנה, ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק, ודינו בעידית, כדכתיב 'מיטב'
  33. ^ ניזק
  34. ^ כדהשתא
  35. ^ ממאי דבעית למיתב לי בעידית
  36. ^ לא מצי למכפייה;
  37. ^ אלא
  38. ^ מזיק
  39. ^ בעידית
  40. ^ כי זול דהשתא
  41. ^ מבינונית
  42. ^ ולהכי אתי 'ישיב': לרבות סובין; דאי בעי למשקל ניזק סובין, כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק, וניחא ליה בה - שקיל לה כיוקרא דלקמיה, דהא שוה כסף הוא בניסן; ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי, כדאמרן, דסופה לייקר בניסן: משום דאי אין סופה לייקר - קרא למאי אתא? פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בעל כרחו של מזיק, שאפילו בעידית יפה כחו, כל שכן בבינונית! אלא להכי אתא קרא: למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה
  43. ^ לא שקיל כי השתא
  44. ^ להא דרבה
  45. ^ בפרק 'הניזקין' במסכת גיטין (דף מח:)
  46. ^ אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי, ו
  47. ^ ללוה
  48. ^ כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא
  49. ^ מצי
  50. ^ בינונית
  51. ^ וכגון שנתן לה גט בתשרי, וזילו ארעתיה, והיתה כתובתה מאתים
  52. ^ כדמסקינן התם בפרק 'הניזקין'
  53. ^ 'מיטב' [דוקא, מצד אחד] ו'ישיב' דמרבי סובין [אפילו, מצד שני]
  54. ^ וכי פרע ליה סובין - יתן לו מסובין מעולין שלו
  55. ^ ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא
  56. ^ דמטלטלין' שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר
  57. ^ כולי האי
  58. ^ ולהכי לא כתיב 'מיטב' אלא לגבי שדות; והכי מתרצי קראי: בשדות יתן מיטב, ובמטלטלים - אפילו סובין
  59. ^ האי עידית וזיבורית
  60. ^ וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק - יהיב ליה, ואי אית ליה עידית וזיבורית ושוייה זיבורית דידיה כעידית דעלמא - אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה, דבתר ארעתא דידיה אזלינן
  61. ^ ויהיב ליה מזיבורית, שהרי לכל העולם הוא עידית
  62. ^ וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק - יהיב ליה מזיבורית
  63. ^ דלא אזלינן בתר מיטב דניזק, ואף על גב דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק: הואיל ולא הוי מיטב לעלמא - לא יהיב ליה מינה; אבל אי לעלמא הויא מיטב - יהיב ליה מינה, אף על גב דאית ליה עידית
  64. ^ ד'שדהו' דוקא; וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה
  65. ^ דאזלינן בתר ארעתא דידיה, ויהיב ליה מעידית ארעתיה
  66. ^ ולא שיימינן בשל עולם.
  67. ^ במי שהיו עליו בעל חוב, וכתובת אשה, ונזקין
  68. ^ במסכת גיטין בפרק 'הניזקין' (דף מט:) תני טעמא: דיותר משאיש רוצה לישא - אשה רוצה לינשא