פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


פרה רבוצה בו ושטפה נהר, דרבי אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו [1].

משנה:

הגוזל את חבירו או שהלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב - לא יחזיר לו במדבר [2]; "על מנת לצאת במדבר" - יחזיר לו במדבר [3].

גמרא:

ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום; אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן!?

אמר אביי: הכי קאמר: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום [4]; אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן.

על מנת לצאת במדבר [יחזיר לו במדבר]:

פשיטא!?

לא, צריכא דאמר ליה "ליהוי האי פקדון גבך, דאנא למדבר נפיקנא", ואמר ליה איהו: "אנא למדבר נמי בעינא למיפק אי בעינא לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך!" [5].

משנה:

האומר לחבירו "גזלתיך - ", "הלויתני - ", "הפקדת אצלי - ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך" - חייב לשלם; אבל אם אמר לו "איני יודע אם גזלתיך", "- אם הלויתני", "- אם הפקדת אצלי" - פטור מלשלם.

גמרא:

איתמר: "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע": רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב [6], ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי 'חייב': ברי ושמא - ברי עדיף; רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: 'פטור': אוקי ממונא בחזקת מריה [7].

תנן: אבל אם אמר לו "איני יודע אם הלויתני" – פטור, היכי דמי?: אילימא דלא קא תבע ליה [8] - רישא נמי דלא קא תבע ליה, אמאי חייב? - אלא דקתבע ליה? וקתני סיפא: פטור מלשלם!?

לא, לעולם דלא קא תבע ליה, ורישא - בבא לצאת ידי שמים [9].

איתמר נמי [10]: אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו "מנה לי בידך" והלה אומר "איני יודע" – חייב' - בבא לצאת ידי שמים.

משנה:

הגונב טלה מן העדר והחזירו, ומת או נגנב - חייב באחריותו [11]; לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן ושלימה היא [12] - פטור.

גמרא:

אמר רב: לדעת [13] - צריך דעת [14], שלא לדעת [15] - [16] מִניָן פוטר; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – אסיפא [17];

ושמואל אמר: בין לדעת בין שלא לדעת - מנין פוטר; וכי קתני ומנו [18] והיא שלימה – פטור – אכולה [19];

ורבי יוחנן אומר: לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - אפילו מנין נמי לא צריך; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – ארישא [20];

רב חסדא אמר: לדעת - מנין פוטר; שלא לדעת - צריך דעת [21]; וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – ארישא [22].

אמר רבא:


עמוד ב


[23] מאי טעמא דרב חסדא? הואיל ואנקטה נגרי ברייתא [24].

ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: 'האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה [25], ורמא ביה קלא, ושדייה, ולא ידע אי הדריה אי לא הדריה ומת או נגנב - חייב באחריותו'; מאי לאו אף על גב דמני [26]?

לא, דלא מני.

ומי אמר רב הכי [’לדעת צריך דעת’]? והאמר רב: החזירו לעדר שבמדבר [27] – יצא [28]' [29]?

אמר רב חנן בר אבא: מודה רב בִרְקוּעָתָא [30] [הב"ח: 'טלוא' תרגום אונקלוס 'רקוע', וכן הוא במסכת שבת דף קז:].

לימא כתנאי: הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס - למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים.

סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' [31]; מאי לאו בסלע [32] לדעת [33], ובפלוגתא דרב ושמואל?

<לא!> בטלה [34] שלא לדעת, ובפלוגתא דרב חסדא ורבי יוחנן [35].

אמר רב זביד משמיה דרבא: בשומר שגנב מרשות בעלים - כולי עלמא לא פליגי [36], כדרב חסדא [37]; והכא - בשומר שגנב מרשותו [38], שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי: רבי עקיבא סבר: [39] כלתה לו שמירתו [40], ורבי ישמעאל סבר: לא כלתה לו שמירתו [41].

לימא: מנין פוטר - תנאי היא, דתניא: הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון [42]: תני חדא יצא', ותניא אידך לא יצא!? סברוה דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, דאמר 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה [43]; מאי לאו בהא קמיפלגי: דמאן דאמר יצא סבר מנין פוטר, ומאן דאמר לא יצא סבר מנין אינו פוטר!?

אמרי: אי סבירא לן כרבי יצחק - כולי עלמא לא פליגי דמנין פוטר; אלא בדרבי יצחק קמיפלגי: מר אית ליה דרבי יצחק, ומר לית ליה דרבי יצחק [44];

ואי בעית אימא: דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, ולא קשיא: הא [45] דמני [46] ורמא ליה בכיסיה [47], והא [48] דמני [49] ורמא לידיה [50];

ואיבעית אימא: אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה: הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה [51], הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה.

משנה:

אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים [52], ולא משומרי-פירות עצים ופירות; אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל [53], ועגלים [54] בשרון [55];

וכולן שאמרו להטמין – אסור;

ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"יא מ"ד]: 'אין לוקחין מן הרועים לא עזים, ולא גדיים, ולא גיזין, ולא תלושין של צמר [56]; אבל לוקחין מהן [57] תפורין, מפני שהן שלהן [58];

ולוקחין מהן חלב וגבינה - במדבר [59] ולא בישוב [60];

ולוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן [61] ארבעה וחמשה גיזין, אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין;

רבי יהודה אומר: בייתות - לוקחין מהן [62], מדבריות - אין לוקחין מהן;

כללו של דבר: כל שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש [63] בו - לוקחין מהן; אין מרגיש בו - אין לוקחין מהן.'

אמר מר: לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין השתא יש לומר ארבעה זבנינן, חמשה מיבעיא?

אמר רב חסדא: ארבעה מתוך חמשה [64];

ואיכא דאמרי אמר רב חסדא: ארבעה מעדר קטן וחמש מעדר גדול.

הא - גופא קשיא: אמרת ארבעה וחמשה צאן ארבעה וחמשה גיזין ארבעה וחמשה אִין, אבל שלש – לא? אימא סיפא: אבל לא שתי צאן - הא שלש זבנינן!?

לא קשיא: הא בברייתא [65], הא בכחישתא [66].

רבי יהודה אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן:

איבעיא להו: רבי יהודה - ארישא קאי [67], ולחומרא? או דלמא אסיפא קאי [68], ולקולא?

ארישא קאי, ולחומרא: דאמר לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן - הני מילי בייתות, אבל מדבריות - אפילו ארבעה וחמשה לא'? או דלמא אסיפא קאי, ולקולא: דאמר 'אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין' - הני מילי מדבריות, אבל בייתות - שתים נמי לוקחין'?

תא שמע: דתניא: רבי יהודה אומר: לוקחין בייתות מהן, ואין לוקחין מהן מדבריות; ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן;


הערותעריכה

  1. ^ וגזלן לא משכה, והוי כקרקעות; ולרבי אלעזר, דאמר 'שדה נגזלת' - קונה פרה עמה, וחייב לשלם, דמטלטלין נקנין אגב קרקע; ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה
  2. ^ אם אין זה תובעו - אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר, דלאו מקום שימור הוא
  3. ^ קסלקא דעתא שאמר לו לוה זה "על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך" להכי פריך 'פשיטא!? והא מַתְנֶה בהדיא לקבלו במדבר!?
  4. ^ אם ירצה מלוה, דידו על העליונה
  5. ^ ואשמועינן תנא: דאע"ג דלא תנאי גמור הוא, דהא 'אי בעית' קאמר - אפילו הכי, כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק - על כרחו יקבלם
  6. ^ לשלם
  7. ^ ומיהו ישבע כדאמר: שאין יודע שחייב לו כלום, דלא עדיף שמא מברי; דהא אי נמי הוה טעין ליה "אין לך בידי כלום" הוי משביעין ליה שבועת היסת
  8. ^ ואמר ליה: "גזלתני", דהוי טענת ברי
  9. ^ וכיון דקא מודי דודאי גזליה - לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה; אבל סיפא - הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע - ליכא שום טענת ברי - לא צריך למיפק ידי שמים
  10. ^ אתמר נמי דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם - מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי; הלכך רב הונא, דאוקמה רישא בדלא תבע, הואיל ואיכא קצת ברי, דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא - חייב בבא לצאת ידי שמים
  11. ^ דמכי גנבה - קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד - לאו השבה היא, עד שמודע להו לבעלים
  12. ^ אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים
  13. ^ אם הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה
  14. ^ צריך שיודיעם כשיחזירנה, ואי לא הודע להו - אף על גב דמנו את הצאן והיא שלימה - עדיין חייב באחריותה: דכיון דידע - הויא ליה גזילה גמורה, ובעינן השבה מעליותא
  15. ^ לא הכירו בעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום
  16. ^ ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה -
  17. ^ לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור; אבל ידעו - לא מהני מנין
  18. ^ את הצאן
  19. ^ בין ידעו בין שלא ידעו, והכי משמע מתניתין: הגונב טלה - ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי, מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו - והחזירה ומת - חייב באחריותו; וכן לא ידעו בגניבתו ובחזירתו - נמי חייב; אבל מנו את הצאן והיא שלימה - פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו
  20. ^ והכי קתני: הגונב טלה - דהיינו ידעו אחרי כן, והחזירו - חייב באחריותן היכא דלא מנו, אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו - אפילו אין מנין, או שמנו אפילו הואי ידיעה - פטור
  21. ^ צריך להודיעו; אם לא הודיעו - אף על גב דמנו - חייב
  22. ^ והכי משמע מתניתין: חייב באחריות, בין מנו בין לא מנו; אימתי? בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו; ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה - פטור
  23. ^ בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת; ועוד מתניתין ניחא לתרוצי כוותייהו טפי;
  24. ^ למדה לצאת חוץ, ומעתה צריכה שימור יפה; וכיון דלא ידעו בעלים - לא מזדהרי בה; אבל לדעת - מנין פוטר, שהרי הכירו שנגנבה והחזירה, ומעכשיו יזהרו בה
  25. ^ כדי לגונבה
  26. ^ אלמא 'לדעת' צריך דעת
  27. ^ שיש לו לבעל הבית במדבר
  28. ^ ואף על גב דליכא לא לדעת ולא מנין
  29. ^ ורב [לעיל] לא סגי ליה בלאו חד מהני
  30. ^ שהטלה ניכר הוא כשנגנב, וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו, ואפילו לא מנה
  31. ^ והבעלים יודעין בגנניבתו, שמנו והיא חסירה, ולאחר חזרה מנו והיא שלימה
  32. ^ פליגי
  33. ^ כדפרישית, וידעו הבעלים בגניבתו, וקאמר רבי ישמעאל: מנין פוטר, שאדם עשוי למשמש בכיסו, ומנה והיא שלימה – פטור, וכשמואל, דאמר: 'לדעת - מנין פוטר'; ורבי עקיבא כרב, דאמר 'לדעת צריך דעת'
  34. ^ פליגי
  35. ^ דרבי ישמעאל, דאמר 'למקום שגנב - יחזיר' כרבי יוחנן, דאמר 'שלא לדעת אפילו מנין לא צריך'; ורבי עקיבא כרב חסדא, דאמר 'שלא לדעת צריך דעת'
  36. ^ הכי גרסינן: א"ר זביד משמיה דרבא: בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי
  37. ^ דסבירא להו כרב חסדא, כדמפרש טעמא: משום דאנקטה ניגרי ברייתא
  38. ^ בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן, ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה, וכולי עלמא כרב חסדא, דאמר 'שלא מדעת צריך דעת'
  39. ^ כיון שנעשה גנב -
  40. ^ דתו לא מהימן להו לבעלים, דהא הוה ליה גונב; שלא לדעת צריך דעת, ולא אמרינן 'סגיא בדעת שומר, והא איהו ידע בחזירתו'
  41. ^ עדיין הוא שומר עליו, וסגי בדעת דידיה
  42. ^ לאחר זמן לקח הימנו מקח, וכשנתן לו דמים - הוסיף עליהם מעות הגזילה, והבליע בחשבון, שהיה בוש לומר 'הרי גזילתך'
  43. ^ ולמנות כמה בכיסו; וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח, והכיר שהחזיר לו גזילתו
  44. ^ וליכא מנין
  45. ^ דקתני לא יצא
  46. ^ גזלן
  47. ^ ורמא לידיה דנגזל; הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן
  48. ^ דקתני יצא
  49. ^ גזלן
  50. ^ ורמא לכיסיה דנגזל; וכיון דאית לן דרבי יצחק - מנין פוטר
  51. ^ ולא ידע כמה
  52. ^ דאיכא למימר שמא גנבו מצֹאנוֹ של בעל הבית המסור להם
  53. ^ זו היא מלאכת הנשים, והן עצמן עושות ומוכרות, ולדעת בעליהן הוא
  54. ^ הרועים
  55. ^ ברחבה, לעין כל; מאחר שמוכרין בפרהסיא - לא גנבום. לישנא אחרינא 'שרון': שם מקום, ומקום גידול עגלים הוא, ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן, ושלהן הן; לשון זה עיקר, דתניא במנחות (בפרק 'כל קרבנות', דף פז,א): 'אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון'
  56. ^ שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט
  57. ^ בגדים
  58. ^ דאי נמי גנבו - קננהו בשינוי
  59. ^ דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם, והרועה נטלן
  60. ^ אבל לא בישוב, שדרך להביאו לבית בעל הבית
  61. ^ שחסרונן ניכר בעדר, ואין יכול לישמט ולומר "זאב טרפה"
  62. ^ שהרי בעל הבית יודע מניינם
  63. ^ מבין
  64. ^ אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע - מותר ליקח, דכולי האי לא גניב מדבר מועט
  65. ^ בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן, ומרגיש בשלש
  66. ^ אין חשובות לו, ואין עינו עליהם; לפיכך אין מרגיש, כלומר: אין יודע כשמוכרם זה
  67. ^ ארבע וחמש דשרי תנא קמא
  68. ^ שתי צאן דקאסר תנא קמא