ביאור:בבלי בבא קמא דף צ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד.
לימא דרבא - תנאי היא?
לא! דכולי עלמא אית להו דרבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא [2], והכא ב'קנין פירות כקנין הגוף דמי' [3] קמיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: 'המוכר עבדו [4] לאחר, ופסק עמו [5] על מנת שישמשנו [6] שלשים יום: רבי מאיר אומר: ראשון ישנו בדין 'יום או יומים' [7], מפני שהוא תחתיו [8];
- קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי -
רבי יהודה אומר: שֵנִי ישנו בדין 'יום או יומים', מפני שהוא כספו
- קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי;
רבי יוסי אומר: שניהם ישנן בדין 'יום או יומים': זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו
- מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל;
רבי אלעזר אומר: שניהם אינן בדין 'יום או יומים': זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו'.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? אמר קרא (שמות כא כא: אך אם יום או יומים יעמד לא יקם) כי כספוֹ הוא - כספו המיוחד לו.
כמאן אזלא הא דאמר אמימר: 'איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג [9] - לא עשו ולא כלום [10]' [11]?
כמאן? כרבי אלעזר.
מאן תנא להא דתנו רבנן: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין - אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין [12]'?
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרי משמיה דרבא: רבי אלעזר היא; מי לא אמר רבי אלעזר כספו המיוחד לו? הכא נמי עבדו המיוחד לו.
משנה:
התוקע לחבירו [13] - נותן לו סלע [14].
רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: מנה.
סטרו [15] - נותן לו מאתים זוז;
לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז;
צרם [16] באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז.
[המשך המשנה]
זה הכלל: הכל לפי כבודו [17].
אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב;
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק; באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו: "רבי! תן לי זמן!" ונתן לו זמן. שמרה [18] עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן [19]; גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה; העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו: "לזו אני נותן ארבע מאות זוז"?
אמר לו: לא אמרת כלום: [הרי] החובל בעצמו - אף על פי שאינו רשאי [20] – פטור; אחרים שחבלו בו – חייבים;
[21] והקוצץ נטיעותיו - אף על פי שאינו רשאי [22] – פטור; אחרים חייבין [23].
גמרא:
איבעיא להו: מנה צורי [24] תנן? או מנה מדינה [25] תנן?
תא שמע: דההוא גברא דתקע ליה לחבריה; אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה; אמר ליה: 'הא אנא הא רבי יוסי הגלילי, הב ליה מנה צורי' שמע מינה מנה צורי תנן!
שמע מינה.
מאי 'הא אנא הא רבי יוסי הגלילי'?: אילימא הכי קאמר ליה: 'הא אנא - דחזיתך, והא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי - זיל הב ליה מנה צורי' למימרא דעד נעשה דיין!? והתניא: סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש - מקצתן נעשו עדים, ומקצתן נעשו דיינין, דברי רבי טרפון; רבי עקיבא אומר: כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין [ורבי יהודה נשיאה פוסק לפי רבי טרפון ולא כרבי עקיבא]?
עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין, אבל עד נעשה דיין - לא קאמר; כי תניא ההיא - כגון שראו בלילה [26] דלא למעבד דינא נינהו;
ואיבעית אימא: הכי קאמר ליה: 'הא אנא - דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי, דאמר: מנה צורי, והא סהדי דמסהדי בך: זיל הב ליה מנה צורי.
וסבר רבי עקיבא דאין עד נעשה דיין? והתניא ’[שמות כא,יח: וכי יריבן אנשים] והכה איש את רעהו באבן או באגרוף [ולא ימות, ונפל למשכב]: שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים [27] - אף כל שמסור לעדה ולעדים, פרט לשיצתה מתחת יד העדים [28]!
אמר לו רבי עקיבא: [29] וכי בפני בית דין הכהו, שיודעין כמה הכהו [30] ועל מה הכהו [31]: אם על שוקו או ציפר נפשו [32]? ועוד: הרי שדחף את חבירו מראש הגג או מראש הבירה ומת - בית דין הולכין אצל בירה או בירה הולכת אצל בית דין [33]? ועוד: אם נפלה [34] - חוזר ובונה [35]? אלא מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים - אף כל שהוא מסור לעדים [36], פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה [37] – פטור'; קתני מיהת אמר לו רבי עקיבא: וכי בפני בית דין הכהו, שיודעין כמה הכהו? - הא הכהו בפניהם - עד נעשה דיין!
לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר, וליה לא סבירא ליה.
תנו רבנן: 'שור תם שהמית והזיק [38] - דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות [39]; מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות [40] וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות;
קדמו ודנוהו דיני נפשות - אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות'; - וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות - מאי הוי? ליהדר ולידייניה נמי ממונות!?
אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי: הא - מני? רבי שמעון התימני היא, דאמר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים -
הערות
עריכה- ^ 'הקדש': עשה שורו אפותיקי לבעל חובו, וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח - הפקיע שיעבודיה דמלוה, ומותר למזבח, ואין בו משום גזל, ששבח הקדש מפקיעו, הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו; ודוקא קדושת הגוף, אבל קדושת דמים - לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה, דתנן: מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' [במסכת ערכין דף כג,ב] ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי, ומפקעי, ונאסרין בהנאה; 'חמץ': נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, ולא הרהינו אצלו, דמחוסר גוביינא: שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד: כשבא עת ביעורו - מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי, וחייב ישראל לבערו; והא דתנן בפסחים (פ"ב מ"ג; ל,ב): נכרי שהלוה לישראל על חמצו - מותר בהנאה לאחר הפסח - מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו: שנתנו במשכון ביד נכרי, דלא מחוסר גוביינא, ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש; 'שחרור': עשה עבדו אפותיקי, ושחררו הלוה – משוחרר, וגובה זה חובו ממקום אחר.
- ^ ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא
- ^ דעלמא
- ^ עבד כנעני
- ^ המוכר עם הלוקח
- ^ עוד
- ^ אם הכהו בתוך שלשים יום הללו, ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי - אינו נהרג, דכתיב (שמות כא כא) אך אם יום או יומים [יעמד לא יקם כי כספו הוא]
- ^ אבל שני - אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון - אינו בדין יום או יומים, ונהרג עליו, אפילו מת מחולי זה לסוף שלש שנים, דקנין פירות שהוא קנין לראשון - כקנין הגוף דמי, ולאו דשני הוא
- ^ אפילו מכרו שניהם כאחד
- ^ שאינו לא לזה ולא לזה
- ^ ואם מת אחד מהם, זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות, ולא דמו לשותפין דעלמא, דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי, וכן לזה; אבל הכא - כולן קנויין לה לגוף, וכולן קנויין לו לפירות, וליכא 'מיוחד' - לא לזה ולא לזה
- ^ כ"ד הן, שהעבד יוצא בהן לחירות [בפרק קמא דקדושין (דף כה,א)]
- ^ הכהו על אזנו - לשון מורי; לשון אחר: תוקע ממש
- ^ משום בושת
- ^ על הלחי; כמו 'הסוטר לועו של ישראל' (סנהדרין נח ב)
- ^ משך; ובבכורות (דף לד,א) שמעתי לשון פוגם
- ^ בגמרא מפרש: קולא היא? או חומרא?
- ^ המתין לה עד שראתה
- ^ שמן קנוי באיסר
- ^ כדמפרש טעמא בגמרא
- ^ וכן
- ^ דעובר בבל תשחית (דברים כ)
- ^ נטיעה בת שנה - שתי כסף, כדאמר ב'הכונס' (לעיל נח,ב)
- ^ עשרים וחמשה סלעים, מאה זוז
- ^ שמינית שבמנה צורי; סלע של מדינה - חצי זוז, כדאמר ב'שור שנגח' (לעיל לז.): חנן בישא תקע ליה כו'
- ^ ולמחרת כשבאין לדון - אין דנין אלא על פי שמועה, לפיכך צריך למקצתן להעיד; ואם אין שם אלא שלשה - צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם; אבל ראו ביום - עושין על פי הראייה לרבי טרפון מיד; ורבי יהודה הנשיא - כרבי טרפון סבירא ליה
- ^ שיכול להביאו לבית דין לאומדו: אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו, ואם אין ראוי - לא ישלם, שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל
- ^ שנאבדה מהן, ובית דין לא ראוה - אף על פי שראוה עדים – פטור, דבעינן אומדנא בבית דין
- ^ ונהי נמי דאבן בא בבית דין -
- ^ כלומר חשבון המכות שהכהו, שיכול לאמוד
- ^ על איזה מאבריו
- ^ תנוך שכנגד הלב, ונוח הוא לחבל משם
- ^ בתמיה: וכי הטריח הכתוב בית דין לצאת מלשכה ולראות אותה
- ^ הבירה קודם שראוה בית דין
- ^ כלום מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לבית דין?
- ^ אלא אעדים סמכינן; וכיון דראו עדים - סמכינן אעדותייהו, שאומרים לנו "כך וכך היה", ולא בָעינן מסור לעדה אלא לעדים
- ^ כלומר: שנאבד מיד, ולא ראוה עדים
- ^ ואחר כן הזיק
- ^ דתם אין משלם אלא מגופו, והרי הוא נסקל
- ^ ומשלם מן העלייה