ביאור:בבלי בבא קמא דף פט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והרי היא תחתיו, ומשמשתו" ונמצאו זוממין - אין אומרים ישלמו כל כתובתה, אלא טובת הנאת כתובתה. איזהו טובת הנאת כתובתה? אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו, שאם נתארמלה או נתגרשה, ואם מתה - יירשנה בעלה' [1]; ואי סלקא דעתך ליתא לתקנת אושא - אמאי יירשנה בעלה? תזבין כתובתה לגמרי!?
אמר אביי: אם אמרו בנכסי מלוג [2], יאמרו בנכסי צאן ברזל [3]?
אמר אביי: טובת הנאה - הואיל ואתא לידן - נימא בה מילתא: טובת הנאה לאשה הויא [4] דאי סלקא דעתא לבעל הויא - לימרו לה עדים "מאי אפסדינך? אי הות מזבנת לה לטובת הנאה - בעל הוה שקיל מינך"!?
אמר רב שלמן: משום דאיכא רווח ביתא [5].
אמר רבא: הלכתא: טובת הנאה לאשה, ואין הבעל אוכל פירות [6]; מאי טעמא? - פירא תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן.
כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, אמרי: תנינא לתקנת אושא: העבד והאשה - פגיעתן רעה: החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין; ואי סלקא דעתא ליתא לתקנת אושא - תזבין נכסי מלוג ותתן ליה!
ולטעמיך - נהי נמי דאיתיה לתקנת אושא, ולא מצי מזבנה לגמרי - תזבין [כלומר: נחייב אותה למכור, או בית הדין ימכור] לנכסי מלוג בטובת הנאה ותתן ליה! אלא דלית לה - הכי נמי דלית לה.
ותזבין כתובתה [כלומר: נחייב אותה למכור, או בית הדין ימכור את כתובתה] בטובת הנאה ותתן ליה?
הא מני רבי מאיר היא, דאמר: אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.
וטעמא מאי? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה? הכא - לא מגרש לה, דאי מגרש לה - אתו הנך דזבני, גבו לה לכתובתה מיניה! אלא טובת הנאה מילי נינהו, ומילי לא משתעבדי [7].
אלמה לא? מילי דמזדבני בדינרי נינהו [ולכן היה אפשר למכור]!?
אלא [לא מוכרים את כתובתה] משום דשמואל, דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו – מחול, ואפילו יורש מוחל [8].
אמרי: זבוני זבין ותתן ליה ואי מחלה ליה לגבי בעל – תמחלה! אמרי: כל לגבי בעל - ודאי מחלה ליה, ואפסדיניה לההוא זבינא - בידים לא אפסדינהו [לא יתכן שבית הדין יהיה מעורב במכר שהקונה עלול – מאד - להפסיד]; וכי תימא זבינא ניהליה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה [וישלם את הערך של טבות ההנאה בנכוי דמי הנזק, ויוכל למכור למי שקונה כתובות בטובת הנאה, ויחזיר לעצמו את העודף ששלם, וגם את הנזק יקבל],
דאי מחלה לגבי בעל - לא קא מפסיד, דהשתא נמי לא מידי קא יהבה ליה - סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן [המאירי: ואין בית דין טורחים בכדי וללא כלום; קשה להבין, ואולי צריך לפרש כמו לעיל: בית דין לא יטריחו מישהו לקנות אם בסופו של דבר הקונה עלול להפסיד].
אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה - לא הפסידה כתובתה – אמאי? תזבנינה ניהליה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה בהא חבלה, דאי מחלה לגבי בעל - ליכא פסידא?
הא - ודאי רבי מאיר היא, דאמר: אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, וטעמא מאי? - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה; הכא - מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה!
אי הכי - השתא נמי מגרש לה וגבי ליה בחבליה מינה?!
כגון דנפיש כתובתה, דמשום ההוא פורתא לא מפסיד טובא; ואי דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא [9] - נוקמא אכתובה דאורייתא [10], ואידך [11] תזבנה ניהליה [12] בחבליה [13]?!
כגון דלא נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא, דהוי חבליה ארבעה זוזי דמשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה [14].
אלא הא, דתניא: 'כשם שלא תמכור והיא תחתיו - כך לא תפסיד והיא תחתיו [15]' - והא זימנין משכח לה דמפסדא, והיכי דמי? - כגון דנפישא כתובתה מכתובה דאורייתא!?
אמר רבא: סיפא - אתאן לכתובת בנין דכרין [16], והכי קתני: 'כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים לא הפסידה כתובת בנין דכרין' - מאי טעמא? זוזי הוא דאנסוה – 'כך מוכרת כתובתה לבעלה - לא הפסידה כתובת בנין דכרין' - מאי טעמא? זוזי הוא דאנסוה.
לימא תקנת אושא - תנאי היא, דתני חדא: עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה [17], אבל לא לאיש [18]', ותניא אידך: לא לאיש ולא לאשה'; סברוה [19] דכולי עלמא [20] קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי; מאי? [21] לאו בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר 'לאשה' לית ליה תקנת אושא, ומאן דאמר 'לא לאיש ולא לאשה' אית ליה תקנת אושא [22]?
לא, דכולי עלמא אית להו תקנת אושא, אלא כאן קודם תקנה [23], כאן לאחר תקנה.
ואי בעית אימא: אידי ואידי לאחר תקנה, ואית להו תקנת אושא; אלא למאן דאמר 'לאשה ולא לאיש' - מאי טעמא? כדרבא, דאמר רבא:
הערות
עריכה- ^ "והרי היא תחתיו" - דאי ודאי נתגרשה על ידי עדים אחרים, כי משתכחי הנך עדים זוממין - הוו משלמין לה כל כתובתה, דהא בעו לאפסודי כולה מינה, דקאמרי "ונתן לה", אבל השתא - שמא אינה עתידה ליטול כתובתה לעולם, שמא תמות ויירשנה בעלה, ונמצא שלא היו מפסידין אותה כלום! לפיכך: אין אומרים ישלמו לה כתובתה אלא אומדים: כמה אדם רוצה ליתן לה מיד בכתובתה על הספק: שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה הוא, ואם תמות - יירשנה בעלה, והוא יפסיד מה שנתן? ודמים הללו יתנו לה העדים, דטובת הנאה זו מפסידין אותה מיד, שאם תבא למוכרה בטובת הנאה זו - לא תוכל. 'טובת הנאה' – כלומר: דבר מועט
- ^ שתוכל למוכרן, ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות, שהרי: אם פיחתו - פיחתו לה, ואם הותירו - הותירו לה
- ^ = נכסים העומדים באחריות המקבל לשלם, כעין ברזל זה שהוא קשה להיות פוחת, דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא מבית אביה, וכותבין אותה בכתובתה, ומקבל עליו חתן אחריות, ואם פיחתו - פיחתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, [כדאמרינן ביבמות ב'אלמנה לכהן גדול', דף סו,א].; והתם ודאי לא מצי מזבנה
- ^ אשה המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, והדמים שלה הן, ואין לבעל בהן כלום
- ^ אפילו אם הבעל נוטלן - נוח לאשה למוכרה בחייה, כדי שתהא פרנסתה מצויה בביתה בריוח
- ^ לא אמרינן 'יקח בהן קרקע והוא אוכל פירות'
- ^ לניזק
- ^ הלכך אי אמרינן לה "תזבן" - מפסדינן ליה ללוקח, דהיא הדרה ומחלה לכתובתה לבעל, הואיל ועל כרחה היא מוכרתה
- ^ שכתב לבתולה יותר ממאתים, ולאלמנה יותר ממאה הראויה לה מן התורה - אמאי לא הפסידה
- ^ משום דרבי מאיר אסר לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה
- ^ ותוספת
- ^ תזבין לבעלה בטובת הנאה
- ^ ותיתב ליה בחבליה
- ^ כ"ה סלעים, והוא מנה מאה זוז: כתובת אלמנה, ופחותה שבכתובות נקט
- ^ קסלקא דעתן הכי קאמר: כשם שאינה יכולה למכור בעודה תחתיו - כך לא תפסיד מכתובתה כלום בשביל שום חבלה ונזק שתזיק בעודה תחתיו
- ^ בפרק 'נערה שנתפתתה' (כתובות נב ב): 'בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי - אינון יהוין ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון'; היו לו שתי נשים, וכתובת האחת גדולה משל חבירתה, ומתו שתיהן בחייו, וירשן - או אחת בחייו, וירשה - אף על פי כן לא בטלה כתובתה אצל בניה אם יש לה בן זכר הימנו, וכשבאין לחלוק בניו בנכסיו אחר מותו - נוטלין אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן, והשאר חולקין בשוה, ואין יכולין בני הקיימת לומר: אנו ניטול כתובת אמנו שהיא כבעלת חוב, ואתם אל תטלו, שאין לאמכם כתובה, שהרי בעלה ירשה; וקיימא לן התם דהמוכרת כתובתה לאחר בטובת הנאה ומתה בחיי בעלה וירשה - מפסיד הלוקח; אף על פי כן לא הפסידו בניה כתובת בנין דכרין, ולא יאמרו בני חבירתה "אמכם פשעה בה, שאילו היתה קיימת - לא היתה גובה, שהרי לקוחות היו גובין אותה", משום דאמרי להו 'זוזי אנסוה שהיתה צריכה למעות ולא לאפסדינהו נתכוונה'
- ^ הפילה היא את שינו וסימאה את עינו
- ^ סימא בעלה את עין העבד או הפיל את שינו - לא יצא לחירות, לפי שאין גופו קנוי לו
- ^ בעלמא:
- ^ תרוייהו הני תנאי סבירא להו
- ^ והכא היינו טעמא
- ^ הלכך משום איש לא נפקי, דלא קני להם לגופייהו ממש; משום אשה נמי לא נפקי, דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף
- ^ הוי שעבודיה קיל כשאר קנין פירות, דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי