ביאור:בבלי בבא קמא דף מט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

[המשך המשנה]

אם כן - משהאשה יולדת משבחת ^[1]!? אלא שמין את הולדות כמה הן יפין;

ונותן לבעל ^[2]; ואם אין לה בעל נותן ליורשיו.

היתה שפחה ונשתחררה ^[3] או גיורת ^[4] – פטור ^[5].

^[6]

גמרא:

טעמא - דמתכוין לחבירו, הא מתכוין לאשה - משלם דמי ולדות! לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה ^[7]: שוורים שנתכוונו לאשה - פטורים מדמי ולדות!?

אמר לך רב אדא בר אהבה: הוא הדין דאפילו נתכוונו לאשה נמי פטורים מדמי ולדות; והא דקתני שור שהיה מתכוין לחבירו - איידי דקא בעי למיתנא סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא ^[8] - קתני רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו.

אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה - משלם דמי ולדות;

מאי טעמא?

חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא (בראשית כב ה: ויאמר אברהם אל נעריו) שבו לכם פה עם החמור [ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם] - עם הדומה לחמור.

כיצד משלם דמי ולדות? [שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה]:

דמי ולדות? – 'שבח ולדות' מיבעי ליה ^[9]!

הכי נמי קאמר: כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות ^[10]? - שמין את האשה כמה היא יפה ^[11] עד שלא ילדה, וכמה היא יפה ^[12] משילדה ^[13].

^[14].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן משהאשה יולדת משבחת [אלא שמין את הולדות כמה הן יפין; ונותן לבעל; ואם אין לה בעל נותן ליורשיו]:

מאי קאמר ^[15]?

אמר רבה: הכי קאמר: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת ^[16] לאחר שתלד יותר מקודם שתלד ^[17]! אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

תניא נמי הכי: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד!? אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

רבא אמר: הכי קתני: וכי אשה, למי שיולדת ^[18] - משבחת ^[19], ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא: שמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות - חולקין ^[20].

תניא נמי הכי: אמר רבן שמעון בן גמליאל: וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא שמין נזק בפני עצמו ^[21] וצער בפני עצמו ^[22] ושמין את הולדות ונותנין ^[23] לבעל, ושבח ולדות ^[24] - חולקין.

קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל!? ^[25]

לא קשיא: כאן במבכרת [primapara] ^[26] כאן בשאינה מבכרת.

ורבנן דאמרי 'שבח ולדות נמי לבעל' - מאי טעמא? כדתנן: 'ממשמע שנאמר (שמות כא כב: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה) ויצאו ילדיה [ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים] - איני יודע שהיא הרה? מה תלמוד לומר 'הרה'? - לומר לך: שבח הריון לבעל.'

ורבן שמעון בן גמליאל - האי 'הרה' מאי דריש ביה?

מבעי ליה לכדתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית ההריון.

אמר רב פפא: לא תימא 'כנגד בית הריון' ממש, אלא: כל היכא דסליק ביה שיחמא ^[27] לולד ^[28], לאפוקי יד ורגל - דלא.

היתה שפחה ונשתחררה או גיורת - פטור:

אמר רבה: לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר: דכיון דחבל בה בחיי הגר - זכה בהו גר; וכיון דמת הגר - זכה בהו מן הגר; אבל חבל בה לאחר מיתת הגר - זכיא לה איהי בגוייהו ^[29], ומיחייב לשלומי לה לדידה ^[30].

אמר רב חסדא: מרי דיכי ^[31]! ^[32] - אטו ולדות צררי נינהו ^[33], וזכיא בהו ^[34]? אלא: איתיה לבעל ^[35] - זכה ליה רחמנא, ליתיה לבעל – לא ^[36].

מיתיבי: 'הכה את האשה ויצאו ילדיה - נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל; אין הבעל - נותן ליורשיו; אין האשה - נותן ליורשיה ^[37]; היתה שפחה ונשתחררה או גיורת – זכה ^[38]'; [קשיא לרבה!]

אמרי: ומי עדיפא ממתניתין, דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר - הכא נמי שחבל בה בחיי הגר ומת הגר!

ואיבעית אימא: לאחר מיתת הגר,

עמוד ב

ותני 'זכתה'.

תוספות ד"ה ותני זכתה - ואין מגיה הברייתא, אלא כלומר: זכה מי שיש לו זכות.

לימא כתנאי: בת ישראל שנשאת לגר, ונתעברה ממנו, וחבל בה בחיי הגר - נותן דמי ולדות לגר; לאחר מיתת הגר: תני חדא חייב ותני חדא פטור, מאי - לאו תנאי נינהו?

לרבה ודאי תנאי היא ^[39]; אלא לרב חסדא - מי לימא תנאי היא ^[40]?

לא קשיא: ^[41] הא רבנן ^[42], הא ^[43] רבן שמעון בן גמליאל ^[44].

^[45]

אי רבן שמעון בן גמליאל - מאי אריא לאחר מיתה ^[46]? אפילו מחיים ^[47] נמי אית לה פלגא ^[48]!

מחיים אית לה פלגא, לאחר מיתה ^[49] – כוליה ^[50];

ואיבעית אימא: הא והא רבן שמעון בן גמליאל: כאן בשבח ולדות, כאן בדמי ולדות

אמרי ^[51]: משבח ולדות ^[52] לישמע דמי ולדות ^[53]; ומדרבן שמעון בן גמליאל ^[54] - לישמע לרבנן ^[55]!?

אמרי: ^[56] לא!: ^[57] שבח ולדות, דשייכא ידה בגוייהו ^[58] - זכיא בהו בכולהו ^[59]; דמי ולדות דלא שייכא ידה בגוייהו - לא זכיא בהו כלל.

בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן: המחזיק בשטרותיו של גר ^[60] – מהו ^[61]?: מאן דמחזיק בשטרא - אדעתיה דארעא הוא דמחזיק, ובארעא הא לא אחזיק, ושטרא נמי לא קנה, דלאו דעתיה אשטרא ^[62]? או דלמא דעתיה נמי אשטרא?

אמר ליה: עני מורי ^[63]: וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ^[64]?

אמר ליה [רב ייבא]: לצור ולצור.

אמר רבה: משכונו של ישראל ביד גר, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו - מוציאין אותו מידו;

מאי טעמא?

כיון דמית ליה גר - פקע ליה שעבודיה ^[65];

תוספות ד"ה משכונו של ישראל ביד גר כו' מוציאין אותו מידו - ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו, ואפילו למ"ד בעל חוב קונה משכון: דע"כ אין לו אלא שעבוד עליו, כיון שהיה יכול לפדותו הישראל ולסלקו בדמים.

משכונו של גר ביד ישראל, ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו - זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר;

ואמאי? תקני ליה חצירו, דהאמר רבי יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו?

אמרי: הכא במאי עסקינן: - דליתיה ^[66]: כל היכא דאיתא לדידיה - דאי בעי מקני [מצי] קני - קניא ליה [נמי] חצירו; כל היכא דליתיה לדידיה: דאי בעי הוא למיקני לא מצי קני - חצירו נמי לא קניא.

והלכתא ^[67]: דליתיה ^[68] בחצירו ^[69] דלא קנה ^[70].

תוספות ד"ה והלכתא דליתיה בחצר - פ"ה דאמשכון קאי דאם איתיה בחצר קני אע"פ שאין עומד בצד שדהו;

וצריך לומר דאיירי בחצר המשתמרת, דאי בחצר שאין משתמרת לא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו, כדאיתא בפ"ק דב"מ ^[71]; ולמאי דס"ד דאיירי כשהמשכון בחצר ובעל החצר אין כאן - זה אינו כפי המסקנא של ב"מ; ולר"י נראה דמעיקרא נמי הכי ס"ל דאיירי בחצר שאין משתמרת, ולא קנה אלא אם כן עומד בצד שדהו, וכן משמע נמי מ'בא זה והחזיק בה', אם כן לא היתה משתמרת אצל זה! והא דקאמר והלכתא דליתיה בחצר - אבעל חצר קאי, כלומר: שינויא דשנינן - שינויא הוא.

משנה:

החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ^[72], או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד ^[73], ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר ^[74] – חייב ^[75].

הפסוקים:

שמות כא,לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור

שמות כא,לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו

גמרא:

תנו רבנן: 'החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים – חייב ^[76], וזהו בור האמור בתורה - דברי רבי ישמעאל;

רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה ^[77].

אמר רבה: בבור ברשות הרבים - כולי עלמא לא פליגי דמיחייב ^[78]; מאי טעמא? אמר קרא 'כי יפתח' ו'כי יכרה'; אם על פתיחה ^[79] חייב - על כרייה לא כל שכן!? אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו ^[80]; לא נחלקו אלא

הערות

^ מפרש בגמרא
^ שהתורה זכתה לו, דכתיב 'בעל האשה' (שמות כא כב)
^ כלומר: היתה משוחררת
^ נשואה לגר, או לעבד משוחרר, ואין לה בעל: שמת
^ דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין – זכה; וזה קודם לזכות במה שבידו
^ והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט 'היתה משוחררת' משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע: עתה, מקרוב, דעדיין לא היו להם בנים; והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר – דפטור, דהא דמי ולדות – לבעל; והאי דנקט שפחה וגיורת: משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר.
^ ב'שור שנגח ארבעה וחמשה' (לעיל דף מב,א)
^ 'כי ינצו אנשים' (שמות כא כב) אלמא במתכוין לחבירו משתעי
'^ דקתני שמין את האשה כו', ויש בכלל שומא זו דמי ולדות, ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין
^ שהן משביחין את האשה
^ כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו
^ עכשיו
^ כשנתרוקנה [לאחר שהפילה], ונפחתו דמיה; ונותן לבעל
^ ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו, דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית - הוא 'נזק', ואינו של בעל, אלא כשאר חבלה הוא; והדין קצוב בכתובות (דף סה,ב): בזמן שבסתר - לה שני חלקים ולו אחד, ובזמן שבגלוי - לו שני חלקים כו'
^ דמשמע דהכי קאמר ליה: דאם כן לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת? ותנא קמא - הא קאמר דמפחתא
^ בדמים
^ דמתחילה דמיה פחותין לימכר, שמסוכנת היא למות בצער לידה; והכי משמע מתניתין: אם כן - דכך שמין, כדקאמרת - אשתכח דלא יהיב ליה מידי, דמשהאשה יולדת משבחת
^ למי שזכתה תורה דמי ולדות
^ יהבינן נמי שבח דמי נפחא: שדמי גופה מתעלין; הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי, ונזק הוא
^ שדמי הנפח מחמת שניהן באין
^ היינו כחש הגוף מחמת מכה, ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה, ואין כאן שומת פחת ריקון
^ ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות, כדפרישית לעיל
^ כל דמיהן
^ דהיינו: פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד
'^ דהכא קתני 'ושבח ולדות חולקין', אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית, ולעיל קתני: אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן!?
^ דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא
^ חמימות
^ והיינו: כנגד כל החלל כולו
^ דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת - היא החזיקה בהן, והיא קודם לכל אדם! הלכך: כי חבל בה בתר הכי -
^ משלם לה לדידה
^ בעל שמועה זו
^ 'הלזה' מתרגמינן 'דיכי' (בראשית כד סה; לז,יט)
^ קשרי מעות וכספים הן
^ שתזכה בהן מן ההפקר
^ או ליורשיו
^ דחיובא אימת אתי לה? בשעת חבלה, והרי אין לה תובעין
^ הא אוקימנא בגרושה, לפיכך אין הבעל יורשה [בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' (דף מג,א)]
^ החובל במה שבידו; ואפילו לאחר מיתת הגר: חבל בה - זכה בה
^ על כרחך מוקי למילתיה כתנאי, דהוא אמר 'חייב', והא דתני 'פטור' - לא מצי מוקי ליה כוותיה, ועל כרחך הכי מתרץ: "אנא דאמרי כתנא דמחייב"
^ מי מיבעיא ליה לאוקמיה מילתא בפלוגתא כתנאי, ולמימר "אנא דאמרי כתנא דפטר"? או מצי לתרוצי האי דתנא 'חייב' - במילתא אחריתי, דלא תקשי ליה
^ כלומר: אמר לך רב חסדא: "תרוייהו תנאי כוותי קיימי, דבדמי ולדות - פטור
^ דאמרי 'כולהו דבעל', והרי הוא מת, וזכה זה מן ההפקר
^ דתניא 'חייב' - בשבח ולדות
^ ואליבא דרבי שמעון [בן גמליאל] דאמר 'אשה - פלגא בהו והיא קיימת'
^ אבל רבה לא מצי לתרוצי מידי, דהא איהו אמר 'אשה זכתה בחלק בעלה מן ההפקר', הואיל והיא היתה מעוברת ומוחזקת בהן בשעת מיתה, ואמאי פטור משבח ולדות ודמי ולדות? - דידה נינהו!
^ לאחר מיתת הגר, דתני 'חייב' - ליתן לה חלקה
^ דגר
^ חייב ליתן לה חלקה
^ לאחר מיתת הגר
^ דזכיא בחלק שבח ולדות של בעלה
^ אם כן קשיא לרב חסדא
^ המגיע חציו בחיי הגר לגר, וקאמר רבי שמעון: דכשמת והיא מעוברת - זכתה היא בחלקו
^ נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה, דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות?
^ דאשמעינן דזכתה בחלקו
^ נשמע נמי לרבנן, דזכתה בכולן: דרבנן לא פליגי אלא במחיים, אבל בזכיה דמיתה לא פליגי רבנן ורבי שמעון
^ לא דמו דמי ולדות לשבח ולדות
^ לרבי שמעון:
^ דשייכא בהו מחיים בפלגא
^ כי מיית זכייא בכולהו
^ ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו
^ לקנות את הנייר
^ ואי אתא ישראל אחר והחזיק בה לצור על פי צלוחיתו - קנייה
^ ענני אדוני
^ דליהוי דעתיה אשטרא מעיקרא (ולאו דעתיה אארעא)
^ וקם ליה ברשותיה דמריה
^ שאין המלוה בעיר
^ הא דאמרינן 'זה קנה את השאר'
^ למשכון
^ בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר
^ אבל איתיה למשכון בחצירו - קני ליה חצירו
^ דף יא. ושם
'^ וכל שכן אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרשות הרבים; ולא תימא 'דוקא חופר ברשותיה, דהוה ליה בור דאית ליה בעלים, אבל חפר ברשות הרבים – פטור', דהא תני סיפא: החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו כו'
^ דהוה ליה בור ברשות היחיד והפקיר רשותו, דלא מצי למימר 'מאי בעית ברשותי', ונפל דרך פיו לתוכו – חייב, דקסבר חיובא דבור - בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא, ובלבד שיפקיר רשותו
^ אף על גב דאין כאן צד רשות הרבים
^ ובלבד אם הפקיר רשותו: אותה שפי הבור לתוכה
^ כיון שהתקלה ברשות הרבים הוה ליה כמי שחפרו ברשות הרבים
^ לקמיה מפרש מאי 'זהו'
^ ורבי עקיבא מודה ליה לרבי ישמעאל בבור ברשות הרבים דהוא אמור בתורה, אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו, דקסבר: 'כי אפקרנא לך רשותי - לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה'
^ שחפרו אחר וכסהו ובא אחר וגילהו
^ שאין לו חלק בו, אלא שכרהו או שפתחו, דהיינו ברשות הרבים, שאין הקרקע שלו

[1] מפרש בגמרא

[2] שהתורה זכתה לו, דכתיב 'בעל האשה' (שמות כא כב)

[3] כלומר: היתה משוחררת

[4] נשואה לגר, או לעבד משוחרר, ואין לה בעל: שמת

[5] דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין – זכה; וזה קודם לזכות במה שבידו

[6] והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט 'היתה משוחררת' משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר, והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע: עתה, מקרוב, דעדיין לא היו להם בנים; והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר – דפטור, דהא דמי ולדות – לבעל; והאי דנקט שפחה וגיורת: משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר.

[7] ב'שור שנגח ארבעה וחמשה' (לעיל דף מב,א)

[8] 'כי ינצו אנשים' (שמות כא כב) אלמא במתכוין לחבירו משתעי

[9] '^ דקתני שמין את האשה כו', ויש בכלל שומא זו דמי ולדות, ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין

[10] שהן משביחין את האשה

[11] כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו

[12] עכשיו

[13] כשנתרוקנה [לאחר שהפילה], ונפחתו דמיה; ונותן לבעל

[14] ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו, דאין כאן אלא פחת ריקון העובר, אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית - הוא 'נזק', ואינו של בעל, אלא כשאר חבלה הוא; והדין קצוב בכתובות (דף סה,ב): בזמן שבסתר - לה שני חלקים ולו אחד, ובזמן שבגלוי - לו שני חלקים כו'

[15] דמשמע דהכי קאמר ליה: דאם כן לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת? ותנא קמא - הא קאמר דמפחתא

[16] בדמים

[17] דמתחילה דמיה פחותין לימכר, שמסוכנת היא למות בצער לידה; והכי משמע מתניתין: אם כן - דכך שמין, כדקאמרת - אשתכח דלא יהיב ליה מידי, דמשהאשה יולדת משבחת

[18] למי שזכתה תורה דמי ולדות

[19] יהבינן נמי שבח דמי נפחא: שדמי גופה מתעלין; הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי, ונזק הוא

[20] שדמי הנפח מחמת שניהן באין

[21] היינו כחש הגוף מחמת מכה, ודמיה פחותים משהיתה ריקנית בריאה, ואין כאן שומת פחת ריקון

[22] ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות, כדפרישית לעיל

[23] כל דמיהן

[24] דהיינו: פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד

[25] '^ דהכא קתני 'ושבח ולדות חולקין', אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית, ולעיל קתני: אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן!?

[26] דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא

[27] חמימות

[28] והיינו: כנגד כל החלל כולו

[29] דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת - היא החזיקה בהן, והיא קודם לכל אדם! הלכך: כי חבל בה בתר הכי -

[30] משלם לה לדידה

[31] בעל שמועה זו

[32] 'הלזה' מתרגמינן 'דיכי' (בראשית כד סה; לז,יט)

[33] קשרי מעות וכספים הן

[34] שתזכה בהן מן ההפקר

[35] או ליורשיו

[36] דחיובא אימת אתי לה? בשעת חבלה, והרי אין לה תובעין

[37] הא אוקימנא בגרושה, לפיכך אין הבעל יורשה [בפרק 'שור שנגח ארבעה וחמשה' (דף מג,א)]

[38] החובל במה שבידו; ואפילו לאחר מיתת הגר: חבל בה - זכה בה

[39] על כרחך מוקי למילתיה כתנאי, דהוא אמר 'חייב', והא דתני 'פטור' - לא מצי מוקי ליה כוותיה, ועל כרחך הכי מתרץ: "אנא דאמרי כתנא דמחייב"

[40] מי מיבעיא ליה לאוקמיה מילתא בפלוגתא כתנאי, ולמימר "אנא דאמרי כתנא דפטר"? או מצי לתרוצי האי דתנא 'חייב' - במילתא אחריתי, דלא תקשי ליה

[41] כלומר: אמר לך רב חסדא: "תרוייהו תנאי כוותי קיימי, דבדמי ולדות - פטור

[42] דאמרי 'כולהו דבעל', והרי הוא מת, וזכה זה מן ההפקר

[43] דתניא 'חייב' - בשבח ולדות

[44] ואליבא דרבי שמעון [בן גמליאל] דאמר 'אשה - פלגא בהו והיא קיימת'

[45] אבל רבה לא מצי לתרוצי מידי, דהא איהו אמר 'אשה זכתה בחלק בעלה מן ההפקר', הואיל והיא היתה מעוברת ומוחזקת בהן בשעת מיתה, ואמאי פטור משבח ולדות ודמי ולדות? - דידה נינהו!

[46] לאחר מיתת הגר, דתני 'חייב' - ליתן לה חלקה

[47] דגר

[48] חייב ליתן לה חלקה

[49] לאחר מיתת הגר

[50] דזכיא בחלק שבח ולדות של בעלה

[51] אם כן קשיא לרב חסדא

[52] המגיע חציו בחיי הגר לגר, וקאמר רבי שמעון: דכשמת והיא מעוברת - זכתה היא בחלקו

[53] נשמע דזכתה נמי בדמי ולדות דבעלה, דמאי שנא דמי ולדות משבח ולדות?

[54] דאשמעינן דזכתה בחלקו

[55] נשמע נמי לרבנן, דזכתה בכולן: דרבנן לא פליגי אלא במחיים, אבל בזכיה דמיתה לא פליגי רבנן ורבי שמעון

[56] לא דמו דמי ולדות לשבח ולדות

[57] לרבי שמעון:

[58] דשייכא בהו מחיים בפלגא

[59] כי מיית זכייא בכולהו

[60] ששיעבד לו ישראל אחר קרקעותיו

[61] לקנות את הנייר

[62] ואי אתא ישראל אחר והחזיק בה לצור על פי צלוחיתו - קנייה

[63] ענני אדוני

[64] דליהוי דעתיה אשטרא מעיקרא (ולאו דעתיה אארעא)

[65] וקם ליה ברשותיה דמריה

[66] שאין המלוה בעיר

[67] הא דאמרינן 'זה קנה את השאר'

[68] למשכון

[69] בחצירו של מלוה בשעת מיתת הגר

[70] אבל איתיה למשכון בחצירו - קני ליה חצירו

[71] דף יא. ושם

[72] '^ וכל שכן אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרשות הרבים; ולא תימא 'דוקא חופר ברשותיה, דהוה ליה בור דאית ליה בעלים, אבל חפר ברשות הרבים – פטור', דהא תני סיפא: החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו כו'

[73] דהוה ליה בור ברשות היחיד והפקיר רשותו, דלא מצי למימר 'מאי בעית ברשותי', ונפל דרך פיו לתוכו – חייב, דקסבר חיובא דבור - בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא, ובלבד שיפקיר רשותו

[74] אף על גב דאין כאן צד רשות הרבים

[75] ובלבד אם הפקיר רשותו: אותה שפי הבור לתוכה

[76] כיון שהתקלה ברשות הרבים הוה ליה כמי שחפרו ברשות הרבים

[77] לקמיה מפרש מאי 'זהו'

[78] ורבי עקיבא מודה ליה לרבי ישמעאל בבור ברשות הרבים דהוא אמור בתורה, אבל רבי ישמעאל לא מודי ליה לרבי עקיבא בבור ברשותו, דקסבר: 'כי אפקרנא לך רשותי - לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה'

[79] שחפרו אחר וכסהו ובא אחר וגילהו

[80] שאין לו חלק בו, אלא שכרהו או שפתחו, דהיינו ברשות הרבים, שאין הקרקע שלו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]