ביאור:בבלי בבא קמא דף מג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

או גיורת ^[1] – זכה ^[2]'. ^[3].

אמר רבה: בגרושה ^[4];

וכן אמר רב נחמן: בגרושה.

אמרי: גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות!?

אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות; מאי טעמא? אמר קרא (שמות כא כב: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש) כאשר ישית עליו בעל האשה [ונתן בפללים] ^[5].

^[6] ונוקמה לרבה כגון שגבו ^[7] מעות ^[8], ולרב נחמן כגון שגבו קרקע, דאמר רבה: גבו ^[9] קרקע ^[10] - יש לו ^[11]; גבו מעות - אין לו ^[12]; ורב נחמן אמר: גבו מעות - יש לו ^[13], גבו קרקע - אין לו ^[14]?

אמרי: הני מילי ^[15] לבני מערבא ^[16] אליבא דרבנן ^[17]; כי קאמרי הכא ^[18] – כרבי ^[19].

אמר רבי שמעון בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה - פטור משלשים שקלים, שנאמר (שמות כא לב: אם עבד יגח השור או אמה) כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל: כל זמן שהשור בסקילה - הבעלים משלמין שלשים שקלים, אין השור בסקילה - אין הבעלים משלמין שלשים שקלים! ^[20]

אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה - פטור מכופר, שנאמר (שמות כא כט: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה) השור יסקל וגם בעליו יומת; ^[21] אם כופר יושת עליו [ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו]’ - כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמין כופר, אין השור בסקילה - אין בעלים משלמין כופר. ^[22]

איתיביה אביי: "המית שורי את פלוני או שורו של פלוני" - הרי זה משלם על פי עצמו [כתובות פ"ג מ"ט] ^[23] מאי? לאו כופר ^[24]?

לא, דמים ^[25].

אי דמים - אימא סיפא: '"המית שורי את עבדו של פלוני" - אינו משלם על פי עצמו ^[26]', ואי דמים ^[27] - אמאי ^[28] 'לא'?

אמר ליה: יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס, מיהו שנוייא דחיקא ^[29] לא משנינא לך; אידי ואידי דמים,

עמוד ב

מיהו בן חורין ^[30] דמשלם כופר על פי עצמו, והיכי דמי: דאי אתו סהדי ואסהידו ביה דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה, ואמר מריה דמועד הוא - ^[31] דמשלם כופר על פי עצמו ^[32]; היכא דליכא עדים ^[33] - משלם דמים, ^[34] גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו, והיכי דמי: דאי ^[35] אתו עדים ואסהידו ביה דקטל ^[36], ולא ידעי אי תם הוה [השור] אי מועד הוה, ואמר מריה "מועד הוא" - לא משתלם קנס על פי עצמו ^[37] - ^[38] היכא דליכא עדים ^[39] - לא משלם דמים ^[40].

מתיב רב שמואל בר רב יצחק: כל שחייב בבן חורין - חייב בעבד, בין בכופר בין במיתה [תוספתא בבא קמא פ"ד ה"ח [ליברמן]]; כופר בעבד מי איכא? אלא - לאו דמים ^[41]?

איכא דאמרי: הוא מותיב לה והוא מפרק לה, איכא דאמרי: אמר ליה רבה:

^[42] הכי קתני ^[43]: 'כל שחייב בבן חורין בכוונה על פי עדים כופר ^[44] - חייב בעבד קנס ^[45], וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה על פי עדים דמים ^[46] - חייב בעבד שלא בכוונה על פי עדים דמים ^[47].

אמר ליה רבא: אי הכי ^[48] - ^[49] אשו [ששרף אדם] שלא בכוונה על פי עדים נשלם דמים ^[50]!? ^[51].

ומנא ליה לרבא דלא משלם?: אילימא מדתנן [בבא קמא פ"ו מ"ז]: היה גדי כפות לו ^[52] ועבד סמוך לו ונשרף עמו – חייב ^[53]; עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו ^[54] – פטור ^[55] – [אין לומר שרבא למד כך:] האמר ריש לקיש ^[56]: כגון שהצית בגופו של עבד ^[57], ^[58] דקם ליה בדרבה מיניה!

ואלא מהא, דתניא [תוספתא מסכת בבא קמא ^[59] פ"ו ה"לא]: חומר באש מבבור: שהאש מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה ^[60], מה שאין כן בבור; ואילו 'שהאש משלמת שלא בכוונה ^[61] דמים, מה שאין כן בבור ^[62]' לא קתני [וקשיא לרבא]!

דלמא תנא ושייר.

אלא רבא גופיה אבעויי מבעיא ליה: ^[63] אשו שלא בכוונה ^[64] מי משלם דמים או לא?: מי אמרינן: גבי שור - הוא דבכוונה משלם כופר, שלא בכוונה משלם דמים, אבל אשו - דבכוונה לא משלם כופר - שלא בכוונה נמי לא משלם דמים ^[65]? או דלמא: כיון דגבי שורו שלא בכוונה, אף על גב דליכא כופר - משלם דמים, גבי אשו נמי: אף על גב דבכוונה לא משלם כופר - שלא בכוונה מיהת משלם דמים?

ולא ידעינן, תיקו.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: (שמות כא ל: אם כֹּפר יושת עליו ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו) 'כופר' [היה צריך להיות 'כופר יושת עליו';]; מה תלמוד לומר 'אם כופר'? - לרבות כופר שלא בכוונה ^[66] ככופר בכוונה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה - עבד נמי [דכתיב בו: (שמות כא לב: אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל), מה תלמוד לומר: 'אם עבד'? - לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה ^[67]; וכי תימא הכי נמי - והאמר ריש לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה - פטור משלשים שקלים!?

אמר ליה [רב דימי לאביי]: גברא אגברא [ריש לקיש לרבי יוחנן] קא רמית?

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: 'עבד'; מה תלמוד לומר 'אם עבד'? - לרבות עבד שלא בכוונה כעבד בכוונה.

ולריש לקיש נמי, נימא: מד'עבד - אם עבד' לא דריש, 'כופר - אם כופר' נמי לא דריש?

אמרי: לא, 'עבד - אם עבד' לא דריש, 'כופר - אם כופר' דריש; ומאי שנא? 'עבד - אם עבד' לא כתיב במקום תשלומין ^[68], 'כופר - אם כופר' כתיב במקום תשלומין ^[69].

וכן בבן או בבת:

תנו רבנן [דומה למכילתא דרשב"י על אתר]: '(שמות כא לא) או בן יגח או בת יגח [כמשפט הזה יעשה לו] - לחייב על הקטנים ^[70] כגדולים;

והלא דין הוא ^[71]: הואיל וחייב ^[72] אדם באדם ^[73], וחייב שור באדם ^[74]: מה כשחייב אדם באדם לא שנא בין קטנים לגדולים ^[75] אף כשחייב שור באדם - לא תחלוק בו בין קטנים לגדולים? ועוד: קל וחומר הוא: ומה אדם באדם, שלא עשה בו קטנים כגדולים ^[76] - חייב בו על ^[77] הקטנים כגדולים,

הערות

^ עוברת מגר, ומתו שניהם
^ פטור מן הכל, שהוא קודם
^ הואיל ואין לה יורשין - כל הקודם בשלה זכה, וזה שישנו בידו קודם לכל אדם; אבל ישראלית מעוברת מישראל - אפילו אין להם בנים - יש לה יורשין לירש חלקה, ויש לו יורשין לירש חלקו; ודוקא נשתחררה קודם חבלה, אבל היתה שפחה כשחבל בה - חייב בכל, אפילו בדמי ולדות, ויתן לאדוניה: דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה, כדאמרינן לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מט.), דאמר ליה 'חמרתא מעברתא אזקת מינאי'
^ עסקינן, ומשום הכי נותן ליורשיה: שגירשה אחר החבלה
^ אבועל הקפיד
^ למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמה בגרושה? לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ב'יש נוחלין':
^ בית דין
^ מן המזיק לשלם נזק וצער ואף על פי שנתחייב לה מחיים - לא עדיף ממלוה בשטר
^ יורשין
^ במלוה שהלוה אביהם
^ לבכור פי שנים, דהוה ליה כמוחזק: דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון
^ פי שנים, דלאו הני מעות הניח אביהן, והוי ראוי
^ דכמוחזק דמי, שהרי מעות הלוה אביהם, ומעות נטלו
^ דקרקע לא הניח אביהם, והוי 'ראוי'; והכא נמי: לוקמא רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי
^ דאפלוג רבה ורב נחמן ב'יש נוחלין'
^ דשלחו 'בכור נוטל פי שנים במלוה, ולא ברבית'; ואוקימנא
^ דפליגי עליה דרבי, דאמרי 'אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן' דאי רבי - אפילו ברבית נמי שקיל פי שנים, דשבחא דממילא הוא; ופרשוה רבה ורב נחמן להא דבני מערבא, דאמרי לרבנן 'בכור נוטל פי שנים במלוה'; מר - בגבו מעות, ומר - בגבו קרקע
^ בגרושה, ולא מוקמינן לה בהכי
^ דאמר 'בכור נוטל פי שנים בשבח', דכמוחזק דמי, וכל שכן במלוה, דכמאן דגביא דמי; לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות; הלכך: אי לאו דגירשה – שקיל, דבעל כבכור; ומיהו בכופר - אפילו רבי מודה ד'ראוי', הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים - לא הוי כשבחא דממילא
'^ שור שלא בכוונה - פטור מסקילה, כדתנן במתניתין (לקמן דף מד,א) נתכוין להרוג את הבהמה כו' - וילפינן לה בגמרא 'כמיתת בעלים כך מיתת השור'
^ פסוק ל
^ ורבי אליעזר, דאמר (לעיל דף מא,ב) 'אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה: דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה - מכלל דמועד שלא בכוונה - בר כופר הוא; ועוד: מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה, דקתני 'מועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר; ורבה - אקרא סמיך, ומוקמינן למתניתין דלקמן כוותיה, דהאי דקתני מתניתין 'פטור' - מכופר ומסקילה קאמר.
'^ במועד אוקימנא בפירקא קמא; קתני מיהת "המית שורי את פלוני" - משלם על פי עצמו'
^ ואף על גב דאין השור בסקילה, שהרי הודה, ואמרו 'כמיתת בעלים כך מיתת השור', ואדם בהודאתו אינו נהרג
^ הא דקתני 'משלם' - לאו בתורת כופר, דניבעי כפרה, דאפילו לא משלם נמי, כגון אי לית ליה נכסי - לאו בכלל עונש הוא, דאין כופר בלא סקילה דשור; אבל היכא דאית ליה נכסי – על כרחך משלם דמים, דלא גרעה מיתה מנזקין: דאילו אזקיה - אף על גב דאינו בסקילה - בעי לשלומי ליה פחת דמיו, הכי נמי משלם דמיו ליורשיו
^ דשלשים של עבד קנס הן
^ כלומר: ואי סלקא דעתא יש תורת נזקין להיכא דקטליה, ועל כרחך כי היכי דבן חורין - במקום שאין כופר - משלם דמיו, עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו
^ קתני
^ בתרי טעמא
^ דאשכחן ביה
^ דהכא ודאי
^ דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום 'הודאת עצמו'
^ כלל - הוא דפטרנא מכופר, משום גזירת הכתוב, דאין השור בסקילה; והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים! דאי נמי תם הוי - בר סקילה הוא! הלכך היכא דליכא עדים כלל - דאינו בר כופר
^ אבל
^ נמי
^ עבד
^ דפטור מקנס אף על גב דהשור בסקילה ואפילו תם, כדאמרינן לקמן: 'כל שחייב מיתה בבן חורין - חייב בעבד'
^ מיהו 'מודה בקנס פטור', הלכך
^ כלל
^ אפילו דמים לא משלם
^ וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין על פי עצמו משלם דמים - אמאי קתני לגבי עבד אינו משלם על פי עצמו
^ הכי פירושא דברייתא דקתני כל: לאו במודה מפי עצמו קאי, אלא בהעדאת עדים, כסתם 'כל' באי לבית דין, והעדאת עדים ליכא מידי דמחייבת בבן חורין דלא מיחייב בעבד;
^ והכי קאמר
^ כלומר: כל שחייב בבן חורין כופר, כגון בכוונה ועל פי עדים
^ חייב נמי בעבד בכוונה על פי עדים קנס שלשים, דהא השור בסקילה
^ וכל שחייב בבן חורין דמים, והיכי דמי? כגון שלא בכוונה על פי עדים
^ אבל על פי עצמו - אף על גב דבבן חורין משלם דמים - בעבד פטור, כדאמרן: הואיל ומצינו חילוק בעל פי עצמו בין כופר דבן חורין לקנס דעבד; אבל בעדים שלא בכוונה - לא אשכחן חומרא בכופר מבקנס, דהכא והכא פטור; הלכך לגבי דמים - תרוייהו כי הדדי נינהו
^ דשורו שלא בכוונה על פי עדים, דליתיה בתורת כופר, משלם דמים
^ כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס
^ אשו נמי - דליתיה בתורת כופר - לשלם דמים שלא בכוונה, דהא ישנה בתורת נזקין
^ ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור, דקם ליה בדרבה מיניה
^ לגדיש
^ אגדי ואגדיש, ופטור על העבד, דהיה לו לברוח
^ ונשרפו עמו
^ וקסבר רבא האי 'פטור' - אעבד וגדי קאמר: אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד, ואגדי - משום דהיה לו לברוח; אבל משום ד'קם ליה בדרבה מיניה' לא פטר ליה, דקסבר 'אשו משום ממונו' ואין כאן חיוב מיתה
^ בפרק 'כיצד'
^ דאיכא עליה חיוב מיתה, ואפילו אגדיש נמי פטר ליה
^ משום
^ ליברמן
^ ליחכה נירו וסכסכה אבניו
^ דליכא דרבה מיניה
^ דפטר ביה מיתת אדם, דכתיב 'שור ולא אדם'
^ הא דאותיב לעיל אשו שלא בכוונה: לאו דפשיטא ליה דלא משלם, ובתיובתא מייתי לה, אלא בלשון בעיא אייתי לה, והכי קאמר ליה רבא לרבה: 'אי הכי - דשור שלא בכוונה, שאין כופר - יש דמים
^ מאי?
^ חדא: דאין כופר באש, ועוד: דקם ליה בדרבה מיניה
^ אף על גב דאין השור בסקילה, ופליגא אדרבה
^ לקנס
^ אלא גבי נגיחה: 'אם עבד יגח', ולגופיה אצטריך: לחלק בין עבד לבן חורין
^ דסברא דלרבויי אחריני אתא לתשלומין, דלגופיה לא אצטריך, דהוה ליה למכתב 'כופר'
^ סקילה
^ ולא צריך קרא
^ מיתה
^ באדם ההורג את האדם
^ מיתה
^ לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים, דכתיב 'כי יכה כל נפש אדם' - אפילו קטנים במשמע
^ שלא עשה רוצח קטן כגדול, דכתיב (ויקרא כד) 'ואיש כי יכה': איש - ולא קטן
^ הנהרגין

[1] עוברת מגר, ומתו שניהם

[2] פטור מן הכל, שהוא קודם

[3] הואיל ואין לה יורשין - כל הקודם בשלה זכה, וזה שישנו בידו קודם לכל אדם; אבל ישראלית מעוברת מישראל - אפילו אין להם בנים - יש לה יורשין לירש חלקה, ויש לו יורשין לירש חלקו; ודוקא נשתחררה קודם חבלה, אבל היתה שפחה כשחבל בה - חייב בכל, אפילו בדמי ולדות, ויתן לאדוניה: דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה, כדאמרינן לקמן ב'שור שנגח את הפרה' (דף מט.), דאמר ליה 'חמרתא מעברתא אזקת מינאי'

[4] עסקינן, ומשום הכי נותן ליורשיה: שגירשה אחר החבלה

[5] אבועל הקפיד

[6] למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמה בגרושה? לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ב'יש נוחלין':

[7] בית דין

[8] מן המזיק לשלם נזק וצער ואף על פי שנתחייב לה מחיים - לא עדיף ממלוה בשטר

[9] יורשין

[10] במלוה שהלוה אביהם

[11] לבכור פי שנים, דהוה ליה כמוחזק: דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון

[12] פי שנים, דלאו הני מעות הניח אביהן, והוי ראוי

[13] דכמוחזק דמי, שהרי מעות הלוה אביהם, ומעות נטלו

[14] דקרקע לא הניח אביהם, והוי 'ראוי'; והכא נמי: לוקמא רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי

[15] דאפלוג רבה ורב נחמן ב'יש נוחלין'

[16] דשלחו 'בכור נוטל פי שנים במלוה, ולא ברבית'; ואוקימנא

[17] דפליגי עליה דרבי, דאמרי 'אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן' דאי רבי - אפילו ברבית נמי שקיל פי שנים, דשבחא דממילא הוא; ופרשוה רבה ורב נחמן להא דבני מערבא, דאמרי לרבנן 'בכור נוטל פי שנים במלוה'; מר - בגבו מעות, ומר - בגבו קרקע

[18] בגרושה, ולא מוקמינן לה בהכי

[19] דאמר 'בכור נוטל פי שנים בשבח', דכמוחזק דמי, וכל שכן במלוה, דכמאן דגביא דמי; לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות; הלכך: אי לאו דגירשה – שקיל, דבעל כבכור; ומיהו בכופר - אפילו רבי מודה ד'ראוי', הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים - לא הוי כשבחא דממילא

[20] '^ שור שלא בכוונה - פטור מסקילה, כדתנן במתניתין (לקמן דף מד,א) נתכוין להרוג את הבהמה כו' - וילפינן לה בגמרא 'כמיתת בעלים כך מיתת השור'

[21] פסוק ל

[22] ורבי אליעזר, דאמר (לעיל דף מא,ב) 'אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה: דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה - מכלל דמועד שלא בכוונה - בר כופר הוא; ועוד: מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה, דקתני 'מועד שלא בכוונה פטור ממיתה וחייב בכופר; ורבה - אקרא סמיך, ומוקמינן למתניתין דלקמן כוותיה, דהאי דקתני מתניתין 'פטור' - מכופר ומסקילה קאמר.

[23] '^ במועד אוקימנא בפירקא קמא; קתני מיהת "המית שורי את פלוני" - משלם על פי עצמו'

[24] ואף על גב דאין השור בסקילה, שהרי הודה, ואמרו 'כמיתת בעלים כך מיתת השור', ואדם בהודאתו אינו נהרג

[25] הא דקתני 'משלם' - לאו בתורת כופר, דניבעי כפרה, דאפילו לא משלם נמי, כגון אי לית ליה נכסי - לאו בכלל עונש הוא, דאין כופר בלא סקילה דשור; אבל היכא דאית ליה נכסי – על כרחך משלם דמים, דלא גרעה מיתה מנזקין: דאילו אזקיה - אף על גב דאינו בסקילה - בעי לשלומי ליה פחת דמיו, הכי נמי משלם דמיו ליורשיו

[26] דשלשים של עבד קנס הן

[27] כלומר: ואי סלקא דעתא יש תורת נזקין להיכא דקטליה, ועל כרחך כי היכי דבן חורין - במקום שאין כופר - משלם דמיו, עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו

[28] קתני

[29] בתרי טעמא

[30] דאשכחן ביה

[31] דהכא ודאי

[32] דכופרא כפרה ולא קנסא דליפטר משום 'הודאת עצמו'

[33] כלל - הוא דפטרנא מכופר, משום גזירת הכתוב, דאין השור בסקילה; והכא הרי השור בסקילה בהעדאת העדים! דאי נמי תם הוי - בר סקילה הוא! הלכך היכא דליכא עדים כלל - דאינו בר כופר

[34] אבל

[35] נמי

[36] עבד

[37] דפטור מקנס אף על גב דהשור בסקילה ואפילו תם, כדאמרינן לקמן: 'כל שחייב מיתה בבן חורין - חייב בעבד'

[38] מיהו 'מודה בקנס פטור', הלכך

[39] כלל

[40] אפילו דמים לא משלם

[41] וקתני כל שחייב בבן חורין חייב בעבד וכיון דאמרת בן חורין על פי עצמו משלם דמים - אמאי קתני לגבי עבד אינו משלם על פי עצמו

[42] הכי פירושא דברייתא דקתני כל: לאו במודה מפי עצמו קאי, אלא בהעדאת עדים, כסתם 'כל' באי לבית דין, והעדאת עדים ליכא מידי דמחייבת בבן חורין דלא מיחייב בעבד;

[43] והכי קאמר

[44] כלומר: כל שחייב בבן חורין כופר, כגון בכוונה ועל פי עדים

[45] חייב נמי בעבד בכוונה על פי עדים קנס שלשים, דהא השור בסקילה

[46] וכל שחייב בבן חורין דמים, והיכי דמי? כגון שלא בכוונה על פי עדים

[47] אבל על פי עצמו - אף על גב דבבן חורין משלם דמים - בעבד פטור, כדאמרן: הואיל ומצינו חילוק בעל פי עצמו בין כופר דבן חורין לקנס דעבד; אבל בעדים שלא בכוונה - לא אשכחן חומרא בכופר מבקנס, דהכא והכא פטור; הלכך לגבי דמים - תרוייהו כי הדדי נינהו

[48] דשורו שלא בכוונה על פי עדים, דליתיה בתורת כופר, משלם דמים

[49] כיון שיש דמים למיתת אדם במקום שאין כופר וקנס

[50] אשו נמי - דליתיה בתורת כופר - לשלם דמים שלא בכוונה, דהא ישנה בתורת נזקין

[51] ומיהו בכוונה פשיטא לן דפטור, דקם ליה בדרבה מיניה

[52] לגדיש

[53] אגדי ואגדיש, ופטור על העבד, דהיה לו לברוח

[54] ונשרפו עמו

[55] וקסבר רבא האי 'פטור' - אעבד וגדי קאמר: אעבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס בשור המועד, ואגדי - משום דהיה לו לברוח; אבל משום ד'קם ליה בדרבה מיניה' לא פטר ליה, דקסבר 'אשו משום ממונו' ואין כאן חיוב מיתה

[56] בפרק 'כיצד'

[57] דאיכא עליה חיוב מיתה, ואפילו אגדיש נמי פטר ליה

[58] משום

[59] ליברמן

[60] ליחכה נירו וסכסכה אבניו

[61] דליכא דרבה מיניה

[62] דפטר ביה מיתת אדם, דכתיב 'שור ולא אדם'

[63] הא דאותיב לעיל אשו שלא בכוונה: לאו דפשיטא ליה דלא משלם, ובתיובתא מייתי לה, אלא בלשון בעיא אייתי לה, והכי קאמר ליה רבא לרבה: 'אי הכי - דשור שלא בכוונה, שאין כופר - יש דמים

[64] מאי?

[65] חדא: דאין כופר באש, ועוד: דקם ליה בדרבה מיניה

[66] אף על גב דאין השור בסקילה, ופליגא אדרבה

[67] לקנס

[68] אלא גבי נגיחה: 'אם עבד יגח', ולגופיה אצטריך: לחלק בין עבד לבן חורין

[69] דסברא דלרבויי אחריני אתא לתשלומין, דלגופיה לא אצטריך, דהוה ליה למכתב 'כופר'

[70] סקילה

[71] ולא צריך קרא

[72] מיתה

[73] באדם ההורג את האדם

[74] מיתה

[75] לא חלקת בין נהרגים קטנים לגדולים, דכתיב 'כי יכה כל נפש אדם' - אפילו קטנים במשמע

[76] שלא עשה רוצח קטן כגדול, דכתיב (ויקרא כד) 'ואיש כי יכה': איש - ולא קטן

[77] הנהרגין

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]