ביאור:בבלי בבא קמא דף מז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


ליתא לפרה [1] - משתלם רביע נזק מולד [2]; טעמא - דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא הוה, אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה - כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד [3]!

- רבא לטעמיה, דאמר רבא: פרה שהזיקה - גובה מולדה; מאי טעמא? גופה היא; תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה; מאי טעמא? פירשא [4] בעלמא הוא.

ואמר רבא: [5] אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו [6] אלא שמין לולד על גב פרה [7], שאם אי אתה אומר כן - נמצא אתה מכחיש [8] את המזיק [9] וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו [10], וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו [11].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא - ליכחוש מזיק!?

משום דאמר ליה "פרה מעברתא אזיקתך - פרה מעברתא שיימנא לך".

פשיטא פרה דחד וולד דחד [של אחר; והניזק יכול לגבות מחלקו של בעל הפרה חצי נזק, ומחלקו של בעל הולד רק רבע הנזק] - פיטמא [12] - [13] לבעל פרה [14] [ומערך זה 'פיטמא' יכול לגבות עד חצי נזק];

נפחא מאי [15]?

רב פפא אמר: לבעל פרה; רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין.

והלכתא חולקין.

משנה:

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברה בהמתו של בעל הבית – [בעל הבית] פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הקדרות חייב;

ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית –[בעל הבית] פטור;

ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב;

ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב;

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא


עמוד ב


[המשך המשנה]

ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית - [בעל הבית] פטור;

נגח הוא שורו של בעל הבית – חייב.

נפל לבורו והבאיש מימיו – חייב;

היה אביו או בנו [16] לתוכו [17] - משלם את הכופר. [18]

ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.

רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור.

גמרא:

טעמא - דשלא ברשות [19], הא ברשות - לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר, ולא אמרינן 'קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר'; - מני? רבי היא, דאמר [20] 'כל בסתמא - לא קביל עליה נטירותא' [21]?

אימא סיפא: אם הכניס ברשות - בעל חצר חייב אתאן לרבנן, דאמרי בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא!

ותו [סוף המשנה]: רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, [ולפיכך] רישא וסיפא רבי, ומציעתא רבנן!?

אמר רבי זירא: תברא [שבור את הרישא של המשנה] [22]! מי ששנה זו לא שנה זו [23].

רבא אמר: כולה - רבנן היא, ו'ברשות' - שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר, ואפילו נשברו ברוח [24].
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית [שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב; ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב]:

אמר רב: [25] לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה [26] – פטור; מאי טעמא? - הוה לה שלא תאכל.

אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, דתניא: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; סם המות - הוא [דפטור מדיני אדם], דלא עבידא דאכלה, אבל פירות - דעבידא דאכלה - בדיני אדם נמי מיחייב, ואמאי? [לפי רב אפשר לטעון] 'הויא לה שלא תאכל'?

אמרי: הוא הדין אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן: דאפילו סם המות נמי - דלא עבידא דאכלה - חייב בדיני שמים;

ואיבעית אימא: סם המות נמי: באפרזתא [27] דהיינו פירי [28].

מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית – פטור; אם הוזקה – חייבת ואמאי? נימא 'הוה לה שלא תאכל'?

אמרי: ומי עדיפא ממתניתין, דאוקימנא שהוחלקה בהן, ודקארי לה מאי קארי לה?

אמר לך: בשלמא מתניתין קתני אם הוזקה בהן' = שהוחלקה בהן הוא; אבל הכא קתני אם הוזקה' ולא קתני 'בהן': אכילה הוא דקתני!

ואידך אמר לך: לא שנא.

תא שמע: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכל חטין, והתריז [29] ומת – פטור; ואם הכניס ברשות - בעל החצר – חייב; ואמאי? 'הוה ליה שלא יאכל'?

אמר רבא: 'ברשות' א'שלא ברשות' קרמית? 'ברשות' - שמירת שורו קבל עליו, ואפילו חנק את עצמו.

איבעיא להו: היכא דקביל עליה נטירותא [30] מהו? דנפשיה [31] - הוא דקביל עליה? או דלמא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה?

תא שמע, דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן – פטור; ואם הכניס ברשות – חייב. מאן 'פטור' ומאן 'חייב'? לאו פטור בעל חצר [וחייב בעל חצר]?

אמרי: לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור.

ואי בעל השור -


הערות עריכה

  1. ^ ותם אין משלם אלא מגופו, ואמר ליה "הב לי כולה פלגא הזיקא מולד, דאיהו נמי אזקן בהדי פרה"
  2. ^ ורבא סבירא ליה דחד גופא הוא, והוי כאחד מאבריה, כדמפרש בסיפא דמילתיה: משלם ליה מינה רבעא דנזקא, ואידך רבעא מפסיד, ואפילו שוה הולד כל פלגא נזקא
  3. ^ כי ליתא לפרה
  4. ^ דבר המופרש ממנה
  5. ^ ארישא קאי: שור שנגח את הפרה והפילה
  6. ^ שעולין דמי הנזק הרבה
  7. ^ פרה מעוברת - כמה היתה יפה תחילה, וכמה היא שוה עכשיו - אם מתה אם חיה
  8. ^ מפסיד
  9. ^ ולקמיה פריך: אי דינא הוא – לכחוש!
  10. ^ אין שמין היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה, דודאי הרואה עבדו שלם - אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים; אבל שמין עבד זה: כמה הוא שוה עכשיו, וכמה היה שוה תחלה
  11. ^ קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת: אין שמין אותה לבדה, אלא שמין בית סאה באותה שדה: כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו
  12. ^ מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה
  13. ^ הוי
  14. ^ דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה
  15. ^ מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם
  16. ^ של בעל הבית
  17. ^ בתוכו
  18. ^ בגמרא פריך: הא תם הוא, ואמאי נקט הכי?
  19. ^ משום הכי אם הוזקה בהם - בעל קדירות חייב
  20. ^ 'בסיפא בכולן אינו חייב כו'
  21. ^ דקסלקא דעתא דלרבנן - כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות, דבסתמא קביל עליה נטירותא - הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית, דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל - קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר
  22. ^ קשה אהדדי רישא וסיפא דתנא קמא [המצוטטים לעיל בגמרא]
  23. ^ ותנאי היא אליבא דרבנן: מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי, ומר סבר לא פליגי
  24. ^ ד'עול ואנטריה לך' קאמר ליה; אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי
  25. ^ הא דקתני 'אם הוזקה בהן בעל הפירות - חייב'
  26. ^ יותר מדאי ומתה
  27. ^ עשב
  28. ^ דעבידא למיכליה, והוא סם המות לבהמה
  29. ^ אנפורד"א בלע"ז
  30. ^ כגון לרבנן – סתמא, ולרבי דאמר ליה 'כנוס שורך ואני אשמרנו'
  31. ^ שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו