ביאור:בבלי בבא קמא דף ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

הגלל עד תומו. ' ^[1]

אמר מר "ושלח" זו הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור" טעמא דכתב רחמנא 'משלחי רגל השור והחמור', הא לאו הכי - במאי מוקמת לה? אי קרן – כתיב (שמות כא לה-לו)! אי שן – כתיב [כאן, בשמות כב,ד, והיינו מבינים]!?

איצטריך: סלקא דעתא אמינא אידי ואידי ^[2] אשן [ורגל פטור לגמרי, כי גם 'ושלח' וגם 'וביער' עוסקים בשני צורות של שן]: והא דמכליא קרנא [הרב פנחס וילמן: שהרי למדו מהפסוק כאשר יבער הגלל עד תומו] הא דלא מכליא קרנא ^[3] - קא משמע לן [שחייב גם ברגל].

^[4]

והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא – מנלן?

דומיא דרגל: מה רגל, לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא ^[5] - אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא.

[תוספות ד"ה דומיא דרגל: וא"ת ונימא איפכא, דהא דמקשינן – לחומרא!?

הני מילי באיסורא, אבל בממונא לא.

ואומר ר"ת דמדה היא בתורה, לא שנא באיסורא ול"ש בממונא.

והראה את הדרך המצפה איתן: וכאן: י"ל דהכא ה"ט דמקשינן קולא לתובע: משום דמפורש בקרא חיוב תשלומים, וכהאי גוונא כתבו בתוספות פסחים דף כד/ב ד"ה אמרת קל וחומר: ... וא"ת בלא ק"ו נמי מקשינן לחומרא!? י"ל דהכא ס"ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו].

אמר מר: "ובער" - זו השן, וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תומו"; טעמא - דכתב רחמנא 'כאשר יבער הגלל עד תומו', הא לאו הכי - במאי אוקימנא לה? אי קרן – כתיב (שמות כא לה-לו: כי יגח, כי יגף)! אי רגל – כתיב [’ושלח את בערה בער בשדה אחר’]!?

איצטריך: סלקא דעתא אמינא אידי ואידי ארגל: הא [’ובער בשדה אחר’] דאזיל ממילא, הא [’ושלח’] דשלח שלוחי [שבעליו שלחוהו להזיק, כגון ששלחוהו בכוונה דרך שדה חברו ודרס אותה] - קא משמע לן.

והשתא דאוקי אשן - רגל דאזלה ממילא מנלן?

דומיא דשן: מה שן, לא שנא שלחה שלוחי לא שנא דאזל ממילא ^[6] - אף רגל לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא.

ולכתוב רחמנא 'ושילח' ולא בעי 'וביער', דמשמע רגל ומשמע שן: משמע רגל, דכתיב ^[7] 'משלחי רגל השור והחמור', ומשמע שן, דכתיב (דברים לב כד: מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי) וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם [עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר]!?

אי לאו קרא יתירה הוה אמינא: או הא או הא: או רגל - דהזיקו מצוי ^[8], או שן - דיש הנאה להזיקו ^[9].

- מכדי ^[10] שקולין הן ^[11], ויבאו שניהם ^[12], דהי מנייהו מפקת ^[13] [ולא יתכן להוציא תשלום נזק שהתורה חייבה בו את המזיק, שהרי זה על חשבון הניזק]?

אצטריך ^[14]: ^[15] סלקא דעתא אמינא הני מילי היכי דשלח שלוחי ^[16] אבל אזלא ממילא לא - קא משמע לן ^[17].

תולדה דשן מאי היא?

נתחככה בכותל להנאתה ^[18], וטינפה פירות להנאתה ^[19].

מאי שנא שן ^[20]? דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך? - הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך!

אלא תולדה דשן – כשן; וכי קאמר רב פפא - אתולדה דרגל.

תולדה דרגל מאי היא?

הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה ^[21] דרך הילוכה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה ^[22].

מאי שנא רגל ^[23] דהזיקו מצוי וממונך ושמירתו עליך - הני נמי הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך?

אלא תולדה דרגל כרגל, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דבור.

תולדה דבור מאי ניהו?

אילימא: אב: ^[24] עשרה ^[25] ותולדה תשעה - לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי!

הא - לא קשיא (שמות כא לד) ’[בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו] והמת יהיה לו' אמר רחמנא, וקים להו לרבנן: עשרה עבדן מיתה, תשעה - נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי.

סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין ^[26]!

^[27]

אלא אאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ^[28] והזיקו ^[29].

היכי דמי? אי דאפקרינהו ^[30] - בין לרב ובין לשמואל ^[31] היינו בור ^[32]!

עמוד ב

ואי דלא אפקרינהו: אי לשמואל, דאמר ^[33] 'כולם מבורו למדנו' ^[34] - היינו בור!? ואי לרב, דאמר 'כולם ^[35] משורו למדנו ^[36]' - היינו שור ^[37]? מאי שנא בור ^[38] שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך - הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך!?

אלא תולדה דבור כבור, וכי קאמר רב פפא ^[39] - אתולדה דמבעה.

מאי ניהו?

אי לשמואל דאמר מבעה זו שן - הא אוקימנא תולדה דשן כשן!

אי לרב, דאמר מבעה זה אדם - מאי אבות ומאי תולדות אית ביה!? וכי תימא 'אב: ניעור ^[40], תולדה: יָשֵן, והתנן ^[41]: אדם מועד לעולם בין ער בין ישן?

אלא ^[42] אכיחו וניעו ^[43]!

היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי ^[44] - כחו הוה ^[45]; אי בתר דנייח ^[46] - בין לרב בין לשמואל היינו בור ^[47]!

אלא תולדה דמבעה כמבעה, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דאש.

תולדה דאש מאי ניהו?

אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ^[48] - היכי דמי?: אי בהדי דאזלו קא מזקי - היינו אש: מאי שנא אש, דכח אחר מעורב בהן ^[49], וממונך, ושמירתו עליך - הני נמי כח אחר מעורב בהן, וממונך, ושמירתן עליך!

אלא תולדה דאש כאש, וכי קאמר רב פפא - אתולדה דרגל.

רגל? הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל!?

בחצי נזק צרורות ^[50], ^[51] דהלכתא גמירי לה ^[52].

ואמאי קרי לה 'תולדה דרגל' ^[53]?

לשלם מן העלייה ^[54].

והא מבעיא בעי רבא, דבעי רבא: חצי נזק צרורות: מגופו משלם או מן העלייה משלם?

לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה.

לרבא, דמבעיא ליה - אמאי קרי לה 'תולדה דרגל'?

לפוטרה ברשות הרבים ^[55].

המבעה וההבער:

מאי מבעה?

רב אמר: מבעה זה אדם, ושמואל אמר: מבעה זה השן.

רב אמר: מבעה זה אדם, דכתיב (ישעיהו כא יב) אָמַר שֹׁמֵר ^[56] אָתָה בֹקֶר ^[57] וְגַם לָיְלָה ^[58] אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ [שֻׁבוּ אֵתָיוּ] ^[59];

ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב (עובדיה א ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו.

מאי משמע?

כדמתרגם רב יוסף: איכדין איתבליש עשו אתגלין ^[60] מטמרוהי ^[61].

ורב - מאי טעמא לא אמר כשמואל?

אמר לך: מי קתני 'נבעה' ^[62]? ^[63]!

ושמואל - מאי טעמא לא אמר כרב?

אמר לך: מי קתני בועה ^[64]?

מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב - מאי טעמא לא אמר כשמואל?

תנא 'שור' - וכל מילי דשור.

ושמואל נמי - הא תנא ליה 'שור'?

אמר רב יהודה: תנא 'שור' לקרנו ו'מבעה' לשינו ^[65], והכי קאמר ^[66]: לא ראי הקרן - שאין הנאה להזיקו - כראי השן - שיש הנאה להזיקה ^[67]

הערות

^ 'הגלל' היינו שן, שפעמים מגולה ופעמים מכוסה, וכתיב ביה 'יבער'; לישנא אחרינא: 'גלל' זה רעי: שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל, כמו 'גללי אדם' ו'גללי בהמה'.
^ 'ושלח' 'וביער' - תרוייהו
^ "ושלח" אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא, דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח [תוספות ד"ה הא דלא מכליא קרנא. פ"ה שחת שעתיד לצמוח], אבל לא כתחלה; "וביער" היינו היכא דמכליא קרנא, דמשמע "וביער" - שמבער לגמרי
^ ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן, הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא - ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא, דליחייב, וכל שכן היכא דכליא!? תריץ: אי מהאי קרא - הוה אמינא: האי אתי להיכא דמכליא, אבל לא מכליא – לא; הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן, אי לאו דכתב רחמנא 'משלחי רגל השור'.
^ דהא לא כתיב ביה 'ובער'
^ דהא לא כתיב ביה 'ושילח'
^ שם
^ אבל שן לא
^ אבל רגל לא
^ שן ורגל
^ שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור
^ מ'ושלח'
^ דלא ליתי מיניה, הא שניהן שוין
^ ליה 'ובער'
^ דאי מפקת מושלח
^ דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו
^ 'ובער' וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה
^ והפילתו
^ שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים, דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה
^ מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל
^ שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן
^ כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל, דהזיקו מצוי, ואין כוונתו להזיק
^ דמיחייב
^ בור עמוק
^ טפחים היינו 'אב', דבכך דרכו להמית
^ דאם נפל שור בבור תשעה, ומת - פטור בעל הבור, ואם הוזק – חייב; ואב הוא, דהא מדיוקא דקרא נפקא: מדכתיב 'והמת יהיה לו', דמשמע: בור עשרה - דבר מקטיל הוא, חייב במיתת השור; הא בציר מהכי - במיתה לא חייב, הא בניזקין מתחייב
^ לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין: דכי היכי דנפיק לן מקרא 'בור עשרה למיתה' - נפקא לן בור תשעה לנזקין, דכתיב (שמות כא לג): 'ונפל שמה שור או חמור' - משמע בין מת ובין הוזק – 'בעל הבור ישלם' [פסוק לד]; ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור, דלא מחמת הבור מת, דאין בו כדי להמית; אבל הוזק – חייב: דבור תשעה בר נזקין הוא.
^ ונתקלו בהן בני אדם
^ להם
^ שהפקירן ונתנן ברשות הרבים
^ דפליגי בפרק 'המניח את הכד' (לקמן דף כח,ב)
^ דתרוייהו אמרו: כל תקלה שהפקיר - נפקא לן מבור דחייב, כי היכי דבור חיובא ברשות הרבים היא, דהוי הפקר, כדאמרינן לקמן בפרק 'שור שנגח את הפרה' (דף מט,ב – נ,א): שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו - אף כל תקלה שהפקירה חייב
^ התם ב'המניח את הכד' (לקמן דף כח,ב)
^ כל תקלה בור הוא, ואף על גב דלא הפקיר
^ כל תקלה שלא הפקירה
^ מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב - אף כל ממונו אם הזיק חייב
^ ולאו תולדה דבור נינהו; ובשור אמרן לעיל 'תולדה דשור כי שור', ואפילו לשמואל נמי דאמר 'תולדה דבור נינהו' - מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור
^ דחייב
^ תולדה לאו כאב דידה
^ היינו אב
^ בשילהי פ"ב [מ"ו]
^ תולדה דאדם היינו
^ 'כיחו' = רוק הפה, 'ניעו' = ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח)
^ שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו
^ והיינו אדם גופו וחייב
^ אחר נוח הרוק לארץ הזיקו, שהוחלק אדם בהם
^ דהא ודאי תקלה דאפקרה היא
^ דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס, ולא מחייב; אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש, שהרי אש נמי הרוח מוליכה
^ והוה ליה לאסוקי אדעתיה
^ שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים
^ דקיימא לן
^ למשה מסיני, דממונא הוא ולא קנס, ואף על גב דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס, כדאמרינן לקמן, האי פלגא נזקא - ממונא הוא, והלכך לאו תולדה דקרן הוא, אלא דרגל: דמכח רגל הוא דאתו; וכרגל לא הוי, דרגל משלם נזק שלם - והיינו דרב פפא
^ הואיל ואינה משלמת כמותה
^ שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה - משלם ההיזק מביתו, כי רגל, דכתיב בה ברגל (שמות כד ד) 'מיטב שדהו וגו', ולא הויא כי קרן, דאין המזיק משלם אלא מגופו, כדכתיב (שמות כא לה) 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו' ואם הזיק יותר על כדי דמיו - מפסיד הניזק
^ כי רגל, דרגל אינה חייבת אלא אם כן נכנסת לרשות הניזק והזיקה, דכתיב בה 'ושילח את בעירה וביער בשדה אחר' (שמות כב ד) והיינו ברשות הניזק
^ אמר הקב"ה
^ גאולה לצדיקים
^ חשך לרשעים
^ אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה – בעיו; אלמא באדם כתיב 'בעיו'
^ תרגומו של 'נבעו'; אלמא 'נבעו' לשון גילוי
^ הלכך אמר 'מבעה זה השן', דמבעה - לשון מגולה הוא, דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה
^ דמשמע הוא עצמו נבעה: נגלה
^ 'מבעה' קתני, שהוא מבעה דבר אחר
^ לשון 'בעיו'
^ ולקמן פריך רגל מאי שייריה
^ בעל כרחיך הכי מפרש
^ כלומר: דאי כתב רחמנא קרן דחייב - לא אתיא שן מיניה, דקרן אין הנאה להזיקו, שן יש הנאה להזיקו

[1] 'הגלל' היינו שן, שפעמים מגולה ופעמים מכוסה, וכתיב ביה 'יבער'; לישנא אחרינא: 'גלל' זה רעי: שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל, כמו 'גללי אדם' ו'גללי בהמה'.

[2] 'ושלח' 'וביער' - תרוייהו

[3] "ושלח" אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא, דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח [תוספות ד"ה הא דלא מכליא קרנא. פ"ה שחת שעתיד לצמוח], אבל לא כתחלה; "וביער" היינו היכא דמכליא קרנא, דמשמע "וביער" - שמבער לגמרי

[4] ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן, הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא - ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא, דליחייב, וכל שכן היכא דכליא!? תריץ: אי מהאי קרא - הוה אמינא: האי אתי להיכא דמכליא, אבל לא מכליא – לא; הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן, אי לאו דכתב רחמנא 'משלחי רגל השור'.

[5] דהא לא כתיב ביה 'ובער'

[6] דהא לא כתיב ביה 'ושילח'

[7] שם

[8] אבל שן לא

[9] אבל רגל לא

[10] שן ורגל

[11] שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור

[12] מ'ושלח'

[13] דלא ליתי מיניה, הא שניהן שוין

[14] ליה 'ובער'

[15] דאי מפקת מושלח

[16] דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו

[17] 'ובער' וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה

[18] והפילתו

[19] שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים, דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה

[20] מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל

[21] שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן

[22] כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל, דהזיקו מצוי, ואין כוונתו להזיק

[23] דמיחייב

[24] בור עמוק

[25] טפחים היינו 'אב', דבכך דרכו להמית

[26] דאם נפל שור בבור תשעה, ומת - פטור בעל הבור, ואם הוזק – חייב; ואב הוא, דהא מדיוקא דקרא נפקא: מדכתיב 'והמת יהיה לו', דמשמע: בור עשרה - דבר מקטיל הוא, חייב במיתת השור; הא בציר מהכי - במיתה לא חייב, הא בניזקין מתחייב

[27] לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין: דכי היכי דנפיק לן מקרא 'בור עשרה למיתה' - נפקא לן בור תשעה לנזקין, דכתיב (שמות כא לג): 'ונפל שמה שור או חמור' - משמע בין מת ובין הוזק – 'בעל הבור ישלם' [פסוק לד]; ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור, דלא מחמת הבור מת, דאין בו כדי להמית; אבל הוזק – חייב: דבור תשעה בר נזקין הוא.

[28] ונתקלו בהן בני אדם

[29] להם

[30] שהפקירן ונתנן ברשות הרבים

[31] דפליגי בפרק 'המניח את הכד' (לקמן דף כח,ב)

[32] דתרוייהו אמרו: כל תקלה שהפקיר - נפקא לן מבור דחייב, כי היכי דבור חיובא ברשות הרבים היא, דהוי הפקר, כדאמרינן לקמן בפרק 'שור שנגח את הפרה' (דף מט,ב – נ,א): שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו - אף כל תקלה שהפקירה חייב

[33] התם ב'המניח את הכד' (לקמן דף כח,ב)

[34] כל תקלה בור הוא, ואף על גב דלא הפקיר

[35] כל תקלה שלא הפקירה

[36] מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב - אף כל ממונו אם הזיק חייב

[37] ולאו תולדה דבור נינהו; ובשור אמרן לעיל 'תולדה דשור כי שור', ואפילו לשמואל נמי דאמר 'תולדה דבור נינהו' - מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור

[38] דחייב

[39] תולדה לאו כאב דידה

[40] היינו אב

[41] בשילהי פ"ב [מ"ו]

[42] תולדה דאדם היינו

[43] 'כיחו' = רוק הפה, 'ניעו' = ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח)

[44] שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו

[45] והיינו אדם גופו וחייב

[46] אחר נוח הרוק לארץ הזיקו, שהוחלק אדם בהם

[47] דהא ודאי תקלה דאפקרה היא

[48] דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס, ולא מחייב; אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש, שהרי אש נמי הרוח מוליכה

[49] והוה ליה לאסוקי אדעתיה

[50] שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים

[51] דקיימא לן

[52] למשה מסיני, דממונא הוא ולא קנס, ואף על גב דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס, כדאמרינן לקמן, האי פלגא נזקא - ממונא הוא, והלכך לאו תולדה דקרן הוא, אלא דרגל: דמכח רגל הוא דאתו; וכרגל לא הוי, דרגל משלם נזק שלם - והיינו דרב פפא

[53] הואיל ואינה משלמת כמותה

[54] שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה - משלם ההיזק מביתו, כי רגל, דכתיב בה ברגל (שמות כד ד) 'מיטב שדהו וגו', ולא הויא כי קרן, דאין המזיק משלם אלא מגופו, כדכתיב (שמות כא לה) 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו' ואם הזיק יותר על כדי דמיו - מפסיד הניזק

[55] כי רגל, דרגל אינה חייבת אלא אם כן נכנסת לרשות הניזק והזיקה, דכתיב בה 'ושילח את בעירה וביער בשדה אחר' (שמות כב ד) והיינו ברשות הניזק

[56] אמר הקב"ה

[57] גאולה לצדיקים

[58] חשך לרשעים

[59] אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה – בעיו; אלמא באדם כתיב 'בעיו'

[60] תרגומו של 'נבעו'; אלמא 'נבעו' לשון גילוי

[61] הלכך אמר 'מבעה זה השן', דמבעה - לשון מגולה הוא, דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה

[62] דמשמע הוא עצמו נבעה: נגלה

[63] 'מבעה' קתני, שהוא מבעה דבר אחר

[64] לשון 'בעיו'

[65] ולקמן פריך רגל מאי שייריה

[66] בעל כרחיך הכי מפרש

[67] כלומר: דאי כתב רחמנא קרן דחייב - לא אתיא שן מיניה, דקרן אין הנאה להזיקו, שן יש הנאה להזיקו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]