קטגוריה:שמות כב ז

עריכה

• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"אל האלהים" - פירוש הגמרא ידוע, שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מגזירה שווה ד"נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה".

ופירש רש"י כאן "ונקרב אל הדיינין, לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו", עד כאן לשונו. ולא פירש רבינו משמעות "שלא שלח ידו בשלו", כמו שפירש להלן בשומר שכר: "שבועת ה' תהיה - יישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר-כך נאנסה - חייב באונסין". וכאן לא פירש כל זה. מבואר דרש"י מפרש לפי הפשט כאן, שיישבע אם לא שלח ידו וגו', פירש, שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום.

והא דאי' בגמרא בבבא מציעא דף מא, דדין שליחות יד כתיב גם בשומר חינם גם בשומר שכר, אינו אלא דרך דרש, מדכתיב בלשון אחד. ועל זה הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך "על כל דבר פשע" לעניין שליחות יד, כדתנן סוף פרק ג דבבא מציעא, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש"י, דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו, אין עליו שבועה שלא פשעתי.

ובזה מיושב, אמאי לא כתיב בפרשה ראשונה דשומר חינם "שבועת ה' תהיה בין שניהם", ובשניה יכתוב סתם ונלמוד בגזירה שוה; אלא משום דיש כאן עוד משמעות: ונקרב בעל הבית - להביא עדים על אמיתת טענתו, שאין הפיקדון בידו, ופטור. אבל בשומר שכר, אפילו מביא עדים על עיקר טענתו, שמתה וכדומה, צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גניבה ואבידה. מה שאין כן שומר חינם, אינו צריך להישבע מהתורה אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו, ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מהתורה; אבל אם מביא עדים שנגנבה, ואינו צריך לישבע שאינה ברשותו, שוב אינו צריך לישבע שלא פשע (א).

(*) "במלאכת רעהו" -

• בממון, הפרחון ערך לאך, והוא כינוי מלשון שליחות, דממונו של אדם עושה שליחותו בכל שהוא צריך.
• ובכלים הוא כמשמעו מלשון מלאכה, שהרי כל כלי עושה איזה דבר.

(א) והכי מבואר ברמב"ם ושולחן ערוך רצד, ולא כהרא"ש שלהי מסכת שבועות, שכתב דעיקר שבועת שומר חינם היא שלא פשעתי, ושבועה שאינה ברשותו אינה אלא בגלגול, אלא להיפך [ולא דמי להא שהעלה ר"ה ריש פרק המפקיד, דאפילו אמר "הריני משלם" צריך לישבע שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה, ושקיל וטרי טובא עלה, דהתם מיירי במשלם, אבל בפוטר עצמו מפיקדונו עליו לישבע מן התורה שאינה ברשותו], ד"לא פשעתי" לחוד עיקרו אינו מן התורה, כאשר יבואר עוד במקרא הסמוך ובפרשת שומר שכר, אלא מדרבנן חייב להישבע שלא פשעתי אפילו הביא עדים שאינה ברשותו, כמו שכתוב בהגהת רמ"א שם. וזהו דעת הרמב"ם והשאילתות פרשת ויצא, דבעינן עדים דנטרה כי אורחא, פירוש שלא פשע. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן.

וזהו עיקר פירוש הגמרא: (בבא קמא סג:): "ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. או אינו אלא לדין? [פירש רש"י: לפירעון, דשומר חינם שטען שנגנבה ישלם]", ואין הפירוש שיהא חייב על גניבה ואבידה, דאם כן מה בין שומר חינם לשומר שכר? אלא הכי קאמר, דמחוייב להביא עדים שנגנבה, ולא מהני שבועה, ונימא דלא נזכר שבועה כלל בשומר חינם. והא דטוען טענת גנב חייב כפל, אפשר דאפילו לא נפטר מלשלם בטענה זו חייב כפל על הא דמכל מקום העלים הפיקדון בידו. על זה הביא הגמרא גזרה שוה, דבכלל "ונקרב בעל הבית" מיירי בשבועה גם כן, שאם אין לו עדים שנגנבה - יישבע ופטור.

אבל מכל מקום, הפשט לא נעתק ממקומו, שאם יביא עדים שנגנבה הרי זה פטור ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה. ופירש רש"י בסמוך, על הא דאמרו "או אינו אלא לדין", ש"משעה שטען בבית דין "נגנבה", אף על גב שלא נשבע, ישלם כפל אם באו עדים", עכ"ל. אינו מבואר כלל, שהרי עדיין לא נזכר עיקר דין כפל לשומר בטוען טענת גנב, אלא הפירוש כמו שכתבתי, שאם לא הביא עדים חייב לשלם, וממילא יהא הדין שאע"ג שלא נשבע ישלם כפל.

(*) הגם שלא נפטר בכך חייב כפל, לדעת הרמב"ם הלכות גניבה פרק ד הלכה ה, דהא דאיתא בבבא קמא דף קב לפי האמת כך הדין בשומר חינם שטען טענת גנב, אע"ג [שבאו] עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען נגנב, אע"ג שכבר חייב באונסין משעה שנשבע, מכל מקום דין שומר חינם עליו להשביעו בבית דין שאינו ברשותו, וממילא חייב כפל, ולא דמי לשומר שכר, דחייב על הגניבה ואין משביעין אותו שאינו ברשותו, וממילא פטור מכפר אפילו בטוען "נגנבה" ונמצא ברשותו.