קטגוריה:דברים לג ב
נוסח המקרא
ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו
וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ.
וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִימִינ֕וֹ אשדת [אֵ֥שׁ דָּ֖ת] לָֽמוֹ׃
וַ/יֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִ/סִּינַ֥י בָּא֙ וְ/זָרַ֤ח מִ/שֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵ/הַ֣ר פָּארָ֔ן וְ/אָתָ֖ה מֵ/רִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽ/ימִינ֕/וֹ אשדת [אֵ֥שׁ דָּ֖ת] לָֽמוֹ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ מִסִּינַי אִתְגְּלִי וְזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ מִשֵּׂעִיר אִתַּחְזִי לַנָא אִתְגְּלִי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל טוּרָא דְּפָארָן וְעִמֵּיהּ רִבְּוָת קַדִּישִׁין כְּתָב יַמִּינֵיהּ מִגּוֹ אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא יְהַב לַנָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ דְבֵית יִשְרָאֵל וּדְנַח בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְשֵעִיר לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְעֵשָו וְכֵיוַן דְאַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָוהּ לָא תֶהֱוְיָן קְטוֹלִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְגַבְלָא לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְכֵיוָן דִי אַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָהּ לָא תֶהֱווּן גַנְבִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ וְחָזַר וְאִתְגְלֵי עַל טוּרָא דְסִינַי וְעִמֵיהּ רִיבְוָון מַלְאָכִין קַדִישִׁין וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל דִי מַלֵיל מֵימְרָא דַיְיָ נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּל וּפָשַׁט יְמִינֵיהּ מִגוֹי לַהֲבֵי אֵישָׁתָא וִיהַב אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ: |
רש"י
"מסיני בא" - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר לקראת האלהים למדנו שיצא כנגדם
"וזרח משעיר למו" - שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו
"הופיע" - להם
"מהר פארן" - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו
"ואתה" - לישראל
"מרבבות קדש" - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו
"אש דת" - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ד"א אש דת כתרגומו שנתנה להם מתוך האש
[ג] שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה. וכן שנינו בספרי, שהלך אל עשו אם יקבלו את התורה, והשיב עשו מה כתיב בה, אמר לו "לא תרצח" (שמות כ', י"ג), "לא תגזול וגו'". אמר עשו, כל ברכתו שנתברך "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ'). אמר לישמעאל שיקבל את התורה, אמר מה כתיב בה, אמר "לא תגנוב" (שמות כ', י"ג). אמר, כל ברכותיו אינו רק "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (בראשית ט"ז, י"ב), שיהיה מלסטם את הבריות, ואיך יקבל התורה. אמר לעמון ומואב שיקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר "לא תנאף" (שמות כ', י"ג). אמרו, כל עצמן של אותה אומה של עריות הוא, דכתיב (בראשית י"ט, ל"ו) "ותהרנה שתי בנות לוט מאביהן", היאך יקבלו את התורה:
ואף על גב דבקרא לא כתוב אלא שעיר ופארן, ובפרק קמא דעבודה זרה (דף ב:) נמי קאמר שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ומנא לן לומר כך. ונראה, דודאי היה הקדוש ברוך הוא מחזיר התורה על כל האומות, דאם לא כן, מאי שנא שהיה מחזיר אותה על עשו ועל ישמעאל - משום שלא יאמרו אם נתת לנו התורה היינו מקבלין, שאר אומות נמי יאמרו כך. אלא על כל אומה ולשון היה מחזיר. וקרא דקאמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", הכי קאמר, אחר שחזר על כל האומות ולא קבלוהו, בא אל עשו וישמעאל, כי אלו מסתבר יותר שיקבלוה, שהם זרע אברהם, שקיים כל התורה (יומא דף כח:), והיה מחזיר עליהם דרך מעלות; מתחלה אל הרחוק, עד שבא אל עשו וישמעאל. והם היו ראוים לקבל אותה, מפני שהם זרע אברהם, ואפילו הכי לא קבלו אותה. ולפיכך "וזרח משעיר למו", כיון דלא קבלו אף בני עשו - שוב אין מי שיקבל אותה, ובא אל ישראל מהר שעיר. וכן בפארן גם כן, שבסוף בא אל פארן, אמר אלו בני ישמעאל [ראוי] שיקבלו אותה, ולא קבלוה. אז בא אל ישראל, כי מעכשיו לא נשאר אחד:
ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה (בראשית י"ז, כ"ה), וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש. ולפיכך באחרונה בא אל אלו שנים. והא דאמרינן בספרי שהשיב עשו מפני שנאמר לו "על חרבך תחיה", וכן ישמעאל מפני שנאמר לו "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל", לא שהאומות האחרים שלא נתברכו בברכה הזאת לא היו משיבים כך, אלא רוצה לומר אפילו אלו שהיו מזרע אברהם ויצחק, כיון שנתברכו בברכה הזאת שאינה הגונה וראויה, כל שכן האחרים, שלא נתברכו כלל, שנמצאו בהם כל אלו הדברים כולם:
ואם תאמר, ומנא ליה לרז"ל לומר שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון, שמא לא החזיר רק על בני אברהם, וכיון דאינהו לא קבלוה, אחרים לא כל שכן. ויש לומר, דזה לא יתכן, דהרי הם יהיו אומרים שהיו מקבלים אותם, ולא היה יכול לענוש את האומות - מה שלא קבלו את התורה - מכח קל וחומר. דהא בפרק שור שנגח (ב"ק לח. ורש"י שם) מסיק דבשביל זה היה הקדוש ברוך הוא מתיר ממונן לישראל, ולא מענישין מכח קל וחומר. ולפיכך בודאי על כולם החזיר. אלא שכתיב בקרא "שעיר" ו"פארן", שהם האחרונים, דמסתברא שהם יקבלו אותה:
[ד] אש שחורה על גבי אש לבנה כו'. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם "חסד", "ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו), ונאמר (משלי ג', י"ז) "דרכיה דרכי נועם", ונקראת בלשון "אמת", "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב', ו'). כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִסִּינַי בָּא – יָצָא לִקְרָאתָם כְּשֶׁבָּאוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הָהָר, כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לְהַקְבִּיל פְּנֵי כַּלָּה (מכילתא בחודש, ג), שֶׁנֶּאֱמַר: "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות יט,יז), לָמַדְנוּ שֶׁיָּצָא כְּנֶגְדָם.
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – שֶׁפָּתַח לִבְנֵי עֵשָׂו שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם; ע"ז ב' ע"ב).
הוֹפִיעַ – לָהֶם.
מֵהַר פָּארָן – שֶׁהָלַךְ שָׁם וּפָתַח לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם).
וְאָתָה – לְיִשְׂרָאֵל.
מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ – וְעִמּוֹ מִקְצַת רִבְבוֹת מַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ, וְלֹא כֻּלָּם וְלֹא רֻבָּם; וְלֹא כְּדֶרֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁמַּרְאֶה כָּל כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיוֹם חֻפָּתוֹ (ספרי שם).
אֵשׁ דָּת – שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָה מֵאָז לְפָנָיו בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה (מדרש תנחומא בראשית א), נָתַן לָהֶם בַּלּוּחוֹת כְּתַב יַד יְמִינוֹ (ספרי שם; אונקלוס). דָּבָר אַחֵר: אֵשׁ דָּת, כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
רשב"ם
הופיע מהר פארן: האיר מהר פארן:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.
ובמדרש ה' מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז"ל חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.
מימינו אש דת למו. על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.
וע"ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיה ו) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ה'" לשון קריאה:
" מסיני בא וזרח כו' אש דת למו" הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקוכל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הערות
(ב) "ויאמר". פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים, וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה: הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:
ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה: מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב: מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת. כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז, יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (בראשית טז, יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.
ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א, ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ, ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.
וכמו שאמרו (משנה, אבות א, א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל מגילה (דף כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח, יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא, כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.
ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י, ב).מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אף דוד מלך ישראל לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום תחילה, שנ' הללויה שירו לה' שיר חדש. וחזר וחתם בצרכם של ישראל, שנ' כי רוצה ה' בעמו, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' מי אל כמוך שומר הברית והחסד לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, ואח"כ פתח לצרכם של ישראל, שנ' רעב כי יהיה בארץ, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' קומה ה' למנוחתיך.
ואף שמנה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללים, לא פתחו בצרכם של ישראל תחילה - עד שפתחו בשבחו של מקום, שנ' האל הגדול הגבור והנורא. קדוש אתה ונורא שמך, ואח"כ מתיר אסורים ואח"כ רופא חולים ואח"כ מודים אנחנו לך.
ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר ה' מסיני בא - זה לשון עברי. וזרח משעיר למו - זה לשון רומי. הופיע מהר פארן - זה לשון ערבי. ואתא מרבבות קודש - זה לשון ארמי.
ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחד נגלה, אלא מארבע רוחות נגלה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא. ואיזו? זו רוח רביעית, כמה שנ' אלוה מתימן יבוא.
ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות: בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו: רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנ' והידים ידי עשו, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר בראשית כז על חרבך תחיה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בו? אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו: רבש"ע, עצמה של ערוה להם היא, שנ' ותהרן שתי בנות לוט מאביהם. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב. אמרו לפניו: רבש"ע, כל עצמו אביהם לסטים היה, שנא' והוא יהיה פרא אדם, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר, ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר תהלים קכח יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. יכול שמעו וקיבלו? ת"ל יחזקאל לג ואתם לא תעשו, ואומר מיכה ה ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוי אשר לא שמעו, אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן, והטעינו לחמורו לתך ולכלבו ג' סאים, והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור, וכן שני וכן שלישי. אף כן ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה, אף אותם ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. לכך נאמר ויאמר ה' מסיני בא.
כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר קול ה' על המים אל הכבוד הרעים; כיון ששמעו אומות העולם את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו! אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול! אמרו לו: הקול הזה מהו? אמר להם ה' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה, שנ' איוב יב עמו עוז ותושיה. אמרו לו: אם כן ה' יברך את עמו בשלום.
ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשעתיד המקום ליפרע משעיר עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שעשה בשעת מתן תורה, שנ' שופטים ה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. אמר להם המקום: אין כל אומה ואומה נכנסת לתוכם.
ד"א משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו, והיה מתיירא מאחיו ומפני אוהביו ומפי קרוביו. מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמו וסיפר את שערו, אמר לו המלך לך אני נותן מתנה. כך כשבא אבינו אברהם לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים! כשבא יצחק יצא ממנו פסולת - עשו וכל אלופי אדום. אבל יעקב לא נמצא בו פסולת, כענין שנ' ויעקב איש תם יושב אהלים; אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה. לכך נאמר ה' מסיני בא:
הופיע מהר פארן - ארבע הופעות הם: הראשונה במצרים, שנ' רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה; שנייה בשעת מתן תורה, שנ' הופיע מהר פארן; שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע; רביעית לימות המשיח, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע:
ואתא מרבבות קודש - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשהוא עושה משתה לבנו הוא שמח בחופתו, מראה לו כל גנזיו, וכל אשר לו. אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן; אלא מרבבות קודש - ולא כל רבבות קודש.
ד"א ואתא מרבבות קודש - מלך ב"ו יושב בתוך פמליא שלו, יש בה בני אדם נאים ויש בה בני אדם קווצים, ויש בה בני אדם גבורים. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קודש - אות הוא בתוך רבבות קודש. וכשנגלה על הים - מיד הכירוהו שנ' זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. וכן היו אומות העולם משאלים את ישראל ואומר להם: מה דודך מדוד, שכך אתם מומתים עליו, שכך אתם נהרגים עליו, כענין שנ' על כן עלמות אהבוך, ואומר כי עליך הורגנו כל היום? כולכם נאים כולכם גבורים, בואו והתערבו עמנו! וישראל אומרים להם: נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו: דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז, עיניו כיונים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם גאותו ושבחו של הקב"ה אמרו להם לישראל: נבוא עמכם, שנ' אנה הלך דודך היפה בנשים... וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו! אני לדודי ודודי לי!
מימינו אש דת למו - כשהיה הדבר יוצא מפי הגבורה - היה יוצא דרך ימינו של קודש לשמאלם של ישראל, ועוקף את מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של מקום, והקב"ה מקבלו לימינו וחקקו בלוח; והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' קול ה' חוצב להבות אש:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
הופיע. ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע:
מרבבות. ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דברים לג ב.
לפני ברכת משה - הקדמה או הסכמה?
סופרים נוהגים להקדים ליצירתם "הקדמה", שבה הם מסבירים על היצירה, מדוע החליטו לכתוב אותה וכו'.
לפעמים נמצאת לפני היצירה גם "הסכמה", שנכתבה על-ידי מישהו שמכיר את הסופר, משבח אותו על כתיבת הספר, ומסביר מדוע ראוי שסופר זה יכתוב ספר זה.
לפני ברכתו של משה לשבטי ישראל (דברים לג), יש כמה פסוקים שבהם אין ברכה ישירה לאף אחד מהשבטים (לג1-5): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". רק בפסוק הבא מתחילה הברכה עצמה (לג6): "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל-יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר". האם חמישה פסוקים אלה הם הקדמה או הסכמה?
- על-פי פיסוק הטעמים, זו הקדמה , שנאמרת על-ידי משה: "וַיֹּאמַר: 'ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ...'" - משה משבח את בני-ישראל על כך שזכו להתגלות ה' בסיני ולניסים בהר שעיר (ע' סיני ושעיר ), שקיבלו את התורה, ושקיבלו עליהם את מלכות ה' (ע"ע ויהי בישורון מלך - פירוש 1 ). וכך פירשו רוב המפרשים (ע' רש"י , רמב"ן ). מכיוון שקיבלו על עצמם את מלכות ה' ואת תורתו, הם ראויים לברכה.
- אולם, אפשר גם לפרש, בניגוד לטעמים, שזו הסכמה , שנאמרת ע"י ה': "וַיֹּאמַר ה': 'מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ...'", כלומר - משה, שנזכר בפסוק הקודם, בא מסיני בזמן מתן תורה, זרח משעיר כאשר הציל את בני-ישראל מהנחשים (ע' סיני ושעיר ), "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" כאשר הנהיג את ישראל לאחר צאתם מהר סיני (במדבר י יב), "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" - בא מבין רבבות המלאכים (על הר סיני), כאשר "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמו" - בימינו היו לוחות הברית, ועליהם דת הכתובה באש. ובהמשך: "אַף חֹבֵב עַמִּים" - משה אהב את בני-ישראל ומסר את נפשו עליהם, "כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ" - כל הצדיקים הקדושים מבני-ישראל השתוקקו להיות ליד משה כדי ללמוד ממנו, והצטופפו לרגליו כדי לשמוע את דבריו. וכך הם אומרים: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". ע"ע ויהי בישורון מלך - פירוש 2 . מכל הסיבות האלה, ראוי משה לברך את בני-ישראל.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2015-04-24.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
קטגוריות־משנה
קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)
ש
- שמות יד כז (6 דפים)
- שמות לב לב (17 דפים)
דפים בקטגוריה "דברים לג ב"
קטגוריה זו מכילה את 47 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 47 דפים.