בבא קמא י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חומר בשור מבאש חומר באש מבשור חומר בשור מבאש שהשור משלם כופר וחייב בשלשים של עבד נגמר דינו אסור בהנאה מסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש חומר באש מבשור שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור חומר באש מבבור וחומר בבור מבאש חומר בבור מבאש שתחילת עשייתו לנזק מסרו לחרש שוטה וקטן חייב משא"כ באש חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור הא מני ר' יהודה היא דמחייב על נזקי כלים בבור אי רבי יהודה אימא סיפא חומר באש מבבור שהאש דרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה מה שאין כן בבור דבר הראוי לה מאי נינהו עצים דבר שאין ראוי לה מאי נינהו כלים מה שאין כן בבור אי ר' יהודה הא אמרת מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור אלא לעולם רבנן היא ותנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר טמון איבעית אימא לעולם ר' יהודה ודבר שאין ראוי לה לאו לאתויי כלים אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור אי אמרת בשלמא רבנן היא איידי דשייר הך שייר נמי הך אלא אי אמרת ר' יהודה מאי שייר דהאי שייר שייר דש בנירו אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא דהתנא שכן דרכו לילך ולהזיק:
הכשרתי במקצת נזקו:
תנו רבנן הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו כיצד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב ודלא כרבי דתניא החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לנזקין רב פפא אמר למיתה ודברי הכל איכא דאמרי לימא דלא כרבי אמר רב פפא למיתה ודברי הכל מתקיף לה רבי זירא ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קעביד אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד מתקיף לה רב ששת והא איכא מרבה בחבילה היכי דמי
רש"י
עריכהמה שאין כן באש - אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:):
ובין שאין ראוי - לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל:
חייב בו את הכלים - אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:):
אלא לעולם רבנן היא - ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר:
שייר טמון - דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע"ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי:
שור פסולי המוקדשין - שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע"ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע"ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה:
האי מאי - לא גרסינן:
אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר - טמון וכלים שייר נמי האי:
אלא אי אמרת ר' יהודה - ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר:
דש בנירו - שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע:
דהא קתני - לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל:
האחרון חייב - בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה:
אחר אחרון למיתה - אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית:
אחר שניהם לנזקין - דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם:
רב פפא אמר - מתניתין דקתני כהכשר כל נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה שמת השור קמיירי:
ודברי הכל - דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה:
ותו ליכא - למימר כהכשר כל נזקו:
והא איכא - למימר תו כגון אי אתרמי דמסר שורו כו' ומסברא קמקשי ליה רבי זירא ואינה משנה:
ופשע בו - שהלך לו ולא שמרו:
תוספות
עריכהחומר בשור מבאש. הא דלא תני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרו לחש"ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש:
שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב ופ"ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים:
ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גבי דש בנירו פרש"י משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י"ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי':
שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (ע"ז כט:) ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ"ק דערכין (דף ז.) ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ"ג (דף כה.) ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה (לקמן נג:) ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע"פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה:
אחרון חייב. גם אנזקין וראשון פטור מכולם ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד שיעור מיתה:
ותו ליכא. וא"ת נהי נמי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וי"ל משום דדחיק לאוקמי מתני' דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה יכול להעמיד בניזקין וא"ת ולוקמא כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא הבל לניזקין שהיה רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא בפרק הפרה (לקמן דף נא.) וי"ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל:
כגון פפא בר אבא. מפרש רשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא"ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר"ר עזריאל חייב לשלם ור"ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:
ראשונים נוספים
חומר בשור מבאש כו' עד מסר לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבשור] שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור.
חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ומסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבבור] שדרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה כגון עצים וכיוצא בהן ובין דבר שאין ראוי לה כגון כלים וכיוצא בהן מה שאין כן בבור וסתמא כרבנן דפטרי בנזקי כלים בבור והאי דלא תני שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור שיירה כמו ששייר הטמון שחייב כן השור מה שאין כן באש. וזה מפורש בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:) משנה המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין כו' ושייר נמי חומר בשור שחייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור עיקרו בפ' שור שנגח את הפרה (דף נג:) דגרסי' התם פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. הני הוו שיורא אבל דש בנירו לא הוי שיורא דשמעינן ליה מדקתני ודרכו לילך ולהזיק ודבריו פשוטין הן ולא הוצרכנו לכתבם בלשון קצרה אלא להיותם נוחים לעמוד בהן המפרש להיותם בידו כללות:
פיסקא הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כו': ת"ר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. פי' היה הבור חפור ט' טפחים והוספתי לו טפח נתחייבתי לשלם נזק כאלו אני חפרתי הבור כולו. וזהו כיצד זה החופר בור ט' כו' ודלא כרבי דתניא [החופר בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לי' טפחים האחרון חייב] רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין. ואוקמה ר' פפא למיתה ודברי הכל:
שייר טמון. כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים.
ליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות.
ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם. איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו.
הא דאמרינן: אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין.
חומר בשור מבאש וכו'. כתבו בתוספות הא דלא תני שהשור בעלי חיים וכו' דבהכי תלי טעמא דפיטור באש. וקשה דמאי טעמא פטור באש משום שאין בו רוח חיים והרי בבור שאין בו רוח חיים ואף על פי כן במסרו לחרש חייב. וי"ל דלהכי לא חשיב הך חומרא דהוי בכלל כופר כדפירש רש"י לעיל. מהר"י כ"ץ ז"ל. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וז"ל ונראה לבאר דאף על גב דבבור נמי חייבין מכל מקום כאן באש פטור בשביל שאין בו רוח חיים. ע"כ.
מה שאין כן באש וכו'. פירש הקונטרס דבאש פטור מן הכופר אף כשאין יכול לברוח דקם ליה בדרבה מיניה. ואין נראה דלא מיירי אלא באש שכלו חציו דבלא כלו חציו לא הוי אש אלא אדם ממש. ע"כ גליון תוספות.
מה שאין כן באש וכו'. פירש בקונטרס דאש לא מיחייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא פטור דקם ליה בדרבה מיניה דשייך ביה חיוב מיתה. וקשה דהא תינח למאן דאמר אשו משום חציו אלא למאן דאמר משום ממונו אם כן לא שייך פיטור מקם ליה בדרבה מיניה. ועוד קשה למאן דאמר אשו משום חציו נמי ליכא חיוב מיתה בתר דכלו חציו דהתם מודה דמחייב משום ממונו כדקאמר לקמן בפרק כיצד. ועוד קשה דקם ליה בדרבה מיניה לא שייך רק לפטור ממון שעת מיתה כגון קרע שיראין אבל דמי נהרג כגון כופר לא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דלכך אש פטור מכופר דלא אשכחן חיוב בכופר רק בשור דכתיב אם כופר וכו' ודרשינן עליו ולא על האדם והכי נמי דרשינן עליו ולא על נזקין כגון אש ובור דמשמע עליו דוקא ולא על האחרים. ומכל מקום שן ורגל לא מימעטי מעליו כיון דהוו משור גופיה ואף על גב דהאי מועד מתחילתו וקרן לאו מועד מתחילתו כיון דכולהו איתנהו בשור כך לי מועד מתחילתו כמו מועד בשלש פעמים כיון דסופו להיות מועד.
וא"ת למה לי מיעוט שור ולא אדם גבי בור תיפוק ליה מעליו דאמעוטי להו כל הניזקין. ויש לומר דאיצטריך למעוטי נכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דפטור דהתם לא שייך כופר והשתא פטור משור ולא אדם. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה שאין כן באש. תימה מנא ליה דאש פטור מכופר למאן דאמר אשו משום חציו ניחא דנפקא ליה מעליו ולא על האדם אבל למאן דאמר משום ממונו מנא לן דפטור. וצריך לומר כי היכי דדרשינן עליו ולא על האדם נדרוש עליו ולא על האש. ותימה הכי נמי נדרוש עליו ולא על הבור ואם כן למה לי למעוטי אדם. וי"ל דאיצטריך למעוטי גוי או עבד דמעליו לא ממעטי אלא בן חורין דשייך ביה כופר. אי נמי בבן חורין ולפטור מדמים איצטריך דמעליו לא פטרנא אלא מכופר. ותירוץ זה למאן דמחייב אש בדמי אדם ניחא דאיצטריך שור לפטור דמי אדם בבור אבל למאן דפטר אש מדמי אדם על כרחך מעליו נפקא ואם כן בבור נמי נפטריה מעליו. וי"ל דהא דפטר אש מדמי אדם לאו מעליו נפקא אלא לבתר דגלי לן בבור פיטור בדמי אדם משור ולא אדם גמר ליה אש מבור. ע"כ.
ליחכה נירו. גבי דש בנירו פירש רש"י ז"ל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דאין זו חומרא כיון דמה שבבור פטור היינו משום דלא שייך ביה האי היזקא ואף על גב דקתני נמי שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור אף על גב דהתם נמי לא שייך לא דמי דהכא קתני ומועדת לאכול בין ראוי לה בין שאינו ראוי לה ולשון מועדת משמע לענין חיוב. ואף על גב דלעיל גבי כי שדית בור בינייהו וכו' דפריך מה להנך שכן מועדין מתחילתן וההוא מועדין פירוש רבינו תם דרכן להזיק קאמר ולאו לענין חיוב קאמר כדפירשתי לעיל. מכל מקום בלשון ברייתא ומשנה לא מצינו לשון מועד כי אם לענין חיוב ואף על גב דלעיל קאמר נגמר דינו אסור בהנאה דבר דלא שייך בבור מכל מקום לעיל לא קאמר אלא דשייך בזה מה שאין בזה אבל הכא לענין חיוב הוא דקאמר דמשמע מילי דשייך הוא אבל אינו חייב וזה קשה דאפילו שייכות נמי אין בו.
לכך נראה לפרש ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת כיון דלענין פיטור שאינו ראוי לו קאמר דזה חשוב אינו ראוי לו כשימות בפחות מעשרה אם כן לעיל נמי היה לו לתרץ דשאינו ראוי לו גבי בור רצה לומר בענין זה ולא בכלים. וי"ל דודאי לעיל שהיה מפרש שאינו ראוי לו דאש בכלים וזה שייך בבור אם כן סברא הוא לפרש שאינו ראוי דבור דומיא דאש כיון דשייך בו אבל השתא דמפרשים שאינו ראוי לו דאש בליחכה נירו וכו' דלא שייך בבור לכך מוקמינן שפיר גבי בפחות מעשרה כדפירשתי. אי נמי לעיל דמוקי לה בכלים אף על גב דקצת ראוי הוא אצל אש אלא שאין ראוי לגמרי כמו עצים הילכך ליכא לאוקומי דכוותה גבי בור בהמית בפחות מעשרה דאינו ראוי כלל לבור אבל השתא דמוקמינן גבי אש בליחכה נירו דגבי אש אינו ראוי כלל לכך איכא לאוקומי דכוותה בבור בדבר שאינו ראוי כלל דהיינו המית בפחות מעשרה ולא בכלים דראוי קצת. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.
ולמורי הרב נראה ליישב פירוש הקונטרס דאף על גב דלא שייך בהו היזיקא שייך לומר מה שאין כן בבור דחיובא דאש אתא לאשמועינן ולא פיטוריה דבור דהא לא בא התנא לאשמועינן חומרות משום דלא ילפי מהדדי אלא חומרא דבור וכל חד אתא לאשמועינן. ועוד תדע דשייך לומר מה שאין כן בבור אפילו היכא דלא שייך ביה ההוא היזיקא מדאמרינן לקמן בנירו לאו שיירא הוא דקתני דרכו לילך משמע הא לאו הכי הוי שיורא ומיחשיב בשור מבבור אף על גב דלא שייך כלל בבור וליחכה נירו אינו בכלל דרכו לילך ולהזיק דהא לאו דרכו הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ליחכה נירו וסכסכה אבניו. פירש רש"י מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו'. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא. מיהו בירושלמי גרסינן א"ר הילא צריך הוא שיאמר בכל אחד ואחד והשור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלים בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תני רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצא אדם שאין לו הנאה ממתו משמע שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי הבור מוהמת יהיה לו ואם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעט. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חבירו. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. הקשו בתוספות דלמה לי שור ולא אדם מוהמת יהיה לו נפקא שהמת אסור בהנאה וכן לקמן בפרק הפרה דפריך ואיפוך אנא וכו' ותירצו וכו'. וקשה לי תירוץ זה דהא לקמן בפרק הפרה בסמוך לאיפוך אנא אמרינן והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא. ועוד דאקשינן בין לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי איצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא. ולרבי יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט הכלים ועוד דלא אשכח פירוק לקושיא אלא דכלים בכלל דוהמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן. אלא ודאי משמע דכלן משמע אכלל והמת יהיה לו הן. והא דאמרינן איפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור דלא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדק ביה כולי האי ושור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי וכו'. הרשב"א ז"ל לקמן בפרק הפרה.
וזה לשון הרר"א ז"ל יש לומר דוהמת יהיה לו לא משמע אלא מי שהוא שלו כשהוא חי מה שאין כן באדם ואפילו עבד ואמה דלית ליה בהו אלא שעבוד. אי נמי יש לומר דלרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אי לאו דכתב רחמנא פיטורא דאדם מקמיה דלכתוב והמת יהיה לו לא הוה מוקמי ליה להאי והמת יהיה לו דבור למי שהמתה שלו אלא בההוא דשור דמסתברא פיטורא בשור שכן פטר בו חצי נזק דהשתא לא חזית דפטר בבור כולו נזק. ולרבנן נמי לא קשיא דאי לאו דכתב רחמנא שור וחמור תרווייהו אלא חד מינייהו הוה אמינא דההוא דכתיב למעוטי אדם הוא דאתא ולאו למעוטי כלים. וכי תימא למאי איצטריך שור ולא אדם ממי שהמתה שלו נפקא הא לא קשיא כדאמר דאי לאו דכתב רחמנא בהדיא פיטורא בבור הוה אמינא דההוא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא כדכתיבנא. ע"כ. כן כתב לקמן בפרק הפרה. ושם האריכו המפרשים בזה עיין שם.
הא דלא קאמר חומר בבור דשלא ברשות דאש נמי פעמים שלא ברשות. והא דלא קתני דבור מעשיו גרמו לו אפשר דהוא בכלל תחילת עשייתו לנזק. ע"כ גליון תוספות.
אלא אי אמרת רבי יהודה היא מאי שייר דהאי שייר. מכאן משמע דאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד. ולא כמו שפירש רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושה אותו שיירן ומפרש שכך דרכו לשייר דבר אחד כמו שניים וכאן אי אפשר לומר כן דממה נפשך תנא זה שיירן ששייר שור פסולי המוקדשין ואפילו הכי אין מתיישב אם לא שייר עוד דבר אחר. תוספות שאנץ.
החופר בור תשעה. הוא הדין אם לא עשה הראשון אלא ארבעה או חמשה טפחים ובא השני והוסיף טפח נסתלקו מעשה ראשון והא דנקט והשלימו לעשרה משום דפליג עלייהו רבי ואמר אחר אחרון למיתה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.
ודלא כרבי. וא"ת ואמאי לא מוקי לה באחר אחרון למיתה ואתיא אפילו כרבי כדאמר רב פפא. וי"ל דסבירא ליה דאחרון לא מיקרי חבתי במקצת דכיון דבתשעה ליכא מיתה ובעשרה איכא מיתה אם כן האחרון חייב דהוא עשה הכל. ורב פפא סבירא ליה דהאחרון שפיר מיקרי חבתי במקצת דאלולי שחפרו האחרים התשעה בטפת שחפר האחרון לא היה מת. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
ותו ליכא והא איכא וכו'. לכאורה משמע דאברייתא פריך. וקשה נהי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. ויש לומר דקשיא ליה אהא דדחקי לאוקומי מתניתין דלא כרבי וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.
ותו ליכא והאיכא מסר שורו וכו'. דעת המקשה שרוצה לומר דהכשרתי מקצת נזקו וכו' איירי אפילו לנזקין וכרבי ולא נצטרך להעמיד למיתה ודברי הכל. וקשה והאיך רצה לומר שאחרון חייב אם רצה לומר דראשונים שלא שמרו השור והאחרון כמו כן שפשע ולא שמרו הוי כמו חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אם כן היאך רצה לומר דאיירי אפילו לנזקין ודברי הכל אכתי איכא למימר אליבא דרבי דוקא למיתה ולא לנזקין כמו שאמרנו גבי בור דמה לי מיתת השור על ידי בור ומה לי מיתת השור על ידי השור. וי"ל דסלקא דעתיה קודם שאמר היכי דמי דאיירי דבלאו איהו לא מינטר והוצרך להשמיענו שאחרון חייב לפי ששאר שומרין עשו קצת פשיעה והאחרון עשה פשיעה גמורה ולא היה נראה לו שיהיה פשיטא.
שינה רש"י בשלשה מקומות גבי מסר שורו פירש שאחרון עשה הכל וגבי מרבה בחבילות פירש פשיטא דמעמיא ואזלא גבי ספסל פירש שהראשונים לא התחילו לשבר. ונראה שדעת רש"י שפירש כל אחד כפי מה שהוא גבי שומר אחרון עשה והראשונים לא עשו כלום גבי מרבה בחבילות אנו רואין שהראשון הדליק את האש הוצרך לפרש שאלמלא האחרון הוה מעמיא ואזלא וגבי ספסל פירש שהראשונים לא התחילו לפי שאנו רואים ששברו אלא שלא התחילו לשבר. גליון.
ותו ליכא. הקשו בתוספות וכי תנא כי רוכלא ליחשוב וכו' ותירצו משום דדחי לאוקומי מתניתין דלא כרבי וכו'. ואף על גב דלקמן גבי הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות פריך ותו ליכא אף על גב דבעי לאוקומה כיחידאה מכל מקום ניחא ליה לאוקומי מתניתין בהאי גוונא מלאוקמה דלא כרבי משום דרבי סידר המשניות ומשני אפילו הכי ניחא טפי לאוקומי דלא כרבי וכרבנן מלאוקמוה כיחידאה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ונראה לי דהתם הכי קאמר מדלא משכחת לה בעלמא בניזקין ככולי עלמא מוקמת לה בחופר בור ודלא כרבי ואמאי לא מוקמת לה כשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחך מוקמינן לה בפלוגתא טפי שפיר לאוקמיה בנזקין ולא בקטלא. ועוד דכי מפרשינן לה בחופר מוקמינן בנזקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה. ע"כ.
וגליון תוספות ותלמידי הר"ר ישראל תירצו דמה שהקשו מהכוהו עשרה בני אדם משום דדמי יותר למשנה במקצת ההיזק כיון שכל אחד הכה הכאה שיש בו מיתה ודומה יותר למשנה מחופר בור כי בור האחרון בלבד עושה מעשה של מיתה. ע"כ.
וכן תירץ מהר"י כ"ץ ז"ל וכתב דאף על גב דגבי השלימו לעשרה מחייב האחרון אף לנזקין היינו משום דהוא חידש בבור מיתה וחשיב כאלו הוא עביד היזק ע"כ.
וההגה"ה יישב שאינו קשה כי רוכלא ליחשוב וליזיל כי רוצה למצוא ארבעה אבות דמתניתין בהכשרתי מקצת נזקו ומהדר אשור ואאש ואאדם. ולהכי לא קשה אמאי לא אוקמה בסייד וכייד ככתוב בתוספות כי תרי בור לא רצה להביא ולהכי מייתי מהכוהו שלכל הפחות אב של אדם יביא. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
ונראה למורי הרב שעיקר קושית התוספות ליתא דהכי פירושו ותו ליכא פירוש הא דאוקמה הכשרתי מקצת נזקו בבור תשעה וכו'. אינו לא מאי דפתח תנא במתניתין ולא מאי דסליק מניה מאי דפתח ביה היינו שור ומאי דסליק מיניה אש ומשום הכי פריך ותו ליכא והאיכא מסר שורו דהיינו מאי דפתח ביה והדר פריך והאיכא מרבה בחבילות דהיינו מאי דסליק מיניה והדר פריך מספסל שזהו אדם המזיק דהיינו מבעה שכתוב באמצע המשנה דמה לי מבעה מה לי בור שניהם באמצע ותו הדר פריך מהכוהו עשרה בני אדם דהיינו אדם אאדם. גליון.
אי דבלאו איהו מינטר. פירש הקונטרס דהכי קאמר מאי קעביד ואם כן ליפטר הוא והאחרים ישלמו הכל כיון דהאחרים הנזק ראוי לבוא על ידיהם לבד גם בלא פשיעה זו. ולא נהירא דאמרינן לקמן בפרק הפרה בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים כולן חייבין. לכך נראה דהכי קאמר מאי קא עביד טפי מהאחרים וכו' ככתוב בתוספות. והא איכא מרבה בחבילות ואלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד פירוש טפי מאינך כדפירשתי.
ודבר זה תימה לרבינו שמשון ז"ל וכי מפני שהשליך בו עץ אחד במדורה גדולה יתחייב הא הוה ליה כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר דאין חייב אלא ראשון לגבי מיתה. ור"ש אומר דלהכי נקט מרבה חבילות דמשמע ששם בו חבילה גדולה שראוי לעשות כל ההיזק לבדו ודמי לחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים דכל חד וחד עביד ביה שיעור מיתה. ע"כ. רבינו ישעיה ותלמיד רבינו פרץ ז"ל. אבל ר"ש כתב והא איכא מרבה בחבילות וכו' מאי קא עביד. הכי פירושו ליפטר כיון דבלאו הכי הוה אזיל אבל לעיל גבי מסר שורו הוי פירושו מאי קא עביד טפי מאחריני. ע"כ.
והרשב"א ז"ל פירש כרבינו ישעיה ז"ל ותלמידי הר"ר פרץ ז"ל וז"ל הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד לא לפטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והוה ליה כחופר בור עשרה וכו'. אלא הכי קאמר מאי קא עביד שישלם את הכל וכן כל מאי קעביד דכלה שמעתין גבי מרבה בחבילות וכו'. וי"ל דלא אמרו אלא במרבה חבילות שיש בהן כדי לילך ולהזיק. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מי שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד מהם בשמירתו ויצא והזיק אם לא גרמה פשיעתו כלום והוא שכבר היה משתמר בארבעה זה פטור מכל וכל והאחרונים חייבים. וגדולי המחברים כתבו שכלן חייבים. וכן כתבו גדולי המפרשים אי שיצא אשו ובא אחר והרבה בחבילות סמוך לו ונתלכד האש בחבילות ויצא לשדה אחר והזיק אם בלא אותן חבילות היה האש יוצא ומזיק כמו שהזיק בעל האש חייב ובעל חבילות פטור. חמשה בני אדם שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ונשתבר אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא ישיבתו של זה היה נשבר פטור זה לגמרי והאחרים חייבין ואם ניכר להם שלא היה נשבר אלא מצד ישיבתו של זה הוא חייב והאחרים פטורים אבל אם ניכר להם שבישיבתו של זה נשבר לשעתו ולולי ישיבתו לא היה נשבר עד שעה או שתים כלן חייבין. וכן יראה לי בשור ואש שהזכרנו שאפשר שעמדו הן או נסתלק ההיזק קודם שיגיע לאותה שעה. וגדולי המחברים מחייבין בכגון זו את האחרון בלבד. ולא יראה כן מסוגיא זו וכן חדשו בשמועת חבילות פירוש אחר והוא שכתבו חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה וכו'. ע"כ לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה