פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי זבחים דף לו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

המשך המשנה

בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים, שיאכלוהו טמאים, שיקריבוהו טמאים, שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים, לשבר עצמות הפסח, לאכול הימנו נא, ולערב דמו בדם הפסולים – כשר: שאין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי בנותר [1]: כתוב אחד אומר (שמות יב י) לא תותירו ממנו עד בקר [והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו] [או ויקרא כב,ל:

ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'?], וכתוב אחד אומר (ויקרא ז טו) [ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל] לא יניח ממנו עד בקר; אם אינו ענין להניח - תנהו לענין מחשבת הינוח;

ורבי יהודה, האי קרא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: '(ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו [ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר] - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה;

חליפין [2] וולדות [3], תמורות [4] – מנין?

תלמוד לומר: ובשר [5];

חטאת ואשם מנין?

תלמוד לומר: זבח;

ומנין לרבות שלמי נזיר [6] ושלמי פסח [7]?

תלמוד לומר: שלמיו;

לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין?

תלמוד לומר: קרבנו; כולן קורא אני בהן לא יניח'.

אם כן לימא קרא 'לא תותירו' [8], מאי 'לא יניח'? אם אינו ענין להינוח - תנהו ענין למחשבת הינוח.

התינח להניח, להוציא מאי איכא למימר? ועוד: טעמא דבי יהודה - סברא הוא [9], דתניא: 'אמר להם רבי יהודה: אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול [10]? אף חישב להניחו למחר פסול! [11]'

אלא טעמא דרבי יהודה סברא הוא.

[## אבל אין כאן ראיה: אולי רבי יהודה מנסה לשכנע את החכמים אליהם הוא מדבר על ידי סברה, אבל טעמו – לפי הרשה שדרש?]

[12] וניפלוג נמי רבי יהודה בכולהו [13]?

בהי ניפלוג? בשובר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא? - זיבחא גופיה מי מיפסיל [14]?

על מנת שיאכלוהו טמאים ושיקריבוהו טמאים? - זיבחא גופיה מי מיפסיל?

תוספות ד"ה שיאכלוהו טמאים ויקריבוהו טמאים זיבחא גופיה מי מיפסל. פירש בקונטרס דהאי 'יקריבוהו' - באימורין קאמר, ולא בדם, דומיא דיאכלוהו דהוי בבשר, ואם אכלו טמאין או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו מי מפסיל קרבן מלרצות והלא הוא עצמו שלא נקטרו אימוריו כשר! וא"ת חישב להניח דמיו למחר אמאי פסול? ויש לומר: דגזרינן מקצת דם אטו כולו דם או להוציאו לחוץ -

אמאי פסול? הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ, כיון שנזרק דמו כהלכתו - לא נפסל קרבן מלרצות!?

וי"ל דלא דמי דלהניח אימורין למחר אי עביד כמחשבתו - מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה: דכיון דהוו אימורין בעין, כל כמה דלא מיקטרי - לא משתרי בשר באכילה, וכי מטי למחר - מפסיל בשר משום נותר; אבל שיקריבוהו טמאים - לא מיפסיל בשר: חדא: דהקריבוהו טמאין - אם עלו לא ירדו; ועוד: נטמאו אימורים או אבדו משתרי בשר באכילה כיון שנזרק הדם כהלכתו!

אבל אכתי קשה מלהוציאו לחוץ: אי קאי אאימורין - אמאי פסיל רבי יהודה? הלא אם עשה כן לא נמנע הדם בכך מלרצות, וגם בשר מישתרי באכילה! כיון שהוציא אימורים בחוץ - הוה ליה כנטמאו אימורים או אבדו והבשר שרי לאכול! ואי לא קאי להוציאו רק אדם - אתי שפיר טפי:

שיאכלוהו ערלים ושיקריבוהו ערלים? - זיבחא גופיה מי מיפסיל [15]?

לישנא אחרינא: כל כמיניה [16]!

[## ואם הוא עצמו כהן ערל?]

לערב דמן בדם הפסולין [17] -

רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם [18];

ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה [19]

- רבי יהודה לטעמיה, דאמר: שלא למקומו נמי מקומו קרינא ביה [20].

וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים [21]?

קסבר רבי יהודה: בעינן מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורין [22].

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא? והתניא: 'רבי יהודה אומר: (דברים יז א) [לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל] דבר רע [כי תועבת ה' אלקיך הוא] - ריבה כאן [23] חטאת ששחטה בדרום [24] וחטאת שנכנס דמה לפנים - פסולה [25]'?!

  • [דברים טו,כא: וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך]

ולית לרבי יהודה האי סברה? והתנן [26]: 'אמר רבי יהודה: הכניס בשוגג כשר' - הא במזיד פסול, וקיימא לן [27]: בשכיפר [28]!

השתא: ומה התם: עיילי עיילא, אי כיפר – אִין, אי לא כיפר – לא [29], הכא - דחשיב חשובי, לא כל שכן!?

תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה.

וסבר רבי יהודה חטאת ששחטה בדרום


עמוד ב

יהא חייב [30]? והתניא [ספרי שופטים סימן קמז, בשנויים]: 'רבי יהודה אומר: יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב? תלמוד לומר: (דברים יז א) לא תזבח לה' אלהיך שור ושה [אשר יהיה בו מום] כל דבר רע [כי תועבת ה' אלקיך הוא]: על דבר רע [31] אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום'?

תרי תנאי אליבא דרבי יהודה.

אמר רבי אבא: ומודה רבי יהודה [32] שחוזר וקובעו לפיגול [33].

אמר רבא: תדע [34] דפיגול [35] לפני זריקה - לא כלום הוא [36], [37] ו[38]אתיא זריקה וקבעה לה בפיגול [39].

ולא היא! התם הוא חדא מחשבה היא [40], הכא - תרי מחשבות [41].

איתיביה רב הונא לרבא [הברייתא הובאה (לעיל כו,ב)]: ’[חישב] ליתן את הניתנין למעלה למטה, למטה למעלה לאלתר - כשר [42]; חזר וחישב חוץ למקומו – פסול, ואין בו כרת; חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת; למחר – פסול [43]; חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו – פסול, ואין בו כרת.' [44] - תיובתא דרבי אבא?

תיובתא.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: חישב שיאכלוהו טמאים למחר – חייב [45].

אמר רבא: תדע [46]: דבשר לפני זריקה לא חזי, וכי מחשב ביה [47] מיפסיל [48]!

ולא היא: התם זריק ומיחזי [49] הכא לא מיחזי כלל.

אמר רב חסדא: מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא: בשר פסח שלא הוצלה, ולחמי תודה שלא הורמו [50] - חייבין עליהן משום טומאה [51].

אמר רבא: תדע, דתניא: '(ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים] אשר לה' [וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] - לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה [52];' אלמא אף על גב דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהן משום טומאה - הכא נמי: אף על גב דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהן משום טומאה!

ולא היא: התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה, לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט.

<לישנא אחרינא: הא אימורין לא חזו!

ולא היא: הנך חזו למילתייהו, והני לא חזו כלל.>

הדרן עלך כל הפסולין


זבחים פרק רביעי בית שמאי

משנה:

בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת [53] – כיפר [54]; ובחטאת - שתי מתנות [55].

ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת – כיפר;

לפיכך [56]: אם נתן את הראשונה כתיקנה [57] ואת השניה [58] חוץ לזמנה – כיפר [59], ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה - פיגול וחייבין עליו כרת [60].

כל הניתנין על המזבח הפנימי, שחיסר אחת מן המתנות - לא כיפר [61]; לפיכך [62]: נתן כולן כתיקנן [63] ואחת שלא כתיקנה - פסולה [64], ואין בו כרת [65].

גמרא:

תנו רבנן: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת – שכיפר? - תלמוד לומר (דברים יב כז) [ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך] ודם זבחיך ישפך [על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל] [66].

והאי - להכי הוא דאתא? האי - מיבעי ליה לכדתניא:

הערותעריכה

  1. ^ חד בפסח וחד בתודה
  2. ^ מפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה - הויא שניה 'חליפי תודה', וקריבה
  3. ^ ולד תודה
  4. ^ ותמורת תודה, וכולן קריבין, כדאמרינן בבכורות (דף יד:) [על דברים יב,כו] 'רק קדשיך - אלו התמורות; אשר יהיה לך - אלו הוולדות; - בכולן אני קורא בהן תשא ובאת וגו'
  5. ^ דהוה ליה למכתב 'ותודתו ביומו יאכל'; הוה ליה קרא יתירא לדרשא
  6. ^ איל נזיר הטעון לחם כמותה [כתודה]
  7. ^ חגיגת ארבעה עשר; אבל שלמים בעלמא - לא מצי לרבויי, דהא כתיב בהדיא בהו שני ימים: ביום זבחכם יאכל וממחרת (ויקרא יט ו)
  8. ^ כדכתיב בכל שאר הנותרים לשון נותר
  9. ^ ולא מריבוי דקרא
  10. ^ דדם נפסל בשקיעת חמה
  11. ^ דהואיל ומיפסיל בהוצאה ובהינוח - מיפסיל נמי במחשבת הוצאה והינוח
  12. ^ הואיל וטעמא מהאי סברא הוא -
  13. ^ הנך דמתניתין דקתני 'כשר'ומשנינן בהי מינייהו נפלוג
  14. ^ אם היה שובר את העצמות או אוכל נא
  15. ^ והאי 'יקריבוהו' - באימורין קאמר, דומיא 'דיאכלוהו': בבשר; וכן אם יאכלו טמאים או ערלים זבח שנזרק דמו כהלכתו - מי פסיל הקרבן למפרע מלרצות
  16. ^ מי ישמע לו להקריבו בפסול הכהנים טמאים - לא ישמעו לו! וכן הערלים להקריב למזבח בעבירה, או לאכול קדש בעבירה! הלכך אין מחשבתו מחשבה בדבר התלוי באחרים
  17. ^ כולי האי משינויא, כלומר: ואי איפליג בלערב דמה כו'
  18. ^ וכיון דעירוב לא פסיל - מחשבת עירוב [נמי] לא פסיל
  19. ^ ליפלוג במחשבה שלא במקומו
  20. ^ אפילו יהביה חוץ למקומו - לא מיפסיל זיבחא מלרצות, דשלא במקומו - כמקומו דמי בפ"ב (לעיל כז.), דאוקימנא מתניתין דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה כו', דסבירא ליה לתנא דשלא במקומו כמקומו דמי, דמסקנא מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דרבי יהודה
  21. ^ 'ולפלוג בליתן את הניתנין בפנים בחוץ, והניתנין בחוץ שחשב ליתן בפנים' קא מקשי, דהתם ודאי אי הוה יהיב חטאת החיצונה בפנים – מיפסלא, דכתיב וכל חטאת אשר יובא [מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף] (ויקרא ו כג)
  22. ^ מחשבה ליתן את הניתנין בחוץ בפנים - לא פסלא: דגבי מחשבת חוץ [לזמנו ולמקומו] כתוב שלישי (ויקרא ז י) ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ואימורין, דהיינו חוץ לעזרה ממש: שבשעת היתר הבמות נשתלש בכל אלה, הלכך גזירת הכתוב דפסול חוץ למקומו; אבל להכניסו לפנים - לאו מחשבה היא
  23. ^ אזהרה
  24. ^ שלא ישחוט החטאת בדרום
  25. ^ כלומר: לא תזבחנו* על מנת להכניס דמה לפנים; ולאו בהכנסה ממש קמזהר ליה, אלא במחשבת הכנסה: דהא בזביחה קאי, וקא קרי ליה דבר רע - אלמא מיפסיל
  26. ^ בפרק 'כל הזבחים שנתערבו' [פ"ח מ,יב]
  27. ^ התם בגמרא בשילהי פירקין, דהא דדייקינן 'הא מזיד פסול'
  28. ^ בשנתן ממנו על מזבח הפנימי - הוא דקפסיל רבי יהודה, ולא מיפסל בהכנסה
  29. ^ דאיכא למשמע מיניה דכל שכן דמחשבת הכנסה לא פסיל
  30. ^ מלקות
  31. ^ מום בגלוי, שהוא מגונה, קרי דבר רע בבכורות בפרק 'על אלו מומין' (דף לז.)
  32. ^ בחישב על מנת להניח
  33. ^ אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו, ולא אמרינן: כבר נפסל במחשבת הינוח
  34. ^ דמחשבת הינוח לרבי יהודה - לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא: לאפוקי מידי פיגול
  35. ^ דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר
  36. ^ ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום: דבעינן 'קרב כל מתיריו'
  37. ^ ומיהו מחשבה קמייתא - מחשבת הינוח הוי
  38. ^ כי זריק ליה -
  39. ^ ולא אמרינן: הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא, איפסיל ליה במחשבת הינוח, וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה - לא ליחול פיגול
  40. ^ דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול
  41. ^ והאחד שם 'פסול' לה, ולא שם 'פיגול'
  42. ^ כדאמרינן במתניתין לדברי הכל
  43. ^ חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן, ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה, ולא משום מחשבת נתינת מחר, דאם כן – 'פיגול' מיבעיא ליה; אלמא לא הוי פיגול: דזריקה דלא כשר באכילה - לא אתיא לידי פיגול
  44. ^ וקתני 'חזר וחישב בו' - אלמא לא מיקבע תו פיגול
  45. ^ פיגול, ולא אמרינן 'לאו מחשבה היא: דאכילת טמאים לא חזיא, והוי כמחשב מחשבת פסול
  46. ^ דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול - בר ממחשבת חוץ למקומו
  47. ^ בשחיטה, על מנת לאוכלה למחר
  48. ^ מפגיל, דהשתא אכילה פסולה היא, בלא שום פיגול
  49. ^ ואשתכח דלמחר - אי לאו משום פיגול - הוה חזיא לאכילה
  50. ^ ארבע חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה, דכתיב והקריב ממנו - אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז יד)
  51. ^ אם אכלן בטומאת הגוף, ואף על גב דקיימא לן 'שאין ניתר לטהורים - אין חייבין עליו משום טומאה', האי - כיון דאיזרק דם – 'ניתר לטהורין' קרינן ביה, ואף על גב דאין פסח נאכל אלא צלי, וחלות התודה עד שיורמו
  52. ^ להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף ד'אשר לה’’ יתירא הוא, למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה
  53. ^ זריקה אחת
  54. ^ אף על פי שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע
  55. ^ מתנות אצבע ממש; ובגמרא יליף טעמא
  56. ^ חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי - שאר זבחים חוץ מחטאת
  57. ^ בשתיקה
  58. ^ במחשבת אכילת בשר
  59. ^ וכשר הקרבן: שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה, ואין השניה מתרת את הבשר; לפיכך אינה מפגלת
  60. ^ שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול, שכבר הוקבע בראשונה: שכבר קרבו כל מתיריו
  61. ^ כדיליף בברייתא בגמרא
  62. ^ הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו
  63. ^ בשתיקה
  64. ^ שלא ניתר בראשונות
  65. ^ שאין האחרונה מפגלתו: דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר
  66. ^ שפיכה אחת משמע, דלא כתיב 'סביב', דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק 'איזהו מקומן'