ביאור:בבלי זבחים דף קיט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דכתיב (מלכים א ב יא) והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים [ובירושלם מלך שלשים ושלש שנים] [1], ובשלמה כתיב (דברי הימים ב ג ב) ויחל לבנות [בחדש השני בשני] בשנת ארבע למלכותו [2]; נשתיירו לשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.
באו לנוב וגבעון [הותרו הבמות]:
מנא הני מילי [3]?
דתנו רבנן [ספרי ראה פסקא סו]: (דברים יב ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה [אשר ה' אלקיך נתן לך]; 'אל המנוחה' זו שילה; 'נחלה' - זו ירושלים; למה חלקן [4]? - כדי ליתן היתר בין זה לזה [5].
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מעשר שני נמי ליתני [6]?
אמר ליה: מעשר – 'שם' 'שם' מארון קא ילפי [7]: כיון דארון לא הוה [8] - מעשר נמי לא הואי.
אי הכי פסח וקדשים נמי [9], ד'שם' 'שם' מארון ילפי: דכיון דארון לא הוה - אינהו נמי לא הוו!?
אמר ליה: הא מני [10]? רבי שמעון היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן [11] - הכא והכא לא קרב [12]; מעשר בהמה - חובות שאין קבוע להן זמן הוא [13], ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה [14].
מכלל דלרבי יהודה קרב?
אִין, דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון - לדברי רבי יהודה [15].
והא בעי 'בירה' [16]!?
ולאו תני רב יוסף: שלש בירות הן: שילה, ונוב וגבעון [17], ובית עולמים?
הוא תני לה והוא אמר לה: לאכילת מעשר שני, ואליבא דרבי יהודה.
באו לירושלים [נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר; והיא היתה 'נחלה’]:
תנו רבנן [ספרי ראה פסקא סו]: (דברים יב ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה [אשר ה' אלקיך נתן לך]; 'מנוחה' זו שילה, 'נחלה' זו ירושלים; ואומר (ירמיהו יב ח) היתה לי נחלתי כאריה ביער [נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה] ואומר [פסוק ט] העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה [לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה] - דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: 'מנוחה' - זו ירושלים; 'נחלה' - זו שילה; ואומר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, ואומר (תהלים קלב יג) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו'.
בשלמא למאן דאמר מנוחה זו שילה - היינו דכתיב 'אל המנוחה ואל הנחלה' אלא למאן דאמר: מנוחה זו ירושלים, נחלה זו שילה – 'אל הנחלה ואל המנוחה' מיבעי ליה!?
הכי קאמר: לא מיבעיא מנוחה - דלא מטיתו, אלא אפילו לנחלה נמי לא מטיתו.
תנא דבי רבי ישמעאל: 'זו וזו שילה [18];
רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים [19]'.
בשלמא למאן דאמר 'מנוחה זו
שילה, נחלה זו ירושלים' אי נמי איפכא - היינו דכתיב (דברים יב ט) ’[כי לא באתם עד עתה] אל המנוחה ואל הנחלה [אשר ה' אלקיך נתן לך], אלא למאן דאמר זו וזו שילה או זו וזו ירושלים – מנוחה? 'נחלה' מיבעי ליה?
קשיא.
תוספות זבחים דף קיט,א ד"ה זו וזו שילה. פירש בקונטרס: ואפילו הכי הוי היתר בתרה, דקסבר 'קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא', ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה דיש אחריה היתר, כדאמרינן במגילה [20]: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, ואוקימנא כרבי ישמעאל עכ"ל;
ולא דק: דהתם רבי ישמעאל ב"ר יוסי, דהוא בתראה: בימי רב, והכא רבי ישמעאל בן אלישע, בן פלוגתיה דרבי עקיבא, רבו של רבי שמעון בן יוחי; וההוא אסיקנא לעיל לפום חד גירסא דכולי עלמא קידשה, ומיהו אי אפשר לומר לדידיה שלא יהא היתר אחר שילה, דהא [דף קיט,ב, המשך]
מצינו אבשלום שהקריב בחברון, כדכתיב (שמואל ב טו ז) 'אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון' וכתיב [21] 'כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור' דאין לומר דהוה מפרש דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון שהיו שם טובים, ולהקריבם בגבעון בבמה גדולה באהל מועד, כדבעי למימר בריש פרק שני דתמורה [22], דהא מסקינן התם על כרחין דלאקרובי בחברון בבמת יחיד אזל: ד'להביא מחברון' מיבעי ליה! ועוד כתיב בשמואל (שמואל א ט יג) 'כי הוא יברך הזבח' ובשאול כתיב (שמואל א יג ט) 'הגישו אלי העולה והשלמים ויעל העולה' ובסמוך מייתי לה קראי שהקריב בלילה בבמה!
בשלמא למאן דאמר זו וזו שילה, 'מנוחה' - דנחו מכיבוש, ו'נחלה' - דפלגו התם נחלות, דכתיב (יהושע יח י) וישלך להם יהושע גורל בשלה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקתם: אלא למאן דאמר זו וזו ירושלים בשלמא 'נחלה' = נחלת עולמים, אלא 'מנוחה' מאי 'מנוחה'?
מנוחת ארון, דכתיב: ויהי כנוח הארון [23].
בשלמא למאן דאמר זו וזו ירושלים, אבל שילה הוה שריא במות - היינו דכתיב (שופטים יג יט) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' [ומפלא לעשות ומנוח ואשתו ראים] [24]; אלא למאן דאמר זו וזו שילה, ובמות הוה אסירן - מאי 'ויקח מנוח'?
הוראת שעה היתה.
תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן יוחי, דאמר זו וזו ירושלים [25]; וסימניך: משכי גברא לגברי [26].
כל הקדשים [שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליו כרת;
הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ הרי אלו בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת;
הקדישן בשעת אסור במות והקריבן בשעת התר במות - הרי אלו בעשה ואין בהם בלא תעשה]:
אמר רב כהנא: לא שנו [27] אלא בשחיטה [28], אבל בהעלאה - כרת נמי מיחייב, מאי טעמא? דאמר קרא [29]: (ויקרא יז ח) ואליהם תאמר [איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עלה או זבח] [30] - על הראשונים תאמר.
מתקיף לה רבה: מי כתיב 'ועליהם תאמר'? 'אליהם' כתיב! ועוד תניא: ארבעה כללות היה רבי שמעון אומר בקדשים: הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ - הרי הן בעשה ולא תעשה ויש בהן כרת; הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה [31] בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה, ואין 'בהן כרת [32]; הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה, ואין בהן בלא תעשה; הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת היתר הבמות - פטור מכלום!
תיובתא דרב כהנא!
תיובתא.
ואלו קדשים [קרבין במשכן: קדשים שהוקדשו למשכן: קרבנות ציבור קרבין במשכן, וקרבנות היחיד בבמה; קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה – פטור;
ומה בין במת יחיד לבמת ציבור? - סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה והגשה]:
סמיכה - דכתיב (ויקרא א ג) [אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו] לפני ה' [33] וסמך [ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו];
שחיטת צפון - דכתיב [ושחט אתו על ירך המזבח] צפונה לפני ה' [וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב] [34];
מתנות סביב - דכתיב (ויקרא א ה) [ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם] וזרקו את הדם על המזבח סביב [אשר פתח אהל מועד] [35]
תנופה – דכתיב והניף הכהן לפני ה' [?? ויקרא י,טו: שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' והיה לך ולבניך אתך לחק עולם כאשר צוה ה' או אולי ויקרא יד,יב: ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם ואת לג השמן והניף אתם תנופה לפני ה' או אולי פסוק אחר??]
הגשה - דכתיב (ויקרא ב ח) [והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן] והגישה אל המזבח [36].
רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה [וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת, וריח ניחוח, ומחיצה לדמים, וריחוץ ידים ורגלים; אבל הזמן הנותר והטמא - שוין בזה ובזה]:
אמר רב ששת: לדברי האומר 'יש מנחה בבמה' - יש עופות בבמה; לדברי האומר 'אין מנחה בבמה' - אין עופות בבמה: (ויקרא יז ה) [למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם] [37] 'זבחים' - ולא מנחות, 'זבחים' ולא עופות [38];
וכהן - דכתיב (ויקרא יז ו) וזרק הכהן [את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחח לה’] [39];
בגדי שרת - (שמות כח מג) [והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח] לשרת בקדש [ולא ישאו עון ומתו חקת עולם לו ולזרעו אחריו];
וכלי שרת - (במדבר ד יב) [ולקחו את כל כלי השרת] אשר ישרתו בם בקודש [ונתנו אל בגד תכלת וכסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על המוט] [40];
לריח ניחוח – דכתיב [41] (ויקרא יז ו) [וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד והקטיר החלב] לריח ניחוח לה'.
מחיצה בדמים - דכתיב (שמות כז ה) [ונתתה אתה תחת כרכב המזבח מלמטה] והיתה הרשת עד חצי המזבח [42];
ריחוץ ידים - דכתיב (שמות מ לב) [בבאם אל אהל מועד] ובקרבתם אל המזבח ירחצו [כאשר צוה ה' את משה].
אמר רמי בר חמא: לא שנו [43] אלא בקדשי במה גדולה והקריבום בבמה גדולה [44], אבל בקדשי במה קטנה דקרבינהו בבמה גדולה [45] – אין חיצוי [46].
מתיב רבה: 'חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה [47]' - אימא 'נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה'?
איכא דאמרי: אמר רמי בר חמא: לא שנו [48] אלא בזמן במה גדולה [49], אבל בזמן במה קטנה [50] - אף על גב דקרבינהו בבמה גדולה - אין חיצוי [51].
מתיב רבה: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואין נוהגין בבמה קטנה - אימא 'נוהגין בזמן במה גדולה ואין נוהגין בזמן במה קטנה'!?
ופליגא דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה בפנים - קלטוה מחיצות לכל דבר. [52]
בעי רבי זירא: עולת במת יחיד
הערות
עריכה- ^ הרי נ"ג
- ^ וארבע שמלך שלמה לפני בנין הבית; ואותה שנה - שלמו ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים
- ^ שהיה היתר לבמות אחר קדושת שילה משחרבה
- ^ הכתוב לכתוב את שניהם
- ^ דהא קרא - בהיתר במות דגלגל משתעי, וקאמר: עד מתי אני אומר לכם (דברים יב ח) ’[לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום] איש כל הישר בעיניו'? – 'כי לא באתם עד עתה' וגו', אבל לא משבאתם; ואי אין היתר בין זו לזו - לא הוה ליה למיכתב אלא 'מנוחה'; ומדכתיב 'נחלה' - שמע מינה דהכי קאמר להו: אחר קדושת המנוחה - תחזרו להיתר הראשון, עד בואכם אל הנחלה
- ^ אי הכי: דשעת היתר הואי - נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון, שהרי נסתלקה כל קדושת שילה, ומאי טעם לא תנן במתניתין לאוכלו שם
- ^ 'ואכלתם שם' (דברים יב ז) אי נמי 'ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם' (דברים יד כג), ובארון כתיב (שמות מ ג) 'ושמת שם את הארון העדות'
- ^ דכל ימי נוב וגבעון היה הארון בקרית יערים עשרים שנה, ובעיר דוד עד שנבנה הבית
- ^ דהא 'ואכלתם שם' (דברים יב ז) - בהו נמי כתיב
- ^ הך מתניתא [ברייתא] דקתני 'מעשר שני בכל ערי ישראל' ולא היה צריך להביאן שם
- ^ והיינו בכורות ומעשר בהמה
- ^ חובות שאין קבוע להם זמן לא קרבו בנוב וגבעון
- ^ ויליף טעמא כדאמרן לעיל בגלגל
- ^ כיון דמעשר בהמה לא הוה התם - מעשר דגן נמי לא בעי לאיתויי התם, דאיתקוש להדדי, דכתיב (דברים יד כב) 'עשר תעשר' ואמרינן: בשתי מעשרות הכתוב מדבר [במסכת בכורות (דף נג:)]
- ^ הכי גרסינן: אבל לרבי יהודה הכי נמי, דאמר רב אדא בר אהבה מעשר שני נאכל בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה
- ^ דכתיב (דברים יב ז) 'לפני ה' אלהיכם'
- ^ חדא חשיב לה
- ^ ואפילו הכי יש היתר בתרהּ, דקסבר 'קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא', ובקדושת ירושלים גופה סבירא ליה ד'יש אחריה היתר', כדאמרינן במגילה (דף י.) 'שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה', ואוקימנא כרבי ישמעאל
- ^ ועד שיבנה הבית לא נאסרו הבמות
- ^ דף י.
- ^ שם,פסוק ח
- ^ דף יד.
- ^ חיפשתיו ולא מצאתיו; ואם אינו בכתובים - יש לי מקרא אחר בדברי הימים (ב ו,מא) בשלמה: 'קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עוזך'
- ^ מנוח - בימי שילה היה, שהרי לא חרבה עד שמת עלי
- ^ ברייתא נמצאת בבית מדרשו של ר' שמעון שהיו תלמידי ר' ישמעאל שונים כמותו
- ^ רבי שמעון שהוא יחידי - משך את תלמידי רבי ישמעאל להניח דברי רבם שאמר 'זו וזו כשילה'
- ^ הא דקתני דהקדישן בשעת היתר והקריבם בשעת איסור אין בהם כרת
- ^ כדתניא ב'השוחט' (לעיל דף קו:): 'יכול יהא חייבין עליו כרת? תלמוד לומר 'זאת להם' ואין אחרת להם'
- ^ גבי העלאה כתיב
- ^ ובתר קרא [פסוק ז] דאיירי בשוחט קדשים שהקדישן בשעת היתר ושחטן בשעת איסור: 'ולא יזבחו עוד וגו' דאוקימנא בהכי
- ^ אחד שחט והעלה הוא, אחד שחט וחבירו העלה
- ^ אלמא בהעלאה נמי קתני דאין בה כרת
- ^ וסמיך ליה (ויקרא א ד)
- ^ 'צפונה לפני ה’’ - ולא 'צפונה בבמה'; והכי דריש ליה נמי בתורת כהנים [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ג פרק ד משנה א]
- ^ ומהכא נפקא לן מתן סובב ב'איזהו מקומן' (לעיל דף נג:); וסיפיה דקרא 'אשר פתח אהל מועד'
- ^ נראה בעיני דהכי גרסינן. הגשה דכתיב (ויקרא ו ז) [וזאת תורת המנחה] הקרב אותה [בני אהרן] לפני ה' [אל פני המזבח ומהאי קרא נפקא לן הגשה בקרן מערבית דרומית במסכת סוטה (דף יד:) ובמנחות (דף יט:)
- ^ ואוקימנן (לעיל דף קו:) להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות, וכתיב 'אותם' – מיעוטא, אלמא:
- ^ זבחים - הוא דהוו נהגי בהו, ולא עופות ומנחות
- ^ ודרשינן ליה בתורת כהנים בפרשת שחוטי חוץ [ספרא אחרי מות פרשתא ו פרק ט משנה ז] 'זריקת כהן פתח אהל מועד ואין זריקת כהן בבמה', אלא אף הזרים [הנשים] והעבדים
- ^ 'בקודש' היינו משכן
- ^ בההוא קרא נמי 'והקטיר החלב לריח ניחוח לה’’
- ^ מהכא נפקא לן מחיצה לדמים בפרק 'איזהו מקומן' (לעיל דף נג.); וכתיב 'המזבח' היינו מיעוטא: בההוא מזבח לחודיה דאיירי בה קרא, והיינו מזבח של משכן
- ^ דיש מחיצה לדמים בבמה גדולה
- ^ אלא קדשים שהוקדשו לשמה והקריבו בה
- ^ אבל קדשים שהוקדשו לבמה קטנה והכניסן והקריבן בגדולה
- ^ ואם בא ליתן עולה למעלה מן החוט - יתן
- ^ דכתיב בהו 'תנופה לה’’ - מכל מקום בבמה גדולה איתנהו, ואפילו בקדשי במה קטנה, והוא הדין לכולהו
- ^ דיש חיצוי בבמה גדולה
- ^ כלומר: בשעת איסור הבמות
- ^ בזמן היתר הבמות
- ^ אין חילוק בין זו לזו בדבר הקרב בשתיהן, הלכך אפילו קדשי גדולה והקריבו בגדולה - אין חיצוי
- ^ 'שהכניסה' גרס בדרבי אלעזר: שהכניסה לאחר ששחטה בחוץ – 'קלטוה מחיצות לכל דבר' גרס במסכת מעילה (דף ג.); אלמא אף קדשים שנשחטו בבמה קטנה שהקריבן בגדולה - כל דין במה גדולה נוהג בהן; ושמעינן מינה נמי: דבשעת היתר במה ו לא נשתנה דין גדולה מהלכתא. ושתי הלשונות דרמי בר חמא פליגי אדרבי אלעזר.