ביאור:בבלי זבחים דף כח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
כאליה דמי [1].
והא קא מחשב מאכילת מזבח לאדם?
אמר שמואל: הא מני? - רבי אליעזר היא, דאמר [2]: מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח, דתנן [פ"ג מ"ג]: השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול [3], להקטיר [4] דבר שאין דרכו להקטיר [5] – כשר; ורבי אליעזר פוסל.
במאי אוקימתא? כרבי אליעזר? אימא סיפא [של משנתנו, המשנה הבאה [פ"ב מ"ג]]: 'זה הכלל: כל השוחט והמקבל והמוליך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול [6] ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר [7] [חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקרב המתיר כמצותו]’ [8]; דבר שדרכו לאכול – אִין, שאין דרכו לאכול – לא; אתאן לרבנן? רישא רבי אליעזר וסיפא רבנן?
אמר ליה: אִין!
רב הונא אמר: עור אליה לאו כאליה דמי [9]
אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא? (ויקרא ג ט: והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה תמימה לעמת העצה יסירנה ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב) [10]: חלבו האליה - ולא עור האליה.
רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי, והכא במאי עסקינן [11]? באליה של גדי [12].
כולהו כשמואל לא אמרי: רישא רבי אליעזר וסיפא רבנן לא מוקמי;
כרב הונא לא אמרי: עור אליה כאליה דמי קא משמע להו;
כרב חסדא - מאי טעמא לא אמרי?
[ומשני:] מאי קא משמע לן [13]? [14]עור אליה [15] כאליה דמי [16]? תנינא [17]!: 'ואלו שעורותיהן כבשרן [18]: עור שתחת האליה'!?
ורב חסדא איצטריך: סלקא דעתך אמינא הני מילי לענין טומאה: דרכיך מצטרף [19], אבל הכא [20] אימא [21] (במדבר יח ח) [וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם] למשחה [22] לגדולה [23]: כדרך שהמלכים אוכלין [24], ולא עבידי מלכים דאכלי הכי, אימא לא - קא משמע לן.
מיתיבי [תוספתא קרבנות פ"ב מ"ב, ושם הגירסא: השוחט את הזבח]: השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו – פסול, ואין בו כרת; חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת; אלעזר בן יהודה איש אבלי' [בתוספתא: אוכליס] אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום רבי שמעון: אחד עור בית הפרסות בהמה דקה [25], ואחד עור הראש של עגל הרך [26], ואחד עור שתחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה 'ואלו שעורותיהן כבשרן' - להביא עור של בית הבושת [27]: [28] חוץ למקומו - פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת; - 'עולה' – אִין [29], אבל זבח [30] – לא [31]; בשלמא לרב הונא [32] - היינו דקתני 'עולה', אלא לרב חסדא [33] מאי איריא דתני 'עולה'? ליתני 'זבח' [34]?
אמר לך רב חסדא: איבעית אימא: [35] באליה של גדי [36], ואיבעית אימא: תני 'זבח'.
פסול ואין בו כרת כו':
מנא הני מילי [37]?
אמר שמואל: תרי קראי כתיבי [38].
מאי היא?
אמר רבה: (ויקרא ז יח) [ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא] [39] 'שלישי'- זהו חוץ לזמנו [40]; 'פיגול' [41] - זהו [42] חוץ למקומו [43]; 'והנפש האוכלת ממנו' - אחד ולא שנים [44]: זהו חוץ לזמנו, ולמעוטי [45] חוץ למקומו.
ואימא והנפש האוכלת ממנו - זהו חוץ למקומו ולמעוטי חוץ לזמנו?
מסתברא חוץ לזמנו עדיף [46], דפתח ביה.
אדרבה: חוץ למקומו עדיף, דסמיך ליה [47]!?
אלא אמר אביי: כי אתא רב יצחק בר אבדימי, אמר: רבה סמיך אדתני תנא: כשהוא אומר שלישי בפרשת 'קדושים תהיו [48] שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר: (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים 'ביום השלישי [לא ירצה המקריב אתו 'לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא]!
אם אינו ענין לחוץ לזמנו [49] - תנהו לענין חוץ למקומו [50]; [51] ומיעט [52] רחמנא [כרת] גבי נותר (ויקרא יט ח) ואוכליו עונו ישא [כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] [53] - למעוטי חוץ למקומו [54].
ואימא ואוכליו עונו ישא - זהו חוץ למקומו [55], ולמעוטי נותר מכרת [56]?
מסתברא נותר הוה ליה לאוקמי בכרת, למגמר 'עון' 'עון' לחוץ לזמנו [57], דדמי ליה [58] בז"ב [59].
אדרבה: חוץ למקומו הוה ליה לאוקמי בכרת [ו]למגמר 'עון' 'עון' לחוץ לזמנו דדמי ליה במקד"ש [60]!
- [גם בפרשת צו וגם בפרשת קדושים כתוב פעמים 'שלישי', ואחד מופנה:
בפרשת צו, ויקרא ז:
פסוק יז: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף:
פסוק יח: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב
אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא:
בפרשת קדושים, ויקרא יט:
פסוק ו: ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף:
פסוק ז: ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה:]
אלא אמר רבי יוחנן: תני זבדי בר לוי: אתיא 'קודש' 'קודש' [61]: כתיב הכא (ויקרא יט ח) [ואוכליו עונו ישא כי] את קדש ה' חילל ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה] וכתיב התם (שמות כט לד) [ואם יותר מבשר המלאים ומן הלחם עד הבקר] ושרפת את הנותר באש [לא יאכל כי קדש הוא]: מה להלן נותר אף כאן נותר; ומיעט רחמנא [כרת] גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו מכרת.
ומאי חזית דקרא אריכא [62] בחוץ לזמנו, ושלישי דפרשת 'קדושים תהיו' חוץ למקומו? איפוך אנא [63]!?
מסתברא אריכא בחוץ לזמנו, דגמר 'עון' 'עון' מנותר [64], דדמי ליה בז"ב [65].
אדרבה: אריכא בחוץ למקומו, ושלישי ד'קדושים תהיו' בחוץ לזמנו משום דדמי ליה [66] סמכיה [67] וקא ממעט ליה [68]!
אלא אמר רבא: כולהו מקרא אריכא אתיין [69], דכתיב [ויקרא ז,יח: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא]: האכל יאכל - בשתי אכילות הכתוב מדבר [70]: אחד אכילת אדם, ואחד אכילת מזבח [71];
מבשר זבח שלמיו [72] - מה שלמים [73] מפגלין ומתפגלין [74] - אף כל מפגלין ומתפגלין [75];
שלישי - זה חוץ לזמנו;
לא ירצה [76] - כהרצאת כשר כן הרצאת פסול: ומה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו [77] - אף הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו [78];
המקריב - בהקרבה הוא נפסל [79], ואינו נפסל בשלישי [80];
אותו - בזבח הכתוב מדבר, ואינו מדבר בכהן [81];
לא יחשב -
הערות
עריכה- ^ ואפילו לענין הקטרה, ובשלמי כבש שאלייתו קריבה - נמי העור קרב: כי היכי דלענין אכילה חשיב ליה 'בשר' - לענין מצות הקטרתו נמי 'בשר' הוא, וקתני מתניתין דכי שחיט שלמים לאכול עור האליה בחוץ או למחר - הויא מחשבה, ואף על גב דחישב מאכילת מזבח לאדם
- ^ לקמן בפרק 'כל הפסולים' (דף לה.)
- ^ כגון אימורים, או חוץ לזמנו, או חוץ למקומו
- ^ חוץ לזמנו או חוץ למקומו
- ^ כגון בשר
- ^ בשר
- ^ אימורין
- ^ אבל אם חישב להקטיר בשר למחר, או לאכול אימורין למחר – כשר, שאין מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם
- ^ לענין מצות הקטרתו - הוא דמעטיה קרא, כדמפרש רבא:
- ^ גבי הקטרת אליה כתיב, ופריש בהדיא חלב, ולא עור
- ^ מתניתין, דחשיב ליה אכילת אדם
- ^ שאינה קריבה, כדאמרן בפרק קמא (לעיל דף ט.) לימד על העז שאינה טעונה אליה
- ^ תנא דמתניתין, אי באליה של גדי קאי? אי אמרת בשלמא בשל כבש - קא משמע לן לשמואל דמחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר; ולרב הונא, דמוקי לה כרבנן - אשמעינן תנא דידן דעור אליה לאו כאליה דמי להקטירו; אלא לרב חסדא, למה לי למתנייה
- ^ אי לאשמועינן ד
- ^ לענין אכילת אדם
- ^ וכי חשיב עליה לאוכלו למחר - כאילו חישב על כזית מבשרו, הואיל ורכיך וחזי לאכילה
- ^ בשחיטת חולין פ"ט מ"ב
- ^ לטמא טומאת נבילות
- ^ לטמא טומאת אוכלין בכביצה או טומאת נבילות בכזית
- ^ לענין קדשים
- ^ כתיב גבי מתנות כהונה
- ^ והיינו
- ^ כדמתרגמינן 'לרבו'
- ^ ללמד שיהו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים, ולא עבידי מלכים דאכלי עור; אימא לא תהא מחשבה
- ^ מן הארכובה ולמטה
- ^ מפרש ב'העור והרוטב': כל שנתו
- ^ של נקבה, וזה לבדו יש לך להביא עוד אצל קדשים מכל השנויים שם
- ^ אם שחט על מנת לאכול מאחת מאלו
- ^ גבי עולה - הוא דתנא מחשבת הקטרת עור אליה דפסלה
- ^ סתמא
- ^ לא קתני; שמע מינה: אין מחשבת הקטרה מועלת בעור האליה בשאר זבחים
- ^ דאמר בהדיא מעטיה קרא גבי אליה דנהוי אימורין, אבל גבי עולה - לא אימעיט דכתיב (ויקרא א ח) 'הנתחים', ועור האליה - בשר הוא
- ^ דאמר גבי אליית אימורין: עור נמי קרב
- ^ סתמא
- ^ הך מתניתא נמי
- ^ ולא מיתני ליה 'זבח' באליה במחשבת הקטרה, אלא במחשבת אכילת אדם, כי מתניתין
- ^ דמחשבת חוץ לזמנו פוסלת וענוש כרת באכילתו ואת שחישב עליו חוץ למקומו פוסלת, ואין בו כרת
- ^ חד חוץ לזמנו, וחד חוץ למקומו
- ^ ומוקימינו ליה תנא לקמן 'במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר'
- ^ דשלישי - חוץ לזמן אכילת שלמים הוא
- ^ דכתיב בסיפיה דקרא: פגול יהיה - קרא יתירא הוא
- ^ לרבות
- ^ ומסתברא דאמחשבת חוץ למקומו מוקמינן לה, ולא אמחשבת שאר פסלות - כגון לשפוך דמו על הרצפה, או על מנת לערבו בדם הפסולין דדמי לחוץ לזמנו קמרבי בהאי קרא, וחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן
- ^ 'ממנו' משמע דלא קאי אעונה תשא - דנפקא לן מיניה כרת - אלא אחד מינייהו: דאחד משמע, ולא שנים מדלא כתיב 'האוכלת' ולשתוק
- ^ דממנו - מיעוטא הוא
- ^ לאוקומי כרת עליה
- ^ דהאי ממנו סמוך לפגול יהיה דמרבינן ביה חוץ למקומו
- ^ קרא זוטא: ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה (ויקרא יט ז)
- ^ לענין מחשבת חוץ לזמנו - דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקמא, דהא כתיב לא ירצה (ויקרא יט ז), ואמרינן (לקמן דף כט.): וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל? אלא על כרחך במחשב בשעת עבודה על מנת כן קאמר
- ^ ופיגול דקרא אריכא דצו את אהרן - לא תידרשיה לחוץ למקומו, אלא כוליה קרא בחוץ לזמנו הלכך ממנו - אחוץ לזמנו קאי
- ^ וכי תימא: הכא נמי כרת כתיב, דסמיך ליה (ויקרא יט ח) ואוכליו עונו ישא [כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] - ההוא בנותר ממש מיתוקם, כדמפרש ואזיל:
- ^ וכדי שלא תאמר שניהם במשמע - מיעט
- ^ ואוכליו [האוכלים אותו] - דהיינו מיעוטא [ממעט: אותו ולא דבר אחר שנאכל]: מדלא כתיב 'והאוכל'
- ^ דלעיל מיניה
- ^ דסליק מיניה קאי
- ^ כדי שלא תאמר 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' ואף נותר במשמע, ונהי דבלא ירצה ליתא, אבל בכרת איתיה - להכי מיעט ואוכליו, דמשמע אחד ולא שנים, למעט נותר מכרת
- ^ שמלמד כרת על חוץ לזמנו שאין כרת מפורש בו, אלא 'נשיאות עון' אמורה בו, ולימד מכאן בגזירה שוה, דהכא כתיב נשיאות עון ומפרש כרת, הלכך: אי מוקמת ליה להאי בנותר - איכא למילפיה לגזירה שוה שפיר
- ^ דדמו אהדדי בשני דברים הללו: ששניהן נפסלים
- ^ בזמן: זה בזמן ממש, וזה במחשבת זמן, ושניהם נוהגים בבמה, כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיג.), דכי פרכת 'ונילף עון עון מטומאת בשר' דכתיב (שמות כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים: מה להלן לאו ולא כרת - אף כאן לאו ולא כרת, אמרינן: מנותר הוה ליה למילף, דדמי ליה בז"ב; אבל אי מוקמת ליה להאי כרת בחוץ למקומו, כי גמרת ליה חוץ לזמנו מיניה בגזירה שוה, ופרכינן ליה 'ונילף עון עון מטומאה' - ליכא לתרוצי 'מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב', דהא אין פסולו בזמן, ואינו נוהג בבמת יחיד: שאין שם מחיצות!
- ^ מ' – מחשבה, ק' – קצת, ד' – דם, ש' – שלישי: חוץ לזמנו וחוץ למקומו - שניהם פסולין במחשבה, ואם חישב במקצתו נפסל כולו, ושניהם נפסלין בעבודת הדם, ובשניהם נאמר שלישי* - לאפוקי טומאה, דאינה פסול מחשבה, ואם נטמא מקצתו - לא נטמא כולו, וישנה לאחר זריקת דמים, ולא נאמר בו שלישי יתירא; אבל בחוץ לזמנו וחוץ למקומו 'שלישי' מיותר לגזירה שוה דלעיל, דבכל חד מינייהו כתיב (ויקרא ז יז) והנותר ביום השלישי באש ישרף [וכן בפרשת 'קדושים תהיו' כתוב (ויקרא יט ו): והנותר עד יום השלישי באש ישרף] וסמיך ליה (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל [ביום השליש] [וכן בפרשת 'קדושים תהיו' כתוב (ויקרא יט ז): ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה] ולא בעי למכתב 'שלישי' [לא בויקרא ז,יח ולא בויקרא יט,ז]*
- ^ דהאי ואוכליו - בנותר כתיב
- ^ ואם האכל יאכל ד'צו את אהרן' (ויקרא ז יח) - אריכא הוא
- ^ ואימא דאריכא - בחוץ למקומו, וכתיב ביה נשיאות עון, ושלישי ד'קדושים תהיו' - חוץ לזמנו, ואימעוט מכרת
- ^ דכיון דלא פריש ביה כרת בהדיא, אלא בגזירה שוה ד'עון' 'עון' מנותר יליף
- ^ מסתברא דדמי מדדמי יליף: דדמי ליה בז"ב: דאי מוקמן ליה בחוץ למקומו - תו לא יליף כרת מנותר, דלא דמי ליה במידי
- ^ חוץ לזמנו לנותר
- ^ לנותר
- ^ מאוכליו: דלא תימא משום דדמי ליה ניגמר מיניה
- ^ זה לחיוב וזה לפטור, כדיליף ליה רבה בריש שמעתין
- ^ שמחשבת שתיהן פוסלת, דהא לקמן במחשבה מוקי ליה תנא, ולא באוכל ביום השלישי
- ^ דלא שנא חישב לאכול למחר, לא שנא חישב להקטיר אימורין למחר = פגול
- ^ הקיש זבחים לשלמים
- ^ יש בהן
- ^ שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין המתפגלין
- ^ אף כל שיש בו מפגלין ומתפגלין - פיגול נוהג בו; יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, שהם מתירין את עצמם ואין בהם שירים להתפגל מחמת עבודות מתיריהם - שאין פיגול נוהג בהן
- ^ המקריב: משמע אזריקה: לא תהא זריקה זו מרצה
- ^ לא קרי ליה 'הרצאה' אלא בזריקה, שהוא סוף ארבע עבודות המתירות; שמע מינה: דעד שיזרק הדם מחשבת פיגול תלויה ועומדת; נזרק הדם - הוקבע הפיגול; לא נזרק הדם, כגון שנשפך - בטל הפיגול, דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר
- ^ אף פיגול אינו קבוע עד שיזרק הדם, שהיא סוף כל מתיריו
- ^ השתא יליף דבמחשבה הכתוב מדבר: שמחשב בשעת הקרבה לאוכלו בשלישי
- ^ אם בהקרבה לא חישב על מנת כן, ואכל ממנו בשלישי - אין הקרבן נפסל למפרע, דהכי מידריש: לא ירצה המקריב: לא תהא זריקתו מרצה אם על מנת כן הקריבו
- ^ בזובח; כלומר: ושלא תאמר דהאי המקריב - לאו להכי הוא דאתא, אלא לומר לך שהכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן - לכך נאמר אותו: הזבח בלא יחשב, ואין הכהן בלא יחשב