ביאור:בבלי זבחים דף קיא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בקרבו נסכים במדבר פליגי [1].
רבינא אמר: בלמדין ניסוך המים מניסוך היין פליגי [2].
תנו רבנן [תופסתא זבחים פ"יב מ"ד]: 'המנסך שלשה לוגין יין בחוץ – חייב;
רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר: והוא שקדשן בכלי'.
מאי בינייהו [3]?
אמר רב אדא בר רב יצחק: בירוצי מידות [4] איכא בינייהו [5].
רבה בריה דרבא אמר: קרבו נסכים בבמה איכא בינייהו [6], ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא [תוספתא זבחים פ"יג מ"ה]: במת יחיד אינה צריכה נסכים - דברי רבי [בתוספתא: רבי מאיר], וחכמים אומרים: טעונה נסכים והני תנאי [7] כהני תנאי [8],
דתניא: [9] [דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם] כי תבאו [אל ארץ מושבתיכם אשר אני נתן לכם] להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר [10]; אתה אומר בבמה גדולה - או אינו אפילו בבמה קטנה [11]? כשהוא אומר 'אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם' - הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר - דברי רבי ישמעאל;
רבי עקיבא אומר: 'כי תבאו' - להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר [12]; אתה אומר לבמה קטנה? או אינו אלא לבמה גדולה?
כשהוא אומר 'אל ארץ מושבותיכם' הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר' [13]; כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר, ולדברי רבי עקיבא - קרבו נסכים במדבר.
רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב:
אמר רבי יוחנן: תנא: רבי נחמיה [14] - כדברי האומר [15] 'שיריים מעכבין [16]'.
מיתיבי: 'רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב; אמר לו רבי עקיבא: והלא שירי הדם - שירי מצוה הם [17]!?
אמר לו: איברין ופדרין יוכיחו, שהן שירי מצוה [18], והמקריבן בחוץ חייב!
אמר לו: לא! אם אמרת באיברים ופדרים - שהן תחלת עבודה - תאמר בשירי הדם שאינן תחלת עבודה?' - ואם איתא [19] - לימא ליה 'הני נמי מעכבי [20]'?
תיובתא.
והשתא דאמר רב אדא בר אהבה 'מחלוקת [21] בשיריים הפנימיים [22], אבל בשיריים החיצונים - דברי הכל לא מעכבי', כי קאמר רבי נחמיה בשיריים הפנימים, כי תניא ההיא [23] - בשיריים החיצונים [24]!
אי הכי [25] - נימא ליה 'כי אמרי אנא בפנימיים [26]'!?
אלא לדבריו דרבי עקיבא קאמר [27].
משנה:
המולק את העוף בפנים והעלה בחוץ – חייב;
מלק בחוץ והעלה בחוץ – פטור [28];
השוחט את העוף בפנים והעלה בחוץ – פטור [29];
המשך המשנה
שחט בחוץ והעלה בחוץ – חייב [30];
נמצא דרך הכשירו בפנים = פטורו בחוץ, דרך הכשירו מבחוץ = פטורו בפנים. [31];
רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ - חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלה בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ [32].
גמרא:
האי 'הכשירו' [33]? – 'חיובו' הוא [34]!
תני 'חיובו'.
רבי שמעון אומר [כל שחייבין עליו בחוץ - חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלה בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ]:
אהיכא קאי [35]? אילימא ארישא קאי: המולק עוף בפנים והעלה בחוץ - חייב, מלק בחוץ והעלה בחוץ - פטור ואמר ליה רבי שמעון: 'כי היכי דפנים מיחייב - בחוץ נמי מיחייב [36]' - האי כל שחייבין עליו בחוץ? 'כל שחייבין עליו בפנים' מיבעי ליה!? אלא 'כי היכי דבחוץ לא מיחייב - בפנים נמי לא ליחייב'? האי 'כל שאין חייבין עליו בחוץ' מיבעי ליה!?
אלא אסיפא קאי: השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ – פטור; שחט בחוץ והעלה בחוץ – חייב ואמר ליה רבי שמעון: 'כי היכי דבפנים לא מיחייב - בחוץ נמי לא מיחייב'!? האי 'כל שאין חייבין' מיבעי ליה!?
אלא 'כי היכי דבחוץ מיחייב - בפנים נמי מיחייב'? הא קתני חוץ מן השוחט בפנים והמעלה בחוץ!?
אמר זעירי: שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו, [37] והכי קאמר: 'וכן השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ – פטור [38]; שחט בחוץ [בלילה] והעלה בחוץ – חייב [39]; רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ - חייבין על כיוצא בו בפנים והעלה בחוץ [40], חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ [41]'.
רבא אמר: קבלה בכלי חול איכא בינייהו, והכי קאמר: 'וכן המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור [42]; המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ – חייב; רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ - חייבין על כיוצא בו בפנים והעלו בחוץ [43] - חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ'; והשתא דתני אבוה דרב שמואל 'המולק עוף בפנים והעלו בחוץ - חייב, מלק בחוץ והעלה בחוץ – פטור, ורבי שמעון מיחייב [44]' [רבי שמעון - התם קאי] ותני [45]: 'כל שחייבין עליו בפנים והעלה בחוץ [46] - חייבין עליו בחוץ' [47].
משנה:
חטאת שקבל דמה בכוס אחד, נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים וחזר ונתן בחוץ – חייב: שכולו ראוי בפנים; [48]
קבל דמה בשתי כוסות, נתן שניהם בפנים – פטור; שניהם בחוץ – חייב [49];
אחד בפנים ואחד בחוץ [50] – פטור [51];
אחד בחוץ ואחד בפנים - חייב על החיצון, והפנימי מכפר [52]; למה הדבר דומה? [53] - למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות: שחט שתיהן בפנים – פטור; שתיהן בחוץ – חייב [54]; אחת בפנים ואחת [55] בחוץ – פטור [56]; אחת בחוץ ואחת בפנים - חייב על החיצונה [57], והפנימית מכפרת [58];
כשם שדמה פוטר את בשרה [59] - כך היא פוטרת את בשר חבירתה [60].
הערות
עריכה- ^ ותרוייהו אית להו 'יש שיעור למים', ו'אין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם' וכי מלי טפי - לא קדשינהו כלי; ותנא קמא - דמחייב - לא בעי בנסכים קדושת כלי לחייב עליהן בחוץ, דקסבר: קרבו נסכים באהל מועד שבמדבר כל ארבעים שנה, הילכך: ביאת הארץ האמורה בפרשת נסכים [ב'שלח לך’] - ללמדנו בא: שבשבע של כיבוש הארץ ושבע של חילוק הארץ: כשהיו בגלגל והותרו הבמות, כדתנן בפרק בתרא (לקמן דף קיב:) - תהא במה קטנה של כל יחיד טעונה נסכים; דמשום במת ציבור לא איצטריך למימר ביאת הארץ, דהא מן המדבר נתחייבו בכך; וכיון דבמות יחיד טעונין נסכים - והתם כלי שרת ליכא, כדאמר בפרק בתרא (לקמן דף קיג.) - בחוץ נמי מיחייב עלייהו בשעת איסור הבמות בלא קידוש כלי, הואיל ובשעת היתר הבמות קריבין בלא קדושת כלי, כדאמרן לעיל: 'במעלן על גבי סלע', משום דהויא הקרבה בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מיחייב עלה בשעת איסור: דהא בפנים, אם עלה לא ירד, כדאמרן (לעיל דף פד:): מנין ליוצא אם עלה לא ירד - שהרי 'יוצא' כשר בבמה? ורבי אלעזר סבר: לא קרבו נסכים במדבר, וביאת הארץ האמור בנסכים - לאחר ירושה וישיבה: לאחר שקבעו משכן בשילה - הוא דנתחייבו, ולא בשעת כיבוש; לפיכך הוצרכה ביאת הארץ ליכָתֵב: משום שכל ארבעים שנה שבמדבר לא קרבו במשכן, ובא הכתוב לחייבו בשילה ובית עולמים, ולא בשנות הכיבוש והחילוק [חלוקת הארץ] בבמות הקטנות; הילכך: לא קרבו נסכים בבמה קטנה שהיא שלא בכלי שרת, ואי אסקינהו בשאין מוקדשין - בחוץ לא מיחייב עלייהו! והכי נמי אמרינן לקמן: דמאן דבעי קדושת כלי בנסכים - סבר 'לא קרבו נסכים במדבר'
- ^ ודכולי עלמא קרבו נסכים במדבר, וביאת הארץ האמור בנסכים - לבמה קטנה אתא, וקרבו בבמה בלא קידוש כלי; ומיהו בניסוך היין אשכחן בניסוך המים לא אשכחן דהא חובת ציבור הן ולא קרבו אלא בבמת ציבור בכלי שרת ובהא פליגי תנא קמא סבר למידין ניסוך המים מניסוך היין לחייב בחוץ ואפי' לא קדשו בכלי ורבי אלעזר סבר אין למידין וניסוך היין הוא דמתחייב בחוץ בלא כלי אבל ניסוך המים קדשו אין לא קדשו לא
- ^ במאי פליגי
- ^ מה שצף על שפת הכלי
- ^ ותרוייהו - קדושת כלי בעו, מיהו רבנן סברי: בירוצי מדות של לח נתקדשו, ורבי אלעזר סבר לא נתקדשו, ו'תוך כלי' בעינן; ופלוגתא דתנאי היא במנחות (דף פח.)
- ^ תנא קמא לא בעי קדושת כלי, ובקרבו נסכים במדבר קמיפלגי: לתנא קמא - קרבו, לרבי אלעזר בן רבי שמעון - לא קרבו, כדפרישית
- ^ ובפלוגתא
- ^ רבי אליעזר בן רבי שמעון כרבי, דאמר: אין נסכים בבמה קטנה; הילכך לא אשכחן ניסוך בלא קידוש כלי; ותנא קמא - כרבנן סבירא ליה, דאמרי: יש נסכים בבמת יחיד - ואשכחן ליה בלא כלי שרת
- ^ בפרשת נסכים כתיב, ב'שלח לך' (במדבר טו ב)
- ^ בא הכתוב ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ומשבאו לארץ - נתחייבו בהן, ובבמת ציבור ולא בבמת יחיד
- ^ דאילו בבמה גדולה במדבר נמי קרבי, ומיהו עד השתא - במה קטנה לא הואי! דכל ארבעים שנה נאסרו הבמות משהוקם המשכן; וכשנכנסו לארץ - הותרו בשנים שכיבשו וחילקו; ובא הכתוב להטעינם נסכים לקדשי במת יחיד
- ^ דאגדולה לא איצטריך: דהא במדבר נמי קרבי
- ^ ואשמועינן קרא דלא קרבו נסכים במדבר 'בכל מושבות', דהיינו במת יחיד, דאילו במת ציבור אינה אלא במקום אחד! ורבי ישמעאל משמע ליה 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה
- ^ במתניתין
- ^ ב'איזהו מקומן' (לעיל דף נב.)
- ^ שירי הדם מעכבין בחטאת; הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ, כשאר זורק מקצת דמים
- ^ שאין מעכבין את הכפרה, כדאמר ב'איזהו מקומו' (שם): יכול יעכבנו? תלמוד לומר 'ואת כל הדם': נתקו הכתוב ועשאו שירי מצוה
- ^ הקטר איברים ופדרים - אין מעכבין את הכפרה, דאין כפרה אלא בדם
- ^ דלרבי נחמיה מעכבין
- ^ כתחילת עבודה הן כשאר מתנות
- ^ דעיכוב שירים (ב'איזהו מקומן')
- ^ בחטאות הפנימיות כל מתנותיהן מעכבות
- ^ דאודי ליה רבי נחמיה דשירי מצוה הן
- ^ ומודה רבי נחמיה בהו דהמקריבן בחוץ פטור
- ^ אמאי אהדר ליה הקטר איברים יוכיח
- ^ ולא בחיצונים, ואת אמרת לי חיצונים
- ^ לדידי, שירים מעכבין; לדידך נמי, דאמרת 'שירי מצוה הן' - הקטר איברים יוכיח
- ^ מלק בחוץ - נבלה היא: שאין מליקה אלא בפנים! לפיכך פטור על העלאתו; ועל מליקתו נמי פטור, כדאמרן בריש פירקין (דף קז.) השוחט - ולא המולק
- ^ השוחט את העוף בפנים – פסול, ושוב אינו ראוי בפנים; לפיכך פטור על העלאתו בחוץ; ואם תאמר: והלא כל העולין בחוץ נפסלין ביציאתן, וכל השוחט בחוץ - פסול הוא, וחייבין על העלאתו? - התם רחמנא רבייה, אבל לענין שאר פסולין – 'מתקבל בפנים' בעינן
- ^ אף על העלאה: שחיטה בחוץ בעוף - רבייה רחמנא מ'או אשר ישחט' (ויקרא יז ג) ואהעלאתו נמי אמרינן (לקמן דף קיט:) 'ואליהם תאמר' [שם פסוק ח] - לערב פרשיות: דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ, אם חזר והעלן או הוא או אחר - חייב
- ^ בגמרא פריך אסיפא: דרך הכשירו בחוץ - חיובו הוא!: דעוף קדשים אין לו הכשר בחוץ בשחיטה, והכי איבעי למיתני: 'דרך חיובו בחוץ [= דרך שחיטה] - פטורו בפנים'; דרך חיובו בפנים [= מליקה] - פטורו בחוץ', כגון: שחט בפנים והעלה בחוץ – פטור; מלק בפנים והעלה בחוץ – חייב; מלק בחוץ והעלה בחוץ – פטור; נמצא במקום שמתחייב על העלאתו - אם נעשית עבודה הראשונה בפנים, כגון במליקה - פטור על העלאתו אם נעשית המליקה בחוץ, ודרך שמתחייב על העלאה, אם נעשית העבודה ראשונה בחוץ, כגון בשחיטה - פטורו בפנים אם נשחט בפנים והעלה בחוץ
- ^ בגמרא מפרש לה; ומיהו הכי משמע: כל שחייבין על העלאתו - אם נעשית עבודתו כולו בחוץ - חייבין עליו בנעשית עבודתו ראשונה בפנים ואחר כך העלה בחוץ, חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ – דפטור; ואילו דכותיה בחוץ הוה מתחייב אף בהעלאה
- ^ דבחוץ מאי 'הכשר' שייך למימר
- ^ 'חיובו' שייך למימר, כדפרישית לעיל
- ^ אהייא פליג
- ^ אם מלקו בחוץ - נמי מחייב אהעלאתו בחוץ
- ^ וחסורי מחסרא מתניתין במילתיה דתנא קמא
- ^ דאינה מתקבלת בפנים, דכתיב (ויקרא יט ו) 'ביום זבחכם' ואפילו עלתה – תרד; ורבי יהודה היא, דאמר בפרק 'המזבח מקדש' (לעיל דף פד.) 'פרט לנשחטה בלילה'
- ^ דבשחיטת חוץ - לא שנא לילה מיום: דהא ראוי הוא לבא אל פתח אהל מועד למחר, ובהעלאתו נמי חייב: דהא כתיב (ויקרא יז ח-ט) 'ואליהם תאמר ... [אשר יעלה... ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ... ונכרת האיש ההוא מעמיו]
- ^ והשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ - חייב כאילו שוחטה בחוץ: דהא בפנים – 'אם עלתה לא תרד' אית ליה בפרק 'המזבח מקדש' (שם), דקתני: 'רבי שמעון אומר: 'עולה'; אין לי אלא עולה כשירה, מנין לרבות שנשחטה בלילה כו'
- ^ דפנים נמי: אם עלה – ירד: דהא מיקטל קטליה, כדאמרינן ב'המזבח מקדש' (לעיל דף פה.)
- ^ דהא בפנים, אם עלה – ירד: דהוה ליה כנשפך דמה, ורבי יהודה היא: דלית ליה 'אם עלו - לא ירדו' אלא בלן, ויוצא, ונשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקיבלו פסולין את דמו בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור, כדמפרש ב'המזבח מקדש' (שם דף פד:)
- ^ דהא בפנים נמי אית ליה 'אם עלתה לא תרד', ואפילו נשפך דמה, כדקתני התם
- ^ דרבי שמעון מחייב אמלק בחוץ והעלה בחוץ
- ^ במילתיה דרבי שמעון במתניתין
- ^ כגון המולק בפנים והמעלה בחוץ
- ^ ודקתני סיפא חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ - כדיוקא קאי: דאיכא למידק ממילתא דרבי שמעון 'הא כל שאין חייבין עליו בפנים והעלה בחוץ, כגון: קדשים פסולין שלא היה פסולן בקדש, כגון הרובע והנרבע כו' - אין חייבין עליהן אם שחטן בחוץ והעלן בחוץ: אשחיטתן לא מיחייב - דלא קרינא ביה 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו' (ויקרא יז ד) והעלאתן - מהיכא תיתי? דהא לא קרינא ביה נמי 'אל פתח אהל מועד לא יביאנו' (ויקרא יז ט), 'חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלו בחוץ' - שאף על פי שפטור על העלאתו בחוץ - חייבין על כיוצא בו בשוחט בחוץ והעלה בחוץ, דהא איתרבאי (לעיל דף קז.) שחיטתו מ'או אשר ישחט' (ויקרא יז ג), והעלאתו – מ'ואליהם תאמר' (ויקרא יז ח)
- ^ 'נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב' כדי נסבה, אלא משום סיפא, דבעי מיתני 'בפנים וחזר ונתן בחוץ', ואשמעינן דאף על גב דשיריים נינהו - מיחייב עלייהו; וסתמא כרבי נחמיה.
- ^ חייב אחת; ואם היתה לו ידיעה בינתיים - חייב שתים
- ^ ואחר כך השני בחוץ
- ^ ואפילו לרבי נחמיה, כדמפרש בגמרא: דקסבר 'כוס אחד עושה את חבירו דחוי', הילכך - אפילו שיריים לא הוי
- ^ להכשיר הזבח, כדאמרן ב'כל הזבחים שנתערבו' (שם דף פב.): דלא עשה את המשוייר כיוצא בו
- ^ בגמרא מפרש למה לי לדמויינהו, ומאי גמרי מהדדי
- ^ על כל אחת ואחת: דבשעת שחיטה - כל אחת היתה ראויה לפנים
- ^ והשניה
- ^ דהויא לה 'חטאת שכיפרו בעליה', ולמיתה אזלא, ואינה מתקבלת בפנים
- ^ דהא חזיא לפנים: דאיזו מהן שירצה יקריב
- ^ על הבעלים
- ^ מן המעילה: דזריקת דם מוציאה בשר קדשי קדשים מן המעילה: דהיה בה שעת היתר לכהנים
- ^ ואף על פי שפסולה, ואשחט שתיהם בפנים קאי, ואשמעינן: דהיכא דמונח בכוסות, וקדם וזרק את דם האחת - פוטרת את חברתה מן המעילה משום 'חטאת שכיפרו בעליה': דקיימא לן 'חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין'; אבל משום שחוטי חוץ - לא איצטריכא ליה, דכמאן דקטלינהו דמי, ולית בהו מעילה, כדאמרינן בשמעתא קמייתא: 'קדשים שמתו - יצאו מידי מעילה'; ואגב גררא נסבה הכא, איידי דנקטא משום שחיטת חוץ; ובפרק קמא דמעילה (דף ו:) נמי קתני לה לכולה