ביאור:בבלי זבחים דף מט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והרי מעשר [1], דהוא נפדה [2], ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה, דתנן [מעשר שני פ"ג מ"י]: 'הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה; רבי יהודה אומר: יקבר [3]' [4]!
<נטמא אין לא נטמא לא>
התם לא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה [5].
והרי תמורה: דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע, ואילו איהי חיילא [6]!?
תמורה - מכח קדשים קא אתיא, וקדשים - מכח חולין קאתי [7].
הרי פסח, דהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק!?
פסח בשאר ימות השנה - שלמים הוא [8]; ואיבעית אימא [9]: אמר קרא העולה העולה - במקומה תהא. [אולי הדרשה מהפסוק (ויקרא ו ב) [צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו, והדרשה כך: 'היא' נדרשת ללשון תהיה, כמו דרשות רבות היא – או הוא - 'בהויתה/בהויתו תהיה/יהיה'; כלומר: אם העולה היא עולה – אזי על המזבח תהיה; אך נראה שלרש"י היה דרוש אחר: דכתיב במקום כו' העולה [צירוף זה נמצא בפסוקים רבים: ויקרא ד, כד, לג; פרק ו,יח; פרק ז,ב]. חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה.]
אשם מנלן דבעי צפון?
דכתיב (ויקרא ז ב) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם [ואת דמו יזרק על המזבח סביב].
אשם מנלן דבעי צפון?
דכתיב (ויקרא ז ב) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם [ואת דמו יזרק על המזבח סביב].
אשכחן שחיטה, קבלה מנא לן?
[10] ואת דמו [יזרוק] [11]: קבול דמו נמי בצפון [שטמ"ק אות ה: וי"ו מוסיף על ענין ראשון: במקום שחיטתו תהא קבלת דמו; וע"כ משום קבלה אתיא בשביל זריקה: דזריקה אינה בצפון. לשון הר"פ, ומשמע שהוא לשון רש"י שלו].
מקבל עצמו מנא לן?
דמו - ואת דמו [12].
אשכחן למצוה, לעכב מנא לן?
קרא אחרינא כתיב [13]: (ויקרא יד יג) ושחט את הכבש [במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא] [14].
והאי - להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא [ספרא פתיחתא משנה ד]: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו [15] עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; כיצד? - (ויקרא יד יג) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא [לכהן קדש קדשים הוא]; שאין תלמוד לומר כחטאת האשם; מה תלמוד לומר כחטאת האשם? - לפי שיצא אשם מצורע [16] לידון בדבר החדש [17]: בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית, יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? תלמוד לומר: כחטאת האשם הוא: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח - אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח [18].
אם כן נכתוב [19] בהאי [20] ולא נכתוב בהאי [21]!
הניחא אי סבירא לן 'יצא לידון בדבר החדש' - איהו הוא דלא גמר מכללו
אבל כללו גמר מיניה [22] – שפיר; אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה, האי לגופיה איצטריך!?
כיון דאהדריה [23] - אהדריה [24].
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: אימא: כי אהדריה קרא לגבי מתן דמים ואימורין, דבעי כהונה [25], אבל [26] שחיטה - דלא בעיא כהונה [27] - לא מיבעי צפון [28]?
אם כן נימא קרא 'כי כחטאת הוא [29]'; מאי כחטאת האשם? כשאר אשמות יהיה [30].
למה לי לאקשויי [31] לחטאת למה לי לאקשויי לעולה [32]?
אמר רבינא: איצטריך: אי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה, הוה אמינא: 'חטאת מהיכן למדה [33]? מעולה; דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: וניקשיה לעולה ולא ניקשיה לחטאת?
[34] הוה אמינא [35]: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש; וכי תימא [36] ניקשי אקושי לחטאת? - [37] ניחא ליה דמקיש ליה לעיקר [לעולה] ולא נקיש ליה לטפל - להכי אקשיה לחטאת ואקשיה לעולה, למימר [38]: דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש [39].
רבא אמר: מהכא: דכתיב [40]: (ויקרא ד י) כאשר יורם משור זבח השלמים [והקטירם הכהן על מזבח העלה]; למאי הלכתא? אי ליותרת הכבד ושתי הכליות - בגופיה כתיב (ויקרא ד ט: ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היתרת על הכבד על הכליות יסירנה)!? [אלא] משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודת כוכבים [41], [42] בגופיה לא כתיב [43], ומפר כהן משיח הוא דגמר [44] - להכי איצטריך כאשר יורם [45] דניהוי כמאן דכתב בגופיה, ולא ניהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. [46]
אמר ליה רב פפא לרבא: וליכתביה בגופיה [47] ולא נקיש [48]!?
אי כתב בגופיה ולא אקיש, הוה אמינא [49] 'דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש' [50]; וכי תימא 'נקשי אקושי'? - ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי; להכי כתביה ואקשיה, למימרא: דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש.
<היקש וגזירה שוה, קל וחומר סימן>:
דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש [51], אי מדרבא [52] אי מדרבינא [53];
דבר הלמד בהיקש - מהו שילמד בגזירה שוה? [רש"י אומר להלן – דף נ,א ד"ה בבנין אב - שכל השאלות הללו – בקדשים נשאלו]
תא שמע: רבי [יו]נתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחה בבגדים [54] שהיא טהורה? - נאמר קרחת וגבחת בבגדים, ונאמר קרחת וגבחת באדם: מה להלן פרח בכולו טהור - אף כאן פרח בכולו טהור.
והתם [55] מנא לן [56]? - דכתיב (ויקרא יג יב) [ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע] מראשו ועד רגליו [לכל מראה עיני הכהן], ואיתקש ראשו [57] לרגל: מה להלן כולו הפך לבן (ויקרא יג יג: וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא) = פרח בכולו – טהור [58], אף כאן: כולו הפך לבן, פרח בכולו – טהור. [59]
אמר רבי יוחנן [60]: בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים, שאין דנין למד מלמד, דאם כן [61] - לא יאמר צפונה באשם ותיתי בגזירה שוה דקדשי קדשים מחטאות [62]! לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה?
ודלמא משום דאיכא למיפרך: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות?
קדשי קדשים יתירי כתיבי [63].
דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר -
הערות
עריכה- ^ שני
- ^ אפילו בירושלים אם נטמא, כדילפינן (בבא מציעא דף נג:) מלא תוכל שאתו (דברים יד כד), ואין 'שאת' אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג לד) וישא משאות
- ^ אינו נפדה אליבא דרבי יהודה
- ^ אלמא איכא טפל חמור מעיקר
- ^ ולא חומרא הוא
- ^ תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בעלמא, ויוצאין לחולין גמורין בפדיון; ואפילו ליגזז וליעבד, כדתניא פרק 'הוציאו לו' בסדר יומא (דף נ:): חומר בתמורה, שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד, מה שאין כן בזבח: דגבי תמורה כתיב (ויקרא כז י) טוב ברע: השווה בעל מום לתם לענין תמורה; על כולם נאמר [סוף הפסוק שם] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, אבל זבח ראשון - אם קדם הקדישו את מומו - קדוש קדושת הגוף, ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי
- ^ לא חלה עליהם קדושה קודמת, אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת; הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא: דהא חומרא דעיקר הוא
- ^ ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה 'טפל'
- ^ עיכובא דעולה מהכא
- ^ ישחטו את האשם
- ^ במקום שחיטתו תהא קבלת דמו
- ^ מדמצי למיכתב 'ישחטו את האשם ודמו יזרוק' וכתיב ואת דמו: 'את' לרבות את המקבל
- ^ באשם מצורע
- ^ שנה הכתוב עליו לעכב
- ^ שיהא עוד כשאר הכלל
- ^ מכלל זאת תורת האשם (ויקרא ז א), דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח [שם, פסוק ב]
- ^ דצריך להחזירו לכללו; הלכך: לענין שחיטת צפון - נמי בעי להחזירו, דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו - הוה אמינא לא ניבעי צפון
- ^ אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה
- ^ שחיטת צפון
- ^ באשם מצורע
- ^ ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם, ונגמר כללו מיניה? ומדכתביה הכא והכא - לעיכובא הוא
- ^ מידי דלא חידש בו, כגון שחיטת צפון: אי הוה כתיבא ביה, ולא הוה כתיבא בשאר אשמות - גמרי ליה שאר אשמות מיניה, דלא 'חידוש' הוא אלא 'יצא מן הכלל' הוא, ולמד על דבר שלא נאמר בכלל; והיכי 'יצא לידון בדבר החדש'? - כגון מתן דמים: שבזה למזבח, ובזה שינה ואומר לבהונות
- ^ וכתיב כי כחטאת האשם הוא: כדין חטאת כך דין אשם
- ^ לכללו, בין למתן דמים בין לשחיטת צפון, ולא היה צריך לכתוב בו שחיטת צפון אלא לעיכובא
- ^ שאינה כשירה בזר
- ^ למידה
- ^ דשחיטה דלאו עבודת כהן היא
- ^ לא אהדריה, דהא בחזרתו כתיב כחטאת האשם הוא לכהן: לענין עבודות שבכהן
- ^ לכהן
- ^ הלכך: לענין צפון נמי אהדריה; וכי כתיב ביה שחיטה בצפון - דקרא לעיכובא אתא, ושאר אשמות נמי מיניה ילפינן לעיכובא
- ^ בשחיטתו
- ^ דכתיב (ויקרא יד יג) במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה
- ^ לשחיטת צפון
- ^ אי אקשיה לעולה ולא אקשיה לחטאת
- ^ בעלמא
- ^ אם איתא דחוזר ומלמד בהיקש
- ^ משנינן לך:
- ^ מדאיצטריך למיהדר ואקושי לעולה - שמע מינה
- ^ ומהכא נפקא לן בכל דוכתא
- ^ באימורי פר כהן משיח
- ^ שהיה צריך ללמד מפר העלם תורת אימוריהן לשעירי עבודת כוכבים, דאיתקוש אהדדי לענין הקטרת אימורין, כדאמרינן בפרק 'בית שמאי' (לעיל מא.) אשה לה' וחטאתם [לפני ה’] על שגגתם(במדבר טו כה)
- ^ ופר העלם דבר
- ^ יותרת וכליות
- ^ בהיקש, כדאמרן בפרק 'בית שמאי' (שם לט:) ועשה לפר כאשר עשה לפר (ויקרא ד כ) - זה פר כהן משיח: אקשינהו להדדי
- ^ בפר כהן משיח, ואם אינו ענין לו - תנהו לענין פר העלם
- ^ ואי קשיא: הא נפקא לן הך דרשא מועשה לפר (ויקרא ד כ) - זה פר העלם דבר, כדאמרן בפרק 'בית שמאי' (לעיל מא.) - הני מילי לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר לפר - זה פר העלם; אבל לתנא דבי רב, דאמר ועשה לפר זה פר יום הכיפורים - איצטריך כאשר יורם (ויקרא ד י) להך דרשה.
- ^ דפר העלם בהדיא
- ^ ולא ליקשיה לפר כהן משיח, הואיל וסוף סוף טרח וכתב כאשר יורם יתירא להכי
- ^ בעלמא
- ^ דלא הוה ילפינן מהכא מידי
- ^ משום דבעי למיבעי בעיא עלה הדר נקיט לה
- ^ מכאשר יורם
- ^ מאשם מצורע, דאיצטריך לאקושי לחטאת ולעולה
- ^ אם פרחה הצרעת בכל הבגד
- ^ גבי קרחת וגבחת דאדם
- ^ דטהורה פריחה? דאילו פריחה, כי כתיבא - בנגע עור בשר כתיב, ואילו קרחת וגבחת כתיבי גבי נתקין, דמקום שער דראש וזקן, שאין סימניהן שוין לנגעי עור בשר: שזה בשער לבן, וזה בשער צהוב
- ^ נתקי הראש
- ^ כדכתיב אם פרוח תפרח וגו' (ויקרא יג יב)
- ^ אלמא נתקין - בהיקשא ילפינן להו, וחוזרין ומלמדין על הבגדים בגזירה שוה!
- ^ מהכא לא תיתי ראייה, דלאו קדשים הוא: דאף היקש מלמד בהיקש חוץ מקדשים, ותדע לך שהמדה הזאת שהבאתה - אינה למידה בקדשים
- ^ דדבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בגזירה שוה
- ^ דנאמר קדש קדשים בחטאת ונאמר קדש קדשים באשם [מצוטט להלן]
- ^ בהו, והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין, ואין משיבין עליה: גבי חטאת כתיב (ויקרא ו יח) תשחט החטאת קדש קדשים הוא ובאשם כתיב (ויקרא ז א) זאת תורת האשם קדש קדשים הוא ובתרוייהו כתיב בויקח קרח (במדבר יח ט) לכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך